גררתי את עצמי בחוסר חשק לקנות כל מיני דברים בסופר, לא היה לי זמן להשקיע באוכל ולכן הוא התבסס על מיטב המסורת של מסיבות כיתה ו', כפי שהשותף שלי, עמי, ציין כבר כשערכתי את הרשימת קניות.

אחר כך גררתי אותי להתקלח, לסדר את החדר קצת, את הבית קצת, לתפוס תנומה קלה, להתלבש כמו בנאדם, להתאפר, ועדיין לא היה לי שמץ של מצב רוח. רק חשבתי, שיט, יבואו עכשיו אנשים ואני אהיה עם פרצוף חמוץ. אף אחד לא יהנה. כדי להתגבר על הלחץ מזגתי לי את חצי כוס היין הראשונה להערב, וציינתי באוזני שזו הפעם השניה תוך פחות משבוע שאני שותה לבד כדי להתגבר על לחץ, ואולי אני נהיית אלכוהוליסטית או משו. (נא לא להטיף לי מוסר. ברצוני לציין כי 1. זה עבד. 2. לא קרה מעולם בעבר. 3. אני לא באמת רוצה לשמוע. תודה.)

אמרתי לכולם לבוא ב-9-10, וזאתי אכן הגיעה ב-9 לעזור לי לסדר. אז היתה לנו כמעט שעה שרובה הוקדשה ללרכל ולשתות קצת (חצי כוס היין השניה שלי), אלונה באה קצת לפני 10, קצת אחרי 10 בא אסף, וטפטופי אנשים התחילו להגיע בין 10 וחצי לאחת עשרה, והמשיכו עד 12 בערך. בהתחלה ניהלנו שיחות בורגניות, שמנו משינה במערכת, וזו אכן נראתה בדיוק מסיבת החננות שהבטחתי לכולם. [למרות שרוב החברים הויצמנים שלי לא באו, כי הם לא אוהבים אותי. (היו להם תירוצים נורא משונים, לא ישנתי בכלל בלילה, אני בסופ"ש ביממלח, אח שלי מתחתן. תארו לכם!)]

בקושי אכלתי משהו, ושתיתי רק אלכוהול. לא ספרתי, אבל כמדומני, בסופו של דבר, היו שם בערך 2-3 כוסות יין, 4-5 וודקה אפרסקים, ולא תמיד היה שם יותר מיץ אפרסקים מוודקה. בין לבין, הגענו למצב החיובי בו יש יותר אנשים ממקומות ישיבה ולא להיפך, ואני התחלתי לדבר בחופשיות יותר גדולה מהרגיל. וזה לא שבמצב נורמלי קשה לי לומר דברים.

