הפוסט הקודם, דן בבעיה מוכרת למדי, איך להגיד לבחור לא ולהרגיש בסדר, ולא משנה כמה רע הוא מנסה לגרום לך להרגיש. הפוסט הזה, ידון בבעיה מקבילה, גרועה הרבה יותר, והיא, איך להתמודד עם בחור שלא מתנהג ככה, אלא פשוט לא מנסה. וכאן, אני נכשלת בענק.

השנה, היא אי שם בתחילת המאה העשרים ואחת. אליס, סטודנטית בטכניון, פוגשת מישהו, חמוד, ילד-טוב-חנון כזה, באחת המסגרות החצי פורמליות האלה, שמספק מוסד הלימודים האהוב שלה. מפה לשם, שבוע שבועיים, הם מדברים על ללכת לאיזה מפגש שקשור למסגרת ההיא, ואני בסוף מבריזה. מתקשרת אליו ואומרת, אני לא באה, אבל, אם בא לך לקפוץ אלי אחר כך, אתה מוזמן.

עכשיו, להתחיל עם בחור זו משימה בעייתית, ועוד בצורה ישירה. מילא, אם הוא יגיד "לא", בזה הייתי עומדת. אבל, חכו תראו מה קורה כאן.

הוא בא.

מדברים. קפה, תה.

החדר שלי.

אני מקריאה לו משהו, לדעתי זה היה "ציד הסנרק" אבל אולי סתם שירי רחל.

אנחנו מדברים על שירה.

הוא מדבר על האקסית שלו. יותר מדי, וביותר מדי חיבה. אבל אני לא שמה לב מספיק, כי אני מוקסמת.

הוא מסדר לי את הקוביה ההונגרית. ואז, זה היה משהו שהרטיט לי את השחלות.

אנחנו שומעים מוזיקה, יהודית רביץ שרה את סליחות של לאה גולדברג, את וידוי של אלכסנדר פן.

אני מלטפת לו את השיער.

אנחנו מתנשקים.

לדעתי, אנחנו בעיקר מתנשקים, למרות שאנחנו לבד בבית, או עם שותפים שקטים, על המיטה, אצלי בחדר.

אני לא מנסה לקדם שום דבר.

אנחנו מדברים, צורת הדיבור שלו, התום הזה בו הוא מביט בעולם, הכמיהה הזו לחיים, כמיהה של ילד.

יש בזה משהו מדבק.

מתישהו במהלך הערב, אמרתי בטח משהו על עצמי, ועל הטבע הליברלי שלי, שהיה הרבה יותר בולט באותה תקופה, והוא הביט בי במבט השמור לבחורות חסרות אחריות ששכבו עם יותר מ-3 גברים בחיים שלהן (סקופ!).

הוא הולך בסוף, כי מאוחר, ואני מגרשת אותו.

ואני? אני מאוהבת. לא מתלהבת ממנו, לא חושבת שהוא חמוד, לא חרמנית סתם, מאוהבת. היה לי חיוך דבילי כזה על הפרצוף, כל הזמן, ופרפרים בבטן, וכל זה.

אנחנו יוצאים עוד כמה פעמים.

אני עדיין נורא מתלהבת, ויש לי את המבט החולמני הטפשי הזה עלי.

לדעתי, הגיע הזמן לסקס. כבר באמת. כמה אפשר לחכות?

הוא אומר לי משהו, ואני לא מספיק קולטת, על זה שהוא לא רוצה לדעת שהוא רוצה לשכב איתי, ואני רוצה לעשות אהבה. אבל, עם כל הכבוד לרגישות שלו אלי, אני לא יודעת אם אי פעם הייתי שייכת לסוג הזה, של בחורות שעושות אהבה. אני, אני צריכה מין, עם אהבה או בלי, מדי פעם. אחרת, אפשר להשתגע.

ואני כן גוררת אותנו קצת הלאה. הוא לא ממש מתנגד, כי הוא בחור, ומחנכים אותם לא לעשות דברים כאלה. אבל, בשלב מסויים, הוא מפסיק אותי. למעשה, שניה לפני.

טוב, אסור להתעלם מהמציאות. משהו כאן לא בסדר.

אז אנחנו מתלבשים ויושבים במטבח, לאכול משהו. הוא מתחיל להגיד לי כל מיני דברים, את כזאת וכזאת, יותר מדי ככה, פחות מדי ככה, לא זוכרת. מה אתה רוצה ממני, אני שואלת, מתוך אינסטינקט. אני רוצה שתהיי ידידה שלי, הוא אומר. גם כן אינסטנקטיבית, כנראה. ואז נותן לי הרצאה שלמה על כמה כיף לדבר איתי, וזה רק נהיה יותר מעניין כל הזמן. ואני יושבת שם וחושבת, על מה אתה מדבר, ידידים, מאיפה זה בא עכשיו, התמימות התהומית הזו. זה לא שהכרתי אותך לפני זה ויש לנו איזו ידידות לשמור עליה, זה לא שהיה לנו קשר ארוך ואני מכירה אותך המון ויש מה להשאיר, אני ילדה גדולה, יש לי מלא ידידים, לא צריכה עוד אחד, תודה. ואז חשבתי, אפילו לא שכבת איתי, אני לא מאמינה. אפילו לא שכבת איתי!

הוא המשיך עם הבולשיט בעל פה שלו. התקשר עוד פה ושם, נדמלי, כדי לשמור על ידידותינו המהוללה. אני הייתי מדוכאת קצת, ואז החלטתי, שאני יכולה להסתדר יופי לבד. לא צריכה אף אחד. (והאמת, שהיה נורא נחמד ככה, אבל נקטע באיבו).

מוסר השכל: לעולם אל תתאהבי בגבר שטרם שכבת איתו.

אפילוג

בערך חודש אחר כך, הוא התחיל איתי שוב, ככה, כדי שלא יכאב לי האגו. בדיוק הייתי באמצע מ.. מו... מונוגמיה, לראשונה מזה זמן רב (מה שגרר כמובן, את הצורך המוזר לומר "לא" לכל מיני אנשים, באופן לא טבעי בעליל. היה קשה אבל שרדתי. וזה בכלל סיפור אחר). נשארנו ערים כל הלילה, הזמנו פיצה וכאלה. מהערב הזה יצאו בעיקר נעימים בגב, ובסוף גם ישנו ביחד, אם כי, זה היה בעיקר עקב השעה המאוחרת.

לפני כמה חודשים, קיבלתי sms מוזר, אני חושבת שזה היה ממנו, אבל כבר מחקתי את המספר שלו, ואני לא בטוחה. אז התעלמתי.

(אגב, אם מישהו מבין את הקטע הזה של גברים, לחזור אליך בהצתה מאוחרת אחרי שבועיים, חודשיים, כמה שנים, ולצפות שתשמחי ותקשקשי בזנב לקראתם, אני אשמח להסברים).