מזה זמן מה, פועל בישרא איזה בלוג משעמם ומשמים מאין כמוהו, שמשיג רייטינג יפה. הרייטינג מתבסס על ההנחה הפשוטה, שכוחו של האחד נמדד על פי מספר האפסים שעומדים אחריו. כן, אני מדברת על הבלוג לעידוד פקצות של האדיוט ההוא. לא הייתי מטריחה אתכם עם הפרט המשעמם הזה, שאתם בטח יודעים, אבל יש לי פואנטה, אנא סבלנותכם.

בואו נדון בעניין טיפה יותר לעומק. ההנחה שעומדת בבסיס הבלוג ההוא, היא כזו: בלוגים הם דבר שיש לעודד אותו. האמנם? לדעתי, בלוגים הוא דבר שיש לדכא. ראשית, הם ממכרים. שנית, הם מעודדים כתיבה, שהיא מטבעה צורך כפייתי ולאו דווקא בריא (היינלין אמר עליו, שהוא הרגל מגונה שיש לשטוף אחריו את הידיים היטב היטב). ואכן, עבור רבים כאן כתיבה היא צורך, ואין מה לעשות (אם נתעלם מהאופציה הקורצת, של חזרה לתקופות נאורות יותר בהן רוב האוכלוסיה לא ידעה קרוא וכתוב). אבל עבור רבים מהכותבים כאן, כתיבה אינה צורך, אלא דבר שניתן לעשות או לא לעשות אותו. וגם עבור הכותבים, כתיבה יכולה להעשות פחות, והבלוג מעודד לעשותה יותר. כן, יכולים להיות לזה אפקטים חיוביים. אבל לא רק. כשכותבים על ריק זה מדכא, הכתיבה נעשית חסרת משמעות, וגם הבלוג הופך לכזה. ואם אתה מרגיש שהבלוג משקף את חייך, גם הם נראים לך פתאום משעממים וחסרי משמעות, והכתיבה רק מעצימה את התחושה.

ועכשיו, עכשיו בואו נכניס פנימה גם בני נוער וילדים, שהם רוב הכותבים בישרא, ובואו נכניס פנימה גם רייטינג.

בני נוער וילדים, באופן סטטיסטי, לאו דווקא כיחידים, נמצאים בתקופה שאישיותם מגובשת פחות, והם נוטים יותר להשפעות חברתיות. בעוד מבוגרים בוחרים לכתוב בלוג באופן מודע, ולעתים קרובות באופן אישי, ילדים נגררים הרבה יותר אחרי חברים שלהם. והרייטינג, הכניסות שלמטה במונה, שאנחנו מתייחסים אליו - כלל לא, או כאל מטרה קטנה, מן משחק כזה עם עצמנו, הוא בשבילם נושא שקשור הרבה יותר עם אהבה מהחברה שסביבם, הזהות בינם לבין הבלוג, בין מספר הכניסות למעמדם החברתי, או מה שלא יהיה, נראית טבעית יותר. ודאי שאין זהות מוחלטת, ודאי שאין כולם כאלה, ובכל זאת, עבור רבים זה כך. גם העיסוק ברבים מהבלוגים האלה, הוא לא בתוכן הכתוב, אלא במה שיש סביב, לעתים כפתורים ותמונות, ולעתים קרובות - כניסות ותגובות. "תכנסו, תגיבו" זו סיסמא נפוצה. והבלוג לעידוד בלוגים, לוקח את הצורך הזה, ומקצין אותו. לוקח את הזהות הזו, בין רייטינג ואהבה, ומאשש אותה. לוקח את הרעיון הזה, שצריך להכנס ולהגיב למען הכניסה והתגובה, ולא חלילה בגלל עניין או צורך אישי. נותן גג לכל ילד שמרגיש בודד כאן, וצמא לשתי דקות של תשומת לב. אבל לא מספק את תשומת הלב הזו באמת, כי כמו בקומוניזם, כולם מקבלים אותו דבר. תשומת הלב אינה עמוקה ("חחחחחחחח ממש יפה, את מוזמנת לבלוגי"), המונה עולה עבור כולם במידה דומה, וכולם מלקקים ליצור ההוא, בשביל קצת תשומי, יש שם איזה קטע של מלאכים, או משהו כזה. ראיתי פעם פוסט שלם של ילדה בת 14 שהפצירה בילדים להכנס לבלוגים אחרים, שרצו לסגור כי התאכזבו ממספר תגובות, והיא עשתה זאת מתוך תקווה לקבל לינק מלאכית (אם כי לא הצהירה על כך). כתיבה על בלוגים ולא על שום דבר אחר. הבלוג הופך למטרה, במקום לאמצעי.

ואת זה, אין שום צורך בעולם לעודד.

אם אין לכם מה לכתוב בבלוג, תסגרו. לא כולם חייבים בלוג. לא כולם חייבים לכתוב. אם לא נכנסים לכם לבלוג זה לא אומר שלא אוהבים אתכם.

אני בדיוק קיבלתי לינקוק משם, הרי ציטוט (הגנה כנגד מחיקות צד ג'):

7. http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=28937&catcode=10

בלוג של בת 25 ..יש לה מנוי פרו והבלוג ממש מושקע! מוזמנים!

איזה כיף לי, הא?

את התהיות מי זה לעזאזל האמיר שני הזה, למה הוא מקדיש את זמנו לדברים האלה, והאם הוא סוטה שאוהב ילדות קטנות כמו שקראתי פעם בבלוג אינטיליגנטי דווקא של בת 12, אני אשאיר לכם.

בינתיים לילה טוב.

בעריכה מאוחרת, נמסר לי הלינק הזה, לעוד מישהו שחושב כמוני. כמה מפתיע.