אביב הגיע עם איזו דייטה שלו, בסביבות השעה שתים עשרה בלילה, וזיהינו זו את זו מיד, והיא קראה לי בשם המלא הישן שלי. אמרתי לה שקוראים לי קצה עכשיו. (שיניתי את השם לפני שנתיים וחצי. וזה באמת סיפור אחר.) היא ללא ספק היתה האדם שמכיר אותי הכי הרבה זמן בחדר. אביב הניח אותה בנוחיות בסלון וקפץ בחזרה למטבח, שם דיברתי עם בנו של האין, לדלות ממני מה הסיפור שלי איתה. בלי לחשוב בכלל, התחלתי להסביר לו במשפט וחצי קצרים, עם חיוך שיכור על הפרצוף. משהו כמו, "כשהייתי בת 13 ולא היו לי חברים, והייתי ילדה נורא מעצבנת, וגם היא היתה ילדה מעצבנת אבל באופן אחר, אז היינו חברות ואחר כך רבנו, ו" וכאן בדיוק צלצל הפלאפון ודרקון המרק ביקש ממני הוראות הגעה. אביב הלך. בנו היה קצת המום ממני, נדמלי. (אגב, הדרקון טען שהפניתי אותו לדלת מולי, אני פשוט לא זוכרת. יכול להיות.) בשלב מאוחר יותר של הערב, זה לא הפריע לי להסתחבק עם הדייטה ההיא (הייתי אפילו עוד יותר שיכורה), לשמוע ממנה סוג של התנצלות, ולהגיד לה שעברתי כבר את השלב שאחרי השלב שאחרי השלב שאחרי השלב הזה, וממש לא אכפת לי. היא גם אמרה כמה אני נורא בטוחה בעצמי ורואים שאני במקום אחר וכל זה, ולמרות שאני יודעת את זה, מאוד נחמד לשמוע את זה ממישהו שהכיר אותי לגמרי אחרת, ולדעת שזה כל כך בולט. יתכן שאפילו נגררתי לקלישאות על כמה יצאתי מזה מחוזקת ידה ידה ידה. אחר כך ריכלתי איתה בעדינות על אביב, אמרתי לה כמה הוא מקסים, שמעתי קצת מה הוא אמר עלי, וגירשנו אותו מאיתנו בחביבות כשהוא ניסה להפריע. השיחה הזו, בלי שום ספק, היתה החלק ההזוי ביותר של הערב, מבחינתי (וזה כולל את הסצינות ההזויות שאולי אתאר כאן תיכף).

יש לי בליל של דברים בראש, כמו, שלמרות שאמרתי לאביב גם משהו יותר גרוע מזה באוזן מתישהו (לצערכם, צונזר), בכל זאת לא אמרתי לו שיש לי בלוג, מה שמעיד משהו על השליטה העצמית שלי, גם כשאני שפוכה לחלוטין.

אני גם זוכרת שבשלב מסויים הפסקתי עם הנטייה הפולנית להגיד לאנשים להתערבב, קפטן ג'ק (או סאנשיין, או איך שאת לא קוראת לעצמך כרגע) הגבירה את המוזיקה, כולם שתו די הרבה ונהיה ממש פאן. בין לבין רקדתי, דיברתי קצת (לא משפטים ארוכים מדי, זה מבלבל), עברתי ממקום למקום בחדר, סיפרתי לידיד שלי על הבלוג, הסברתי לו מה זה (מדהים שיש אנשים שלא יודעים! בארץ שלנו!! נורמליים!) ועודדתי אותו לפתוח אחד (הוא חשב בקול רם על האופציה, ואני אמרתי "זו גם אחלה דרך להתחיל עם בנות"), אמרתי משהו על ליל העשרים, איבדתי את חוט המחשבה, חיבקתי כל מיני אנשים, ומתישהו הלכתי לשירותים. איכשהו מצאתי את עצמי מקיאה ומקיאה (בחינניות!), מה שהגיוני למדי בהתחשב בכמויות ששתיתי על בטן ריקה, ובהרגלי השתיה ההרבה יותר צנועים שלי. הייתי נורא נורא מאושרת, אני חייבת לומר, גם בשלב הזה של הערב. בקטע הזוי אחד הקיאה מישהי ביחד איתי בשירותים, אבל אני עדיין חושבת שהשיחה ההיא לוקחת. אחר כך גררו אותי לחדר שלי, ג'ק וחבר שלה טיפלו בי קצת, הקאתי לתוך דלי ושתיתי מים חליפות. בין לבין אמרתי עוד כל מיני דברים, למשל התעניינתי אם המסיבה בסדר (הפולניות פשוט לא יוצאת ממני). היה משעשע. אחר כך יש בלק-אאוט קטן, ופתאום היו שם שירית והג'ינג'י שטיפלו בי במקום, ואני חושבת שאמרתי להם לפחות 3 פעמים שאני נורא אוהבת אותם. הדבר היחיד שאולי הפריע לי בהקאות, היתה איזו נקודה קטנה באחורי הראש שחשבה שפאדיחות להקיא ביומולדת וכל זה, אבל לא לקחתי אותה קשה מדי.

