השעה הזו של הבוקר,

כל הצלילים הקטנים שעודם מובחנים,

הציפורים והאוטו זבל, הרעש של המחשב, אופנוע בודד ברחוב, תיכף יצטרפו אליו.

עושה לי להזכר באתמול, באמצע הבוקר בוקי התקשר והזכיר לי שאני צריכה להיות עכשיו בויצמן, בכלל שכחתי,

פעם זה היה מבאס אותי, אבל פשוט התארגנתי מהר ונסעתי, משלימה עם זה. (הרי לכם היבטים מעשיים של בודהיזם בחיי יום יום, נדמלי, למרות שאני לא בטוחה מה זה בודהיזם).

רכבת, 50 דקות לחכות, חפץ חשוד, המערכת זזה לאט, לאט מדי, אני לא רוצה להתפוצץ, הולכת רחוק.

הבטן מציקה לי, מה אכלתי אתמול בלילה? גם לא שתיתי מספיק בבוקר, מיהרתי מדי.

על פני עובר חייל עם עיניים אדומות, רועד, מביט לתוך עיני, הוא נראה ממש לא בסדר, אני נבהלת, מה קרה? הוא לא עונה.

בסוף מפנים אותנו לחצי השני של הרציף, צפוף לי שם, אני עומדת עם הסיגריה בקצה, לבד, במקום שאין אפילו צל. ההרגשה בבטן עוברת.

רואה את החייל ההוא, עולה בדעתי שאולי הוא מסומם, פשוט מסומם. הוא כאן כבר הרבה זמן, ולא נח במקום, ועדיין הולך מוזר.

הנהג של הרכבת לנתב"ג מציע לי לסוע איתו אם אני רוצה לטוס, לא אליס די עם האגו, הוא לא מתחיל איתך, הוא בן 40 לפחות ומשועמם, נשוי עם כמה ילדים, לא רואה אף אחד לידו כי כל הנוסעים הלאה ברציף, רק שיחה הוא רוצה. די עם האגו, די. הוא אומר לי שמחר הוא נוסע לאשקלון. אני מתחילה לפקפק, מה זה חשוב בעצם, די.

נזכרת שוב בשיר של רחל, פעם יכולתי ללמוד בעל פה כל כך בקלות, ועכשיו היא תמיד איתי, הרבה ממנה. ולתת, רק לתת, כלום לא די?

ואני, האם אני יודעת כבר לקחת? ולבקש, לבקש למדתי? מעט מעט, לאט לאט, אולי דברים קטנים. אבל אני לא מצפה לשום דבר, עדיין, לשלב הזה עוד לא הגעתי. רק מן הפה אל החוץ, הלבקש הזה.

השיר הזה מדבר אלי בשורות, לא בבת אחת. אין בלבי עליך, זה בכלל שייך למצב רוח אחר. ומקרן זוית, לעוד אחד. אני מדקלמת לי את כולו בראש, הו, לו הייתי רחל. לא, מזל שלא.

אֵין בְּלִבִּי עָלֶיךָ...

אֵין בְּלִבִּי עָלֶיךָ,  הֵן הַמּוּעָט לִי רָב.

כָּךְ מִשִּׁפְעַת הַזֹּהַר בַּקַּיִץ תִּיקַר

קֶרֶן שֶׁמֶשׁ אַחַת בַּסְּתָו.

אֶל הַחַיִּים הַחוֹפְזִים עַל פָּנַי אֶשָּׂא עֵינַיִם

שְׁלֵווֹת.  כָּל שִׂמְחָה לִי שִׂמְחָה לֹא צְפוּיָה –

תְּהִי בְּרוּכָה שִׁבְעָתַיִם.

מִקֶּרֶן זָוִית אֶסְתַּכֵּל בַּחַיִּים הַחוֹפְזִים עַל פָּנַי,

שָׁלוֹם לַהוֹלְכִים!  הַאִם אֶתְאַוֶּה גַם לִטֹּל?

וְלָתֵת, רַק לָתֵת, כְּלוּם לֹא דַי?