לא לא לא. אין לזה שום ערך סימבולי. זו פשוט עבודה ארוכה, מייגעת, ומייאשת, במיוחד כי זו הדירה החמישית שאני עוברת אליה מזה 3 שנים. לא הצלחתי למצוא כמה ספלים יפים, צעקתי על השותפה המטומטמת שפירקה את הכוננית שלי (= הוציאה מסמרים מהגב שלה) בלי לשאול בכלל אם צריך, צרחתי על אבא בטלפון (הגיע לו, והגיע הזמן שאני אעשה את זה, זו גם צורה של תקשורת), עישנתי כמו מטורפת (באופן יחסי), ועדיין לא עשיתי אפילו חצי מהעבודה.

אגב, כשאני אעבור, עד שבזק יצליחו להעביר לי את הקו, אני אהיה פחות בישרא. אבוי. כואב לי בוְריד. איך אני אשרוד? האם אני אצליח לעשות גיחות מהלימודים, או שמא אני לא אמצא את הפרטיות שלי שם? והמייל של אינטרמייל מוחק לי מיילים אפילו יותר מוואלה, מי היה מאמין. אוף. החיים כל כך קשים.

תגידו, זה שהתקשר אלי עכשיו מכר, נשוי, שלא דיבר איתי מזמן ובטח לא בטלפון, שלאחרונה ניסה לפתות אותי בעדינות לפני 3 שנים, בדירה שלו עם חברתו דאז, אשתו היום, ואמר שיש לו ערב פנוי והוא רוצה לפגוש אותי, זה הכל ממניעים אפלטוניים לגמרי, נכון?