אתמול כשהסתובבתי בחיפה גיליתי לתדהמתי שגם שם נהיה יותר ויותר קשה למצוא חניה, או שמא יש לומר, חניה חינם. זה לא מתקרב לסטנדרטים תל אביביים, ועדיין. כאילו לא אמרתי לה "freeze!" לפני שנסעתי, העיר הזו מעיזה להשתנות לי סתם ככה. חוצפה. בכלל בעית החניה הטרידה אותי פה ושם בשבועיים האחרונים, במיוחד כשחיפשתי חניה איזה 40 דקות במרכז ת"א בשבת כדי לבקר ידיד, זמן שאפשר לצפות אותו מראש וכולם מתלוננים עליו כבר שנים, אבל זו לא היתה בעיה כי זה לא קרה לי, אלא לאנשים אחרים. ואז הבנתי שכל הקשקוש עם לומדות מהפוסט הקודם הוא טעות איומה. מה שיועיל באמת יהיה חניה ניידת, אתה קונה פעם אחת, מניח על הגג של האוטו, ולא צריך לחפש יותר, כל פעם שאתה רוצה אתה פשוט מניח אותה וחונה.

אחר כך חשבתי שאפשר לייעל את חיפושי החניה עם שירות חיפוש חניה מהסלולר, מתואם עם מקומות חניה בעיר, אתה אומר לו באיזה איזור אתה רוצה לחנות כשאתה יוצא מהבית והוא מוצא לך את החניה הראשונה שמתפנה שם, ושומר. כך במקום לחפש חניה חצי שעה, אתה נותן לו לחפש בשבילך חצי שעה לפני שאתה מגיע ואין צורך לבזבז זמן. הרעיון הזה מאוד לא מצא חן בעיני מפני שהוא כמעט ישים; כמו כן משולבים בו עקרונות של תורת התורים שהמרצים שלי בטכניון היו יכולים לפטפט עליהם בלי סוף. יום אחד מישהו אחר יממש אותו ויהיה נורא עשיר ואני לא. לכן החלטתי לעזוב את הבעיות של רוב העולם המערבי בצד בשקט וללכת לפתור את שלי.

התחלתי בארון.

מי שסוחב על הגב את כל רכושו עלי אדמות נוטה להיות בררן, ולא לקחת דברים מיותרים. בטיול למדתי לזרוק וגם נחשפתי לתחרות הסמויה בין המטיילים שיש להם הכי פחות דברים*. גם ג'רום ק. ג'רום ממליץ, "השלך את הגרוטאות ידידי! אל תכביד על סירת חייך, שים בה רק מה שממש נחוץ לך!" ואני החלטתי לזרוק חצי מהבגדים שלי. בהערכה גסה יש לי כמליון חולצות (עד כדי קבוע). אתמול ושלשום עסקתי במיון קפדני לשני חצאים: חצי ראשון - לשמור, חצי שני - לתרום/למכור, חצי שלישי - גם הומלסים לא יגעו בזה. את רוב החולצות מדדתי, כדי לראות עד כמה אני כוסית בהן, שזה מדד חשוב. זה כלל בהייה ארוכה ונרקיסיסטית בחזה שלי, והייתי בטוחה שהוא גדל. למרבה המזל אני עדיין לא הייתי צריכה חזיות, אחרת הייתי פותחת בלוג דיאטה. אחרי שמילאתי תיק וחצי בחולצות מיותרות ו/או שלא בא לי לראות שוב, התמוטטתי לסיגריה שאחרי (ושוב שכחתי לארוז את המאפרה. כסססססס), רבתי קצת עם הילדה הפנימית שלי ונרדמתי.

