| |
תודה ולהתראות |
| 10/2004
הורים
הם אנשים מאוד נחמדים והכל, ואני אוהבת אותם, ידה ידה ידה. והם לא עשו לי שום דבר רע במיוחד אף פעם. באמת שלא. והם אנשים זרים לגמרי, ממש לא ברור מה לי ולהם. והם נורא דומים לי. ואני לא ממש מדברת איתם, לאחרונה, למי יש כוח. ולא באה אליהם הביתה. ואני כבר חשבתי שעברתי את זה. והנה זה כאן שוב. לא מזמן לא הייתי מסוגלת לדבר על זה בשיט, עם אף אחד, מן טאבו כזה. ועכשיו, אמנם רק טפטוף קטן כזה, בלי פרטים, אבל פתאום זה יוצא הנה, לבלוג, לא ברור לי איך. קודם היו לי כל מיני שיחות עם אנשים, מוקי למשל הסביר לי באריכות למה אני טועה, אני הקשבתי לו בנימוס, הוא פשוט לא שם, הוא לא מבין את הסיטואציה. כן, זה נראה טפשי, על פניו, והרי כל הדברים שאנחנו לא עושים כי הם נראים טפשיים, הם כל כך הרבה פעמים מה שצריך. ואני לא יודעת מה צריך, לדעתי אחרי היום אני יודעת יותר ויותר כמה זה לא מוביל לשום מקום, יודעת כמו שידעתי קודם בראש ועכשיו גם מבפנים, ששום דבר כבר לא יזעזע אותם, שאני כבר בנאדם בוגר, וכל התסביכים האלה, הכל רק אצלי בראש, ובכלל כבר לפני שנים חשבתי שהתגברתי על הקטע. אז לא. משהו שם לא בסדר. הוי כמה בלגן יש כאן. פוסט ספגטי ממש. די אני אתעלם מהכתיבה ופשוט אכתוב.
אין לי יותר מה לומר בעצם, לא היום בכל אופן. רק שאני אצטרך להזיז את זה לאנשהו, לבדוק אותה, את ההרגשה הזו, הרבה יותר לעומק. משהו שם לא ממש בריא לי. ואני מרגישה כאילו אין לי עדיין קצה חוט לזה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
