שלום.

קוראים לי אליס, ואני רזה.

אני מרגישה צורך לכתוב את זה, וצורך להתנצל על זה, וצורך להרוס את הצורך להתנצל על זה, ופשוט לעשות מה שבא לי.

אז מה שיוצא, זה שאני כותבת פוסט, ועם הצורך להתנצל, נראה איך אני אתמודד בדרך.

תמיד הייתי כזו.

למעשה, נולדתי גדולה יחסית, וזו היתה הפעם האחרונה שהייתי מעל קבוצת הגיל שלי באחוזונים של המשקל.

אף פעם לא עשיתי דיאטה.

אני לא יודעת לספור קלוריות.

אני לא מקפידה על כלום, זה פשוט בא לי טבעי.

האמת, אני גם לא אכלנית כזו גדולה.

כשעבדתי בהייטק, ואכלתי הרבה יותר, גם השמנתי קצת, וכולם אמרו כמה זה טוב בשבילי.

אותי, לעומת זאת, עצבנה העובדה, שהגוף שהיה מסוגל להסתדר ביעילות משך שנים עם פחות מזון, נהיה פתאום רעב לעתים קרובות יותר. פינוק. צריכת מזון מיותר. בשביל מה זה טוב?

גם אז, כמובן, הייתי מאוד רזה.

כשאני רעבה, אני אוכלת.

כשאין לי מצב רוח, אני בדרך כלל דוחה את זה, וסביר מאוד שאני אשב בערב ואחשוב, מה בעצם אכלתי היום? וזה יכלול, נניח, חביתה וקצת חומוס.

אתמול, למשל, אכלתי בעיקר איזה תפוח אדמה עם גבינה, ועוד פרוסה עם איזה ממרח בבוקר.

וזהו.

זה אולי נשמע מעט, אבל לדעתי, הסיבה שאנחנו אוכלים כל כך הרבה, היא שחינכו אותנו לכך, תרבות האוכל שלנו לא משקפת את הצרכים האמיתיים של הגוף, ורוב המזון, פשוט מיותר.

אני הוכחה חיה לכך, שזה שהאמהות הפולניות תמיד אמרו לנו, אם לא תאכל, לא תגדל, היה שקר גס.

אני בכל זאת משתדלת לא להעביר יותר מדי ימים כאלה ברצף, וכן אוכלת יותר, כשאני רעבה, ובא לי.

ג'אנק פוד

לאחרונה, אני מבשלת קצת יותר (במקום לאכול דברים קלים לחימום במיקרוגל, וסתם פסטה וכאלה, אני עושה ניסויים מוזרים על ירקות. הגעתי אפילו לפשטידה פעם). אחד הדברים הנפלאים שאני אוהבת לעשות, הוא צ'יפס בשמן עמוק, כשהצ'יפס עשוי מתפוח אדמה, בטטה, בצל, פלפל, גזר, וכו'.

כולם תמיד מדברים על כמה זה משמין ונורא, ובכלל כמה מטוגן בשמן זה לא טוב, ואני מתעלמת.

אני קוראת לזה: להקשיב לגוף. אם תהיה לו איזו בעיה, הוא כבר יגיד, אני סומכת עליו.

חוצמזה, אני משתדלת לא לאכול דברים דיאטטיים, אם אני כבר משקיעה את הזמן והמאמץ בלאכול או לשתות משהו, אז לפחות שיהיו בו קלוריות, אני אומרת.

מדידות

אני לא נשקלת כמעט אף פעם, כי לא אכפת לי כמה אני שוקלת, הרי דיאטה אני לא אעשה, ואני גם לא אכריח את עצמי לאכול. חוץ מזה, יש לעניין סיבה מאוד פרקטית. ארוחה אצל ההורים שלי כללה כמה פעמים את השיחה הבאה:

אמא: אליס, רזית. את לא אוכלת?

אליס: איך את יודעת שרזיתי?

אמא: לא ירדת במשקל?

אליס: אני לא יודעת, לא נשקלתי.

הגיון מעגלי זה דבר נהדר.