בשש וחצי בערב התנעתי את האוטו וזרמתי** למרכז עם עוד כמה דברים שאני כמעט צריכה. מה שהייתי צריכה באמת לא מצאתי - פותחן בקבוקים ופותחן קופסאות. אני בטוחה שהיה לי וזה נורא מעצבן. בדרך חשבתי מחשבות נוגות על החיים, בעיקר מפני שקסטה נוסטלגית ששמעתי בלופ בגיל 13 התגלגלה לטייפ של האוטו, ושדות תות לנצח התערבבו עם מדונה (אל תשאלו). בבית גיליתי כמה דברים: אחד, הספה שנטשה הבטיחה לארגן לי, לא תגיע לעולם. שתיים, עוד מישו עושה מסיבה לכבוד היומולדת שלי, סליחה, פורים. "זו לא אשמתי שהיומולדת שלך נופל על פורים", אומרת לי חברה שמקדימה את שלה בחודש לכבוד האירוע. לי בכלל לא בא לחגוג את היומולדת, בא לי להעמיד פנים שהוא לא קיים, אבל ממילא אני צריכה לעשות גם חנוכת בית, וכל שלושת החברים שלי בארץ מצפים ממני לזה. אולי נעזוב את זה, תבואו לבקר ודי. אני אכין לכם תה. או קפה וייטנמי. או פשטידה. ואפתח לכם בקבוק יין, כשיהיה לי בקבוק, ופותחן. רק תנו לי יומולדת אחד בלי להתאמץ יותר מדי, נמאס לי. או, אם אתם באמת רוצים לשמח אותי, קחו אותי למסיבה כזו.

בונוס לגיקים: מלחמת המסע בכוכבים.

* התחרות הזו היא שניה במעלה רק ל"מי השיג מחיר טוב יותר". אחד משוויץ, "לי יש רק 3 גופיות, סוודר אחד וזוג תחתונים! את הלונלי פלנט שלחתי הביתה מזמן ואני לא קורא ספרים. הכל נכנס לי בתיק 2 ליטר וזה נורא קל לסחוב."

** חזרתי מהודו, לכן מותר לי להשתמש במילה הזו ככה. לכם אסור.***

*** "זורמת" זו גם המילה שבה הזיון ולנטיינז שלי השתמש כדי לשאול את המשדכת אם כדאי לפגוש אותי בכלל. אני חושבת שהיה יכול להיות הרבה יותר נחמד אם היינו מוותרים על הבליינדייט המטופש שקדם לכל הסיפור, לדעתי זה פוגם באיכות של הסקס, ובאמת הגיע הזמן להפסיק להיות עצלנית ולחפש את הזיונים שלי לבד.****

**** אם אתם בלוגרים/מגיבים מטומטמים, או מטומטמים סתם (אני לא מפלה), לא מעוניינת, עזבו אותי.

***** עוד כשהייתי תינוקת בלוגים השתמשתי בכוכביות, אבל רק עכשיו זה נהיה טרנדי. החיים נורא קשים.

נו, בחייכם, אני באה לפיק אפ בר, כן, פיק אפ? אתם יודעים, מקום כזה שהולכים אליו לחפש זיונים. אז למה צריך להתחיל איתי בחור יפה אבל משעמם נורא, אחד כזה שהייתי עושה אבל לא הייתי יוצאת איתו, כי הרעיון להעביר איתו ערב שלם הורג לי את הליבידו, ולוקח טלפון שלי. בשביל מה זה טוב?

ומילא זה. אחר כך לפגוש מישהו חמוד. אחד כזה שאחר כך את הולכת הביתה ואומרת לעצמך, למה זה היה צריך לקרות, לעזאזל, מה אני צריכה את זה עכשיו, זה רק יסבך לי את החיים. אחד כזה שקולט את השריטה שלי ישר ודווקא אוהב אותה, וגם לו יש שריטות משל עצמו אבל הוא שומר עליהן בשקט, על אש קטנה. לאט לאט. אחד כזה שאני לא אומרת לעצמי, נו טוב, גוד אינאף כדי להעביר את הזמן בינתיים, לא עושה לי בחילה בעצם קיומו, אחד כזה ש,

עדיף שאני אשתוק, אני מדברת שטויות, אני שתויה. מחר זה יעבור.

(מה קרה? כתוב לי על המצח "בנוייה לקשר"? אני לא נראית מספיק שרלילה? מה העניין?)

עוד דבר, מרטיני, גם 6 כוסות מרטיני, זה לא באמת אלכוהול.

לוח מודעות

אני נורא אעריך אם מישהו יודע:

1. מקום מוצלח, ברשת או מחוצה לה, לפרסם בו סיפור קצר ארוך. (וטוב). (מהסוג שגורם לי לקנא שאני לא כתבתי כזה.)

2. מורה פרטי ל-flash. עדכון: נמצא. תודה לחרוטון ובלונד על רוח נידוב החברים.

