הפוסט הזה הוא הקדמה. לא ברור לי למה, אבל מתחשק לי לכתוב קצת אחורה. בדרך כלל אני מתרכזת בהווה, ככה הכי נוח לי, אני לא חושבת על העבר הרבה. ובכל זאת, כמדומני שיש סיפורים שאולי מן הראוי לספר אותם. אז זוהי הקדמה לעבר, והקדמה לפנקס.

אי שם בגיל 17, בשנים ההגיוניות, העמוקות וחסרות הבטחון שלי, הייתי בערב הקראת שירה מיתולוגי. לא השירה היתה מיתולוגית, רק הערב. בדיוק היינו בסופה של שנה מוצלחת למדי של חוג פילוסופיה. המדריך של החוג, צעיר, כריזמטי, חכם ורגוע, התלבט אם הוא נשאר איתנו עוד שנה. ליתר בטחון, עשינו ערב פרידה בבית שלו. ערב הקראת שירים.

לא קראתי שירה קודם. לא הכרתי שירה. גם היום אני לא מכירה הרבה. אבל הגורו הכיר. זלזלתי בשירה, באיזה מקום, חשבתי שהיא מוגזמת, מוקצנת, לא לגמרי אמיתית. בכתיבה, היו לי בעיקר קטעים קצרים או סיפורים. שיר אחד, אולי, שכתבתי באותה שנה, כדי להוכיח כמה זה קל וכמה זה לא מביע שום דבר.

בערב הזה הכל השתנה.

הגורו בחר שירים שהוא הכיר ואהב, והקריא לנו אותם בהתלהבות, בהטעמה. רחל, אלתרמן, אלכסנדר פן, יונתן רטוש, לאה גולדברג. ודאי היו עוד. מישהו מהחוג שלי הקריא שירים של רון אדלר. ואני, אני ישבתי והקשבתי.

האמת, אני בקושי זוכרת את הערב ההוא, מה קרה בו, מה נקרא בו, מי אמר מה (ובחוג פילוסופיה, היו לנו כמה טיפוסים מעניינים, ודאי אמרנו משהו). אני רק זוכרת אובר-דוז מטורף של שירים, מלים, מקצבים, צלילים, שחלחלו לי אל תוך הראש וביצעו בי את זממם.

הכי טוב אני זוכרת מה קרה אחר כך.

אני זוכרת אותי מטיילת ברחוב, שיכורה משירה, עושה חשבון נפש עם עצמי, בועטת בכמה דברים מיותרים בחיים שלי, כותבת בראש:

ניצוץ אחרון של שפיות

אחריו חשיכה רטובה, אהובה

לא ידעתי שאוכל, כך להתמכר

                       כך להתדרדר

הפתעתי עצמי לטובה.

בעיקר, אני זוכרת אותי חיה. מרגישה את הקיום, את ההווה, רואה את הרחוב סביבי, ממש רואה אותו, חשה את משב הרוח.

זה היה כמה ימים לפני הבגרות במתמטיקה. מובן שכשהגעתי הביתה, כתבתי. שירים וקטעים קצרים ועוד שירים, באקסטזה. התחלתי לרדת את המדרגות שתיים שתיים (תמיד היתה לי נטיה לשבור דווקא את המוסכמות הקטנות. הן הכי דביליות). השפעתם המשכרת המיידית של השירים, עברה רק אחרי כמה ימים. חלק ממה שכתבתי יצא אפילו מוצלח. הבגרות עברה בהצלחה, ומזל שלא הקדשתי לה תשומת לב מיותרת.

משהו השתנה.

כמה חודשים אחר כך התחלתי לכתוב פנקס.

לפעמים אני מרגישה שהכתיבה שלי כאן מתדרדרת עם הזמן. הערך הספרותי שלה יורד לאפס, וכל מה שנותר הוא בליל פרטים מטורף מתובל בכמה הערות ציניות ותובנות חיים בשקל, או סתם בפסדו-חיי מין שלי. בפנקס, היו פה ושם דברים טובים, וכמובן שגם ניתנת לי האפשרות לסנן, במסננת הזמן.