כבר מזמן לא כתבתי בלי לחשוב על זה כל כך הרבה ונראה לי שהגיע הזמן.

זה הולך להיות עוד פוסט דכאוני, אני שונאת לקרוא פוסטים דכאוניים, אני שונאת לכתוב פוסטים דכאוניים, הניו-אייג'ים (ואני שונאת את הפוזה הזו, יש בה משהו מאוד מתנשא ויפה נפש, בלי שום סיבה טובה) אומרים שזה מפני שהכל מראות ואני סולדת ממשהו בתוכי. אני אכן שונאת להיות בדכאון, אבל לקרוא את ההתבכיינות של מישהו אחר שלא מסוגל להחזיק את עצמו להיות חזק ומחפש רחמים ברשת די דוחה אותי. אולי מפני שרחמים מעולם לא עזרו לי במיוחד, ואם יש משהו שלמדתי זה שיש בנאדם אחד שאני באמת יכולה לסמוך עליו תמיד תמיד שידאג לי, יעזור לי באמת ולא יאכזב אותי: אני. כל האחרים זה רק הימור.

כמובן שלפעמים נשבר, עכשיו נשבר לי לחלוטין ובחיי שאני אפילו לא יודעת למה. ז'תומרת, אני יודעת יופי למה, יש לזה מליון ואחת סיבות, וכולן היו שם גם קודם ולא הפריעו לי בכלל לקצב התקין של החיים שלי. השלמתי איתן, חייכתי והמשכתי הלאה, כי הכל קטן עלי. וכששום דבר גורם לי להרגיש כל כך רע, אני בעיקר נוזפת בעצמי על זה שאני מפונקת, לא מתפקדת, ולא עושה עם עצמי כלום. שכולם מושכים ומושכים ומתפקדים גם כשרע להם ואני לא. שאני חייבת שהכל סביבי יהיה כזה מושלם ובדיוק מה ואיך שבא לי והכי נכון לי באותו רגע והכי מתאים, והחיים הם לא כאלה, ואין לי על מה לבכות כי יש לי הכל. או הרבה.

אבל כנראה שנשארתי ילדה חולמנית ומפונקת ורגישה מדי ובכיינית, וכל מה שאני יכולה לעשות כרגע, זה לכתוב עוד פוסט דכאוני, שמשעמם אפילו אותי, כי כמה אפשר לדבר על הדכאון שלי. כבר כתבתי על זה יותר מדי, וגם אחרים כתבו על זה, היא, למשל, עשתה את זה הרבה יותר טוב, ויש לה סיבות טובות יותר. בחיי שרציתי לכתוב כאן אלף דברים אחרים, אבל לפני הכל, אני עדיין משתמשת בבלוג לשחרור קיטור, ושילך העולם לעזאזל.

כמיטב המסורת, אני חוסמת את התגובות, כי את החיבוקים שלי אני מעדיפה לקבל מאנשים אמיתיים, ולא בא לי לשמוע שאסור לי קטילות עצמיות. הן שם וזהו, אני מודעת להקיא.

(עוד לא שחררתי את הפוסט וכבר מתחשק לי למחוק אותו, אבל אני חזקה, אני אמיצה, אני לא מוחקת פוסטים. פחחחחחחחח.)

(נואט טו סלף: לכתוב משהו משעשע, זה יעשה לי טוב, נמאס לי מהדכאון בבלוג.)

עדכון:

מסתבר שיש דברים שעוזרים.

למשל, להתקשר לאמא שלי בהיסטריה, לצעוק ולבכות חליפות, ולשמוע אותה מסמפטת ו"שמחה שאת מוציאה את זה סוף סוף" (סליחה? איפה הפולניות? מה עם להאשים אותי? אני רוצה את הכסף חזרה!), ואחר כך להתפרק לחתיכות קטנות מול אחד האנשים היחידים בעולם שאני מרשה לעצמי להתפרק לחתיכות קטנות מולו, שנסע כל כך רחוק כדי לפגוש אותי, ואחר כך לצאת עם "בלוגרים אלמונים" למקום עם מחירים נוסטלגיים, מוזיקה נוסטלגית, מקום לרקוד, ובלי ערסים פרחות בכלל, ולרקוד, ואלכוהול. מסתבר שזה עוזר.

אני לא רוצה עכשיו להוכיח את עצמי, שאני חכמה או מעניינת או כותבת יפה. אני לא רוצה לחשוב איך אני נראית ומה אני לובשת ומה אני משדרת. אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא רוצה לשפוט את עצמי, לא עכשיו. כל החיים שלי אני עושה את זה כל כך הרבה. די, נמאס, תני קצת שקט. גם אל תנתחי. תכתבי קצת, כי זה מרגיע אותך. זה בסדר.

זה שחסמתי את התגובות, זה כי אני לא רוצה תגובות. לא בפוסט ולא בפוסט הקודם לפוסט הזה ולא בחלון מסרים ולא באימייל. תודה, שלום.

נ.ב.

זה יעבור לי תוך כמה שעות. אל תדאגו.

אני, יש לי נטיה כזו לעצור את הכעס. חלק ממנו אני בכלל לא מרגישה, לא מתרגשת מכל שטות. ועל חלק מהדברים, אני סתם שותקת, כי אני רק אומרת לעצמי שאני לא מתרגשת מכל שטות. ובעצם, אני לא שמה לב שאני כן.

אני יודעת מאין זה בא. זה קשור לבטחון שלי ביחסים עם אנשים. לחוסר בטחון, למעשה. זה קשור ללדעת לדרוש דברים מאנשים אחרים. לדעת לצפות. אני לא יודעת לצפות כמעט לכלום, ואני לא מצפה. שום חוק הוא לא מובן מאליו. הכל הוטל בספק מתישהו, הכל חרב, הכל יכולתי להצדיק או לסתור בסכין הלוגיקה החדה שלי, שום דבר לא נותר שלם. אין דבר כזה טבעי. כל ההתנהגות שלי, כל התגובות שלי, הן לא טבעיות. הן תגובות שלמדתי. הן לא טבע שני, כי אני לא זוכרת מה היה הראשון, מרוב שהוא עבר מזמן. מרוב שמשהו בו השתבש עוד אז, והייתי צריכה לתכנן אותו מחדש.

לפעמים זה ממש דופק אותי, הקטע הזה. אני מרגישה שאני לא אמיתית. מרגישה זרות כזו מעצמי. שאני לא יודעת מה אני באמת, אלא רק מכוונת את הכל.

ולפעמים זה דופק אותי כי אני מגיבה לא נכון. כי אני לא מגיבה בצורה הסטנדרטית, הנורמלית, שרוב בני האדם משתמשים בה. כי אני לא מראה כעס. למעשה, אני לא מראה כלום, פשוט שותקת, ואפילו לא יודעת בעצמי שקרה משהו.

התכונה הזו היא לא סוף העולם, כל עוד אני מסתובבת בסביבה מאוד מסויימת. בסביבה של אנשים טובים כאלה, או של אנשים שההשקפה המוסרית שלהם מאוד דומה לשלי. של אנשים שיודעים טוב מאוד מה עושים ומה לא עושים, ולא עושים דברים שלא עושים. כי לשים גבול, זו בעיה בשבילי. להגיד, זה לא בסדר. זה מפריע לי. לדעת בכלל שזה מפריע לי. ולכעוס, לכעוס קשה לי. אולי לא יאהבו אותי יותר אם אני אכעס?

אבל יש אנשים שבודקים כל הזמן איפה הגבול. תמיד הם מנסים ללחוץ עוד קצת, למתוח עוד את החבל, ודברים מאוד מוזרים הופכים להיות מאוד שגורים. זה שאני שותקת, לא אומר שאני אוהבת את זה. לא אומר שאני רוצה לשתוק. פשוט, אני כנראה עוד לא יודעת איך לכעוס.

ואז, אני מתפוצצת, לפעמים. פתאום אני באמת כועסת, נורא כועסת, רותחת, לא רוצה לשמוע על הבנאדם יותר. זה לא קרה לי הרבה פעמים אבל יותר מפעם אחת, יותר מאדם אחד. האדם יכול להיות במצב, שהוא לא יודע מאין זה הגיע, מצד אחד, ומצד שני הוא יודע טוב מאוד.

אני יודעת שאנשים צריכים שיכעסו עליהם לפעמים. בשבילם. ככה הם קולטים יותר טוב. ככה הם פתאום שמים לב ומתחשבים. ככה הם יודעים איפה הגבול. ואם פעם לא יכולתי להביע כעס ככה, היום זה יותר קל. ועדיין לא פשוט. עובדה שלא עשיתי את זה.

אני מרגישה כעס. ואני שמה לב פתאום, שהיו דברים דומים שהתעלמתי מהם קודם, וגם הם הכעיסו אותי, משום מה פחות. ושתקתי על זה. והשתקתי את זה. ועכשיו, פתאום, יש כעס. לא יודעת אם זה המון כעס, או רק קצת. אולי עוד רגע זה עובר, אולי זה ימשיך להציק. אני לא מרגישה שאני מתפוצצת באותה עוצמה כמו בעבר, אני לא מרגישה שנתתי שירמסו אותי לחלוטין. אולי רק קצת. אבל גם קצת זה יותר מדי.

לפני שנה, זאב אמר לי שאני לוגית מדי. הוא חזר על זה שוב ושוב, בניסוחים שונים, ולא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, וגם לא יכולתי לעצור אותו. לא ניסיתי. ארקדי הסביר לי בסוף, ואני התעצבנתי שזאב מתקשר איתי דרך ארקדי, ושארקדי אומר לי מה זאב חושב, ולא מה הוא חושב.

ההסבר של ארקדי היה קשור להבדל בין מלים ותחושות. לוגי זו לא המילה הנכונה כאן. ההחלטות שלי הן הרבה פעמים רגשיות. אבל, הוא דיבר על לעשות shut down למוח, ואז נפל לי האסימון, והתחלתי לדבר על ההרגשה של לרקוד.

ואת כל זה הוא עשה במיילים, ורק ארקדי הסביר לי בעל פה. למען השם, דבר איתי! מה אתה שולח לי דברים כאלה במייל? איך אתה שופט ככה את החיים שלי, למה אתה כל כך כועס עלי לעזאזל, כאילו זה אישי נגדך, שאני חיה ככה. אני לא יודעת לעשות את זה אחרת! די! אני וורבאלית! Love me for what I am!

אני חיה במלים, לא בתחושות, זה לא בלתי נכון, סוד האושר לא נמצא בקופסא קטנה בחדר שלך ליד אוסף הדיסקים, גם אתה כלוא בבעיות שלך בדיוק כמוני, אבל אתה אפילו לא מקשיב לי, ותמיד תמיד מעמיד פנים שהכל טוב אצלך. הכל פשוט מושלם וורוד! כן, מושלם וורוד! מה אתה מבין בכלל, אתה לא היית אליס אף פעם, אתה לא יודע איך זה להיות אני מבפנים, רק זאב אתה יודע להיות, רק הדרך שלך נכונה, תשתוק!

***

הוא אמר שיכולתי לומר לו לשתוק. וזה נכון, לא אמרתי. להפך, עודדתי אותו להמשיך, שאלתי שאלות. יש דברים שאני לא יכולה לראות מבפנים. שרק אנשים מבחוץ, וכמו שראיתי אתמול – דווקא אלה שהם לא חברים שלי, יכולים לומר לי הכי טוב. וזאב, למרות שכן היה אז ידיד שלי, אמר משהו, ומשהו מעניין, משהו שעוד לא שמעתי על עצמי. ואני, עבד לשינויים, לבניה, ללמידה, להשתנות. חוץ מזה, לפני שנה הייתי כל כך אבודה. כל כך. לא קיבלתי את כל זה, אבל רציתי לפחות לשמוע, להבין, את כל מה שיש לו לומר. בלי ביקורת אפשר להתקע במקום. וזאב, חסר גבולות כרגיל, פשוט המשיך והמשיך והמשיך ולא ראה כלום. לא כמו רונן, שנבהל כמו זר שהתקרב לפתע יותר מדי, וחזר לגבולות, לנימוס. זאב רצה שאני אבכה, ואפילו לא היה בסביבה כדי לראות את זה קורה.

הייתי צריכה לומר לו לשתוק מוקדם יותר.

אני עוד פחות עשויה להגיב לתגובות בפוסט הזה מאשר בקודם. אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה. ואם אין לכם מה לומר, זה גם בסדר. אתם לא חייבים להגיב.