רציתי לכתוב פוסט על יומהשישי, ויכלו השמיים והארץ, והלכו להן אליס ואלונה למועדון של רוסים, וכולם היו מכוערים ולא התחילו איתן, חוץ מאיזה חצי ערס. (לדעתי, זו אפליה מתקנת. מישהו צריך להעדיף מכוערות וטפשות על פני יפות וחכמות, אחרת, איך תשמור האנושות על מגוון גנטי רחב?). אבל, הנה, זה רק כמה שורות.

אז החלטתי לכתוב על משהו אחר לגמרי.

אני רוצה לספר לכם על שני אדיוטים שפגשתי, בזמן היחסית אחרון.

האדיוט הראשון, מסיבה, אצלו בבית. דיברנו כמה דקות, הוא לקח אותי לחדר שלו, התחיל לגעת בי. לא הכי בטוב טעם. קילפתי אותו מעלי בעדינות. הלכנו משם. אחר כך דיברתי אליו קצת, בחור די מעניין, בכל זאת. הוא הציע לי לבוא לישון איתו, לישון ביחד, כי זה יותר כיף מלישון לבד. גם אני חושבת ככה. עכשיו, אני יודעת שבחור שמציע לי לישון איתו, רוצה גם דברים אחרים, ואני, לאו דווקא. אבל, אני מעדיפה את הסוג הזה, על פני הסוג שלא רוצה ממני שום דבר (לצאת עם חנונים יכול להיות מאוד מתסכל, אל תשאלו). וחוצמזה, הייתי שיכורה, וזה תמיד תירוץ טוב.

אבל, האדיוט, באמת לא רצה לתת לי לישון. כן, יכולתי לראות את זה בא, אבל, בנאדם, תרגע, תלמד להבין לא. קצת סבלנות אלי. לישון ביחד כבר לא מדבר אליך? זה לא מה שהצעת לי בדיוק לפני חצי שעה?

די. תפסיק. אני כמעט לא מכירה אותך, אני אומרת. את אליס, אני האדיוט הראשון, ושנינו קצת סקרנים אחד בקשר לשני, הוא עונה. לא, אתה רק רוצה להזדיין, אמרתי לו. וזה לא אותו דבר, הוא שואל. לא.

בזה זה נגמר. הלכתי הביתה.

האדיוט השני, אמצע המדבר. דיברתי איתו בלילה, ודווקא די מצא חן בעיני. יום אחר כך, בצהריים, פגשתי אותו שוב, באותו מקום עם מחצלות שכולם שרצו בו. נמרחנו קצת, כמו כולם, בואי נתבודד, הוא אומר לי. אני חושבת על טבע, אמצע המדבר, נכון? אבל הוא חשב על האוהל שלו, 4 כיווני אוהלים סביבו, במרחק של 10 ס"מ כל אחד. שומעים כל שטות, וכל הזמן עוברים אנשים. נורא רומנטי. נורא פרטי. נכון?

וחוצמזה, שלא התחשק לי להגיע לשם.

די מהר, איבדתי עניין, לגמרי. והפסקתי אותו.

אחרי כמה פעמים, תהיה בנאדם, תתלבש, הוא הקשיב לי. אני, בכלל התחשק לי לקום וללכת, לא לדבר איתו. אבל חיכיתי לו והלכתי יחד איתו.

הוא התנצל, או משהו כזה. אם הוא פגע בי. ואמר שאני נראית כאילו יש לי הרבה ביקורת על עצמי. וזה כבר היה יותר מדי. אמרתי שזה מאוד יהיר מצידו לומר את זה, רוב הביקורת שיש לי כרגע, היא עליו. ושוב, הוא התנצל אם פגע בי. זה לא עניין של לפגוע, זה, חוסר טעם טוב. כשבחורה אומרת לא, (ולדעתי אני גם שידרתי את זה בכל רמ"ח אברי ולא זוכרת כמה גידים שיש לי), למה אתה מנסה שוב ושוב, אתה לא מבין בפעם אחת? ורק אז, הוא התחיל לקלוט מה אני אומרת לו. ולהפסיק להביט בי במבט הזה, כאילו אני לא סגורה על עצמי או משהו, כאילו אדיוט כמוהו יכול לגרום לי להיות מסובכת עם עצמי, כל כך בקלות. והתחיל לענות. בעצם, הוא קצת נגרר אחרי היצרים שלו, קשה לו להפסיק.

אחר כך הגיעה איזו מישהי ואמרה לו שלום, והתחילה לדבר איתו, ואני ניצלתי את ההזדמנות ללכת משם.

ואני, אני לא מרגישה אשמה. או לפחות לא הרגשתי. לא עשיתי מה שלא רציתי, והפסקתי את הדברים כשהם הפריעו לי. האם לא הייתי צריכה להגיע לסיטואציה הזו? זה בהחלט פתרון יותר קל. לא יודעת אם נכון יותר. עם האדיוט הראשון, היתה לי איזו צרימה עוד קודם, הרי. אבל, הוא כן עניין אותי. וכיוון שנשארתי, אני יודעת בדיוק מה הפסדתי. הפסדתי אדיוט. במקרה השני, זו היתה אמנם הפתעה, אבל הפסדתי עוד אדיוט. כי מתישהו, בהתחלה או באמצע, הם היו שקועים בעולם של עצמם, לא רואים אותי בכלל. רואים רק סקס. לא מקשיבים. לא מתַקשרים. לא מצליחים לעשות דחיית סיפוקים הכי פשוטה. ואני חייבת ללכת, כי להשאר איתם אי אפשר, זה הופך להיות הכל או כלום כזה. ואם זה מפריע למישהו מהם, אז בבקשה, בפעם הבאה, פשוט שלא ימצאו את עצמם בסיטואציה כזו. זה בהחלט פתרון יותר קל.