אחר כך ישנתי.

בבוקר היה לי קצת הנגאובר, אבל התגברתי. היה שווה. (למרות שאין לי מושג למה לא שתיתי שתיה קלה, תמיד אני עושה את זה, וגם אוכלת משהו, וזה לא שהיה חסר.)

חוצמזה, גיליתי שגמדים קטנים סידרו לי את הבית בסוף המסיבה, כשישנתי. blogers are not to be trusted. (השמועה מספרת שהיתה שם איזו חבורה שהריצה צחוקים שנשארה די מאוחר, או על בחורה עם גרביונים קרועים שרקדה בטירוף כל הערב, אבל מבחינתי זה רק שמועות, לא הייתי בהכרה.)

מסקנות

* כששמים מוזיקה מספיק חזקה, אפילו צעקות של שחלה ש' בסגנון "יש לה בלוג!" לא יכולות לספר את זה באמת לכולם.

* השכנה מלמעלה לא תדבר איתי יותר. [אני לא יודעת אם זה טוב או רע.]

* ההרס העצמי, בינתיים, הצליח לא רע.

כמו תמיד כשאני בדכאון, אני יודעת שיש דבר אחד שיכול להפוך אותי לנורא עליזה, ומהר.

מין.

לא שזה כל כך קל, למצוא מין כשאני בדכאון, אני באמת לא במיטבי. מצד שני, אני בחורה. זה גם לא כזה קשה. בכל זאת, עוד לא הגעתי לשלב שאני יוצאת מהבית עם פיג'מה ורולים בשיער. (אגב, למה זה טוב, רולים בשיער? עדיין לא הפנמתי את הקטע).

אתמול רציתי ללכת לערב במה, ואפ'חד לא רצה לבוא איתי. ובאמת עברתי על כל האנשים הסבירים. שגרים בעיר הזאת. אבל כשדיברתי עם גיא, הוא הזמין אותי ליומולדת של חבר שלו. שאלתי אם יש לו חברים כוסונים. לא. טוב, נו, אני אבוא בכל זאת. כמעשנת מתחילה, התנסיתי לראשונה בחוויה חדשה, לעשן למישהו בבית. זה טקס, מסתבר, "אפשר לעשן אצלך?", אלתור מאפרה, ואז כולם שנוררו ממני סיגריות. (כן, אני יודעת שאתם עדיין נגד. לא אכפת לי. זה השקט שלי עכשיו, סיגריות. אני מגיעה, בחסד, לחצי קופסא ביום. כשהכל מתפרק סביבי, טוב שיש איזה עוגן קטן כזה, משהו יציב, מקום טוב ליפול אליו). בהתחלה לא היו שם הרבה אנשים. גיא וגילי. רונן, ואיזו אקסית שלו (למדה איתי בפקולטה. כולם מכירים את כולם). איש היומולדת. כמה חבר'ה שלו מהעבודה, לא מישהו מעניין.

אחר כך, לאט לאט, באו עוד אנשים.

בין השאר, שניים מאיזה קיבוץ, נראו קצת מסטולים. אחד מהם היה קצת נמוך. השני מצא חן בעיני. שיער ארוך. יחף. אחד המשפטים הראשונים שאמרתי לו, שאני חננה. (זה טוב, להודות בזה ככה, על ההתחלה. במיוחד עם מיני, סיגריה ביד וכוס יין. מפלסטיק אמנם, אבל בכל זאת.) (הכוס מפלסטיק, לא היין, חכמולוגים!).

