לפעמים נורא מתחשק לי לעשות דברים מרגיזים. להפוך את העולם. לשנות את הכל. למה? ככה. כי אפשר. מתחשק לי להפוך את הבלוג לפרטי, רק כדי לראות מה יקרה, לא כי יש לי סיבה מיוחדת. מתחשק לי למחוק אותו. מתחשק לי לבעוט בתואר הזה, ולסוע להודו (אין חופשות ללא תשלום. כמה חבל, אני חייבת לבחור). מתחשק לי לעבוד במשהו, כל דבר חוץ מהייטק. פקידות, מלצרות, משהו טכני. מתחשק לי לגור במקום אחר, בארץ אחרת, במדבר. מתחשק לי להפטר מכל הספרים שאמרתי שאקרא, לשרוף את החלקים המיותרים של הספריה שלי, בשביל מה זה טוב, רק עוד מלים מלים מלים ולא יודעים דבר. כל התיאוריות הפסיכולוגיות כל כך מנופחות, וההרגשות האמיתיים הם לא תיאוריה, הם משהו חי, נושם, בועט, כאן ועכשיו, בפנים. התיאוריה, כללית, מסורבלת וגדולה, מטפלת בהם ביד גסה כל כך. מכלילה את הפרטי בצורה קטגורית וכך לא רואה אותו כלל. מי שחי כך רואה את העולם דרך שריונות וכפפות ומכשירים. לא נוגע בו. גם אני כזאת, מובן שגם אני כזאת. אני כל כך טובה בזה, שזה כואב. משחקת עם רעיונות בראש ביום ובלילה, מצרפת אותם יחדיו, מפרידה, מוצאת סתירות, הקבלות, פיתוחים חדשים. המון פעילות יש לי שם בתוך הראש. לפעמים כדאי לכבות אותו, שינוח קצת. יש מי שלוקחים אלכוהול וסמים, יש מי שמכבים אותו בשינה, או במדיטציה. כל שיטה פועלת קצת אחרת, וכולן מכוונות לאותו אָיִן. לאותה הוויה פשוטה.

לפעמים גם נורא מתחשק לי בדיוק ההיפך, להיות מפלצת ידע שכזו, לנצל את הזמן כדי לדעת את כל מה שאני לא, לראות את הסרטים שעוד לא ראיתי, לקרוא את הספרים שעוד לא קראתי, ללמוד הסטוריה, פילוסופיה, כלכלה, לזיין את כל העולם, לנסות את כל מה שלא ניסיתי עדיין, לרדוף אחרי הזנב של עצמי.