דיאטה

משקל עודף, בכמויות משתנות, הוא נושא שרוב החברה סובלת ממנו, או נשמרת ממנו, במידה זו או אחרת. יש המון חומר רקע בנושא שמסתובב תמידית בחברה, העיסוק בתזונה, בבריא, לא בריא, משמין, לא משמין, קלוריות, אטקינס, שומרי משקל, אימוני כושר מחטבים, יו ניימ איט. ואני, אני לא חלק מזה. בשונה מחורים אחרים בהשכלה, שאותם יש לי כוונה מסויימת וסיכוי להשלים, את זה אין לי יותר מדי. כולם מדברים ואני שותקת, כי זה התפקיד שלי, תהיי רזה ותשתקי. זה הרי יהיה חוסר טאקט אם אני אפתח את פי חלילה ואומר משהו, מה אני מבינה בזה. וככה, אני פשוט נשארת מחוץ לאחווה. כמובן, שלעתים אני נתקלת ברזים טבעית כמוני, ואז יש לנו אחוות רזים וזה נורא כיף. אבל כמה כאלה כבר יש?

גברים

מודל היופי של העולם המערבי, היא בחורה גבוהה, רזה מאוד, עם תחת קטן וחזה ענק. אני בגובה ממוצע, ועם חזה קטן שפרופורציונלי למידותי (לא פצפון, קטן, כמו הקטנים הרגילים שאתם רואים כל יום על נשים סביבכם). חוץ מזה, אני נראית ממש כמוה, מבחינת הגוף.

זה נורא כיף.

בניגוד לסטיגמה, לא כל הגברים אוהבים את זה. יש כאלה שמעדיפים בחורות מלאות יותר, שיש מה לתפוס. בחורות עם חזה גדול. אבל, לרוב, אני בכל זאת זוכה להערכה. אם אתם מכירים את הבלוג, זה בטח די ברור.

העניין הוא, שלא תמיד קל לדעת איזה סוג טיפוס הבחור שאני יוצאת איתו אוהב, פעם זה ממש לא הפריע לי, לאחרונה התחלתי לשים לב לזה יותר. אין שום טעם לשאול אותו, כמובן. זה כמו, תגיד, אני שמנה? רק שהגירסא שלי היא, תגיד, אתה חושב שאני רזה מדי? אני לא חושבת שאני רזה מדי, אבל זה יכול להיות משעשע לשאול. ככה חשבתי. עד שהבנתי שהם תופסים את זה בתור מן חוסר בטחון כזה במראה שלי, שאביב פעם טען שאופייני לכל הבחורות באופן כללי. אז אני נשארת בחוסר ודאות, או שוכחת מזה. עדיין לא הגעתי לשלב שזה יטריד אותי באמת, אולי אני בחורה מפלסטיק ולא אמיתית, כמו שאחד מהמגיבים חסרי המייל כאן טען פעם, אבל די טוב לי עם זה.

כושר

אני עושה קצת, לאחרונה. אין לי מוטיבציה לעשות כדי לרזות, או כדי לפתח שרירים שירשימו בחורות. אני צריכה להתמקד בעניינים ערטילאיים כמו בריאות, וערנות (כשאני בכושר אני ישנה פחות).

החיים כל כך קשים.

לסיכום

על הסרגל הזה, שבין התמכרות לאוכל לבין סלידה מוגזמת ממנו, אני נמצאת קרוב יותר לחצי השני, אבל עדיין בתחום הבריא. מותר גם לי לדבר על המשקל שלי, ועל מה אני אוכלת, או לא אוכלת, זו לא פריוילגיה ששמורה רק לאנשים שעושים דיאטה או שיש להם הפרעות אכילה, או דוגמניות שמרעיבות את עצמן. נמאס לי לסתום את הפה בקשר לזה בחוץ, בגלל בעיות שזה עושה לאנשים אחרים ושלא קשורות אלי אלא לדימוי העצמי הבעייתי שלהם, לפחות בבלוג אני יכולה לדבר. אני נהנית להיות רזה, טוב עם זה, מצויין עם זה, לא הייתי מחליפה בשום דבר.