בכל אופן, חצי שעה אחרי שהכרנו, בקירוב, היינו עסוקים בלבדוק את השקדים אחד של השני, באיזה חדר, לאו דווקא לבד. בעיקר אני זוכרת את הטעם הנורא של הטקילה שהוא שתה קודם. טוב, גם אני שתיתי קצת. כשאני בדכאון, אין לי אלוהים. זה היה נחמד, לא רציתי ממנו שום דבר מיוחד, מקסימום זיון, בואו נחשוב לטווח קצר, בואו נהיה ריאליים. אבל, אפילו סתם להתנשק עם איזה שיכור במסיבה קטנה, מרחיק אותי מהדכאון, נותן אולי משהו שיכול לגלגל אותי הלאה, להעביר אותי מעבר למהמורות האלו בכביש חיי.

רונן בא ואמר שהוא רוצה ללכת. הוא היה הטרמפ שלי הלוך. התלבטתי רגע. אמנם זה מרחק הליכה, אבל לא התחשק לי ללכת ברגל לבד באמצע הלילה. אמרתי להוא שלום. הוא נפרד ממני בתשומת לב, לא באדישות. אמרתי שהוא יכול להתקשר אם הוא רוצה. הוא אמר שהוא רוצה. שאל אם ליומולדת יש את המספר שלי. אמרתי שלגיא יש.

קשה להגיד שבניתי על זה.

כשיצאתי החוצה, גיליתי sms ממספר לא מזוהה. חשבתי שזה צ'ומפי, אבל מחקתי אותו מהזכרון לפני שבוע בערך, כי לא שמעתי ממנו שנים. אז החזרתי sms, והוא התקשר, והציע לבוא. קבענו.

צ'ומפי היה מותק, אמר, ואו, המון זמן לא ראיתי אותך, (כן, שמתי לב). ישבנו לעשן במרפסת. הוא שאל מה חדש. מצאתי משהו בפרוייקט ואז שוב נתקעתי, נכנסתי לדכאון, למה לא התקשרת, הוא שואל. לא היה לי המספר שלך. למה לא היה לך? מחקתי אותו, לא התקשרת שנים אז חשבתי שאתה לא רוצה. מה, את בסדר? אני כזה, אני קצת מבולבל, צריך להזכיר לי. הוא אמר את זה נורא תמים וכנה, אולי הוא שקרן ממש טוב, אבל לא בא לי לחשוב את זה עליו עדיין.

בכל זאת, לא ממש אהבתי את זה, אבל שתקתי.

המשכתי לספר לו על העישון, הוא הסביר לי כמה זה לא טוב (הריח, וכאלה. איזה מותק).

אחר כך, מתישהו, גם סיפרתי לו שיש לי בלוג. יצא. בטעות. זה נפלט לי בקלות מדי לאחרונה. סתם הזכרתי משהו שמישהו מהאתר שאני מסתובבת בו שלח לי. הוא שאל איזה אתר. ולא התחשק לי לשקר.

יש לך בלוג? כאילו, דה. איך אני מוצא אותו? אתה לא. (אם אני הייתי במקומו, הייתי מוצאת. מצד שני, אני יודעת לחפש בגוגל קצת יותר טוב. ומצד שלישי, זה לא יכול לשנות הרבה בשום מקרה).

מאז, אני מרגישה יותר טוב. לא מדוכאת יותר מדי. מרגיז אותי לחשוב כמה אני תלויה בסביבה באופן כל כך טפשי. הנה, עוד עוגן קטן, כמה מלים יפות, ושוב הכל בסדר איתי, שום דבר לא ממש נורא.

היום דיברתי איתו. אמרתי שהיה לי כיף וכל זה, ואנחנו צריכים לעשות קצת תיאום ציפיות. כי כן התקשרתי אליו, והתייחסתי, אבל הוא לא כל כך חזר אלי, הרגשתי שאני מציקה לו, והוא נעלם לו לשבועיים. אני הסקתי מסקנות, ואני לא מכירה אותו כל כך טוב, אז אני לא יודעת איך הוא.

הוא היה נחמד וכל זה, והבטיח לי דברים, אבל אני כבר שמעתי כמה הבטחות של בחורים בחיים שלי, ואני יותר מאמינה למעשים.