3. driver למצלמה דיגיטלית של אולימפוס, c-2100, שה-XP שלי אמור לזהות אוטומטית אבל הוא לא. עדכון: תודות לאראמיס.

תודתי הנצחית/ לינק/ טובות הנאה למוצא הישר.

לילה לילה

[קצה

שמבטיחה לכתוב פוסט אמיתי

מתישו

כשהיא תהיה גדולה]

לפני כמה שבועות נסעתי באוטובוס, ולפתע שמעתי צפצוף. הוא היה מעצבן נורא. שאלתי את עצמי מה הצפצוף הזה לעזאזל. לא דיברתי על זה עם אף אחד כי לא התחשק לי לפתח שיחה טפשית. כמה רחובות אחר כך הצפצוף נפסק, התחיל שוב, ואז האוטובוס כבה. הנהג התניע אותו מחדש והביא אותי בשלום לתחנה. הלכתי הביתה ובדרך אכלתי פלאפל. היה טעים.

מסקנות מהאירוע:

1. צפצופים באוטובוס הם לא סימן טוב.

2. דברים שכותבים עליהם בבלוג עלולים לקרות בחיים האמיתיים. (זה לא חדש, גם שיער ארוך קיבלתי).

3. פלאפל זה טעים.

עקב מסקנה 2 החלטתי לפצוח כאן בטרוניה על נושא כאוב מאוד: צבעים.

השירה העברית (ופזמונים סתם) מהללת בחורות בלונדיניות, נערות שחורות שיער, אדמוניות, נשים תכולות וירוקות עיניים.

ואנחנו, החומות, הרוב הדומם, על היופי שלנו איש אינו כותב שירים, ואנו נאלצות לסבול מינקות את החינוך הסמוי המעודן הזה, שמטפטף לנו מעדנות למוח שאנחנו סוג ב', ועלול לגרור תוצאות קטסטורפליות, החל מבטחון עצמי נמוך, דרך השתלת סיליקון, ועד צביעה חסרת טעם לצהוב חציל.

יקום נא הפזמונאי שיוציא את להיט חומת השיער הבא, בגלגל"צ הקרוב לביתכם!

(אלוהים, אם את קוראת, לטיפולך המהיר אודה.)

עדכון: אחת ט' וגיליגרין מתקנים אותי שאהוד בנאי כבר שר על זה בעברית, בחיי אתם הורסים את כל הכיף בלהתלונן! וזיגפריד השולת כתב בלדה ובכך העלה בעשרות אחוזים את מספר השירים העבריים בנושא. עכשיו תגידו, מה עם עיניים חומות, הא?

פינת הנס:

גלעד נס הקים את האוונגרד החדש! בואו בהמוניכם!

פינת הקאמבק:

הפיקציה חזרה. היא הפסיקה בבת אחת, לחלוטין, ועכשיו היא שוב כל כולה כאן. זו טוטאליות.

פינת השליטה העצמית:

אחרי חודשיים נשברתי וקניתי לי שוב פרו. אני קצה ואני מכורה לטיוטות. מקווה שלסטטיסטיקות לא.

פינת הקובי:

הוא התחיל לקרוא לי "שמנה". (אני נורא מרוצה. זו פעם ראשונה שלכתוב על מישהו בבלוג לא גורם אך ורק לתוצאות קטסטרופליות.)

פינת הסליחות:

שמתי המון לינקים, והשתמשתי במילה "בלוג" יותר מדי פעמים בפוסט הזה. סליחה. זה יקרה שוב.

10 דברים שכן ידעתם עלי.

1. קוראים לי אליס.

2. אני גרה בתל אביב.

3. יש לי בלוג.

4. למדתי בטכניון, ונהניתי מזה.

5. אני אוהבת פאבים.

6. אני עובדת בהייטק וישנה פחות ממה שהייתי רוצה.

7. עשיתי ויפסנה פעמיים, וזה עשה לי טוב.

8. אחת התכונות הכי מושכות בגבר, לטעמי האישי, היא אינטיליגנציה. (ואם הוא יודע לפתור קוביה הונגרית אז בכלל.)

9. אני שרלילה לייט.

10. אני שונאת חיבוקים וירטואליים, וקיטש באופן כללי.