אז בינתיים הכל בסדר, נראה לי, לאט לאט חוזרת לשפיות. לא מושלמת, לא מוארת, תלויה בסביבה, צריכה את העוגנים הקטנים שלי אל המציאות.

בונוס - משחק חדש והיסטרי!

גם אם אתם לא מכירים אותו, גם אם אתם חדשים, או ביישנים, גם אם אין לכם בלוג, אתם מוזמנים להכנס לבלוג של גרגמל (במילואים), ולהשאיר לו הודעה, טפשית כרצונכם, בחלון המסרים בצד. שידע שאנחנו אוהבים אותו, או לפחות - מוכנים להתעלל בו בעדינות, ולבלגן לו את האתר, גם כשהוא לא כאן.

מי שישאיר את ההודעה המצחיקה ביותר, יזכה בסיפוק רוחני עמוק.

יש איזה אירוע, שקשה לי לעבור עליו בלי דיווח, וזה היומולדת של אביב. זה לא שזה לא היה כבר לפני שבוע, ובמונחים הרגילים זה old news. זה לא שלא הייתי בעוד 2-3 ימי הולדת מאז. זה לא שלא איימתי שאני לא אבוא. זה לא שלא תכננתי לקנות לו מתנה יקרה וחסרת שימוש בכוונה (ליומולדת שלי, קיבלתי כוסות יין. כאילו, כוסות יין! חצוף).

הוא אמר לי לבוא ב- 10. שימוש קל במקורות מודיעיניים יודעי דבר, העלה שאחרים קיבלו את השעה 9:30. שזה לא מפתיע, הוא תמיד עושה את זה. אותי הוא פשוט אוהב פחות. באמת שהשתדלתי להגיע בזמן (מה אני לא אעשה כדי להרגיז את אביב), אבל כהרגלי התעכבתי מעט והגעתי למחוז חפצי רק ב- 9:45. ישבנו בפאב חיפאי, שלא אחשוף כאן את שמו, מהחשש המובן שפשוט יזרקו אותי משם בפעם הבאה שאגיע. את כולם הכרתי, חוץ מהחברה הנוכחית. לפעמים אני קובעת דעה על אנשים במהירות הבזק, לטוב ולרע, ממש תוך רגע. לפעמים, אין לי מספיק נתונים. זה היה המקרה, וזה העציב אותי קצת, כי רציתי לרכל עם עצמי עליה.
עסקנו בעיסוק החביב עלינו בימי הולדת של אביב, שהוא כמובן לרדת עליו. בדרך כלל, שיחה עם אביב נגמרת בירידות הדדיות. וזו לא רק אני, עם כל החברים שלו זה ככה. כשכולנו מתאספים יחדיו, יש לנו את האופציה הנהדרת לרדת עליו במשותף, וזה נורא כיף. נורא נורא כיף. סופר מריו כיף. קתרזיס לשנה שלמה.
אחר כך, משהרחבנו את מעגל האנשים, עברנו למקום מרווח יותר וצרכנו אלכוהול רב יותר, התחלנו במטרה האמיתית של הערב. אל תשאלו אותי מה היא היתה. אני לא זוכרת אם קודם נמרחנו אחד על השני, או קודם זרקנו זה לעבר זה תחתיות של בירה (עיסוק שהוא בהחלט מאתגר יותר כשאתה שיכור), או שבראשית היתה מלחמת קרח (איפה הוא יותר מציק, בתחתונים או בחולצה?). מה שבטוח, הרבה זמן לא הייתי בכזו יומולדת. וכשאני אומרת התמרחות, אני מתכוונת לסוג הזה של התמרחות אמיתית, קבוצתית, ערימה של חבר'ה, שבלי הבדל דת, גזע, מין, נטיה מינית ובני זוג, נמרחים אחד על השני.

מאז דיברתי עם אביב לא מעט. השיחות התחילו מ, היה ממש כיף אתמול, דרך, אז קראת מה שכתבתי לך? (היתה שם איזו ספק ברכה, ספק מכתב, שהכנסתי לשקית של הספרים, יחד עם האמן ומרגריטה, ויש האומרים שלאותה שקית הצטרף גם תפריט של המקום, כשמישהו מהנוכחים הרגיש שיכור מספיק, אבל אין לכך שום ראיות מוצקות). הוא אמר שעדיין לא, וניסה לשדך לי ידידה שלו. אחר כך הוא אמר שכן, המשיך לנסות לשדך לי אותה, והתחיל לנסות לשלוח לי סיפור באימייל. מאז, קיבלתי כמה טלפונים ו- smsים, ואימיילים, שעניינם, האם קיבלתי את זה.

ביום שישי, לעומת זאת, הנסיבות היו אחרות. יומולדת לחווה, השמחה לילדים. הגענו שעות לפני (כי הגעתי עם וומבאט ועירית מחיפה), ניפחנו בלונים עד שיצאה נשמתנו, וברחנו, כל הבגירים מדי, לתוך החדר, כדי לנשום אויר צח וחף מעודפים של בני 19 מבמה חדשה, שאין לי שום דבר נגדם, אבל בהיותי סנובית בועה מוצהרת, אני פשוט מתחברת יותר לבועה שלי. אפילו חומוס לא היה. הבנתי שהערב לא יעבור טוב בלי אלכוהול, וניגשתי למלאכה. אלכוהול דווקא היה והרבה, ואני גיוונתי לי בין יין סביר, לבין ליקר נחמד. לאט לאט באו עוד ועוד אנשים שיכולתי להתחבר אליהם, ונהיה יותר ויותר נחמד. נורא שמחתי כשערבה הגיע (fluttery will get me anywhere ).

נקודת שיא של הערב: פסנתרנית מוכשרת וזמרת מהממת, מבצעות ביחד קטע שנשמע אופראי לחלוטין. חתיכת מעבר פאזה בתוך מסיבה מלאה ילדים פוסט-מודרניסטיים במצבי צבירה שונים. מחיאות כפיים סוערות. במילה אחת: ואו.

הנקודה הפשיסטית של הערב: הרוב אומר שאני מעשנת, רק בגלל שתי סיגריות שהוצאתי מהנפטלין. ואני אומרת להם, עם סיגריה ביד, שלא. מה הם מבינים בכלל. הלאה הדמוקרטיה.

דברים שעושים רק כששיכורים: לא התפשטתי ולא רקדתי על השולחן (נו באמת, בשביל זה צריך אלכוהול?). אבל ניגשתי לילדונת הגותית שהסתובבה שם עם בגדים שחורים וצלב (ואנרגיות שליליות, אם אתם שואלים אותי, ואני לא מבינה כלום באנרגיות), ושאלתי אותה מה הקטע של הצלב. אחר כך, חקרתי מישהו אחר על יחסיו עם בחורה אחרת במסיבה. כל זה, נוגד לחלוטין את ההרגל שלי להמנע משאלות. אולי צריך לאמץ את זה, דווקא מעניין.

הנקודה העייפה של הערב: נרדמתי על הספה.

הנקודה הביזארית: קיבלתי sms מאביב: הגיע? נו באמת, נראה לך שביום שישי בלילה אני מחוברת לרשת?! יש לי חיים!

ובקיצור: היה נורא כיף.

אתמול טרחתי לבדוק מייל, ולשם שינוי הוא הצליח לשלוח לי משהו. קראתי את זה, וזה אפילו היה די מוצלח. מסוג הדברים שגורמים לי לחשוב, למה אני משקיעה את כל הזמן הזה בבלוג, כשאפשר ליצור ספרות של ממש, פיקציונרית וחכמה. (כי אני מכורה, זה למה...). כמובן שיש שם גם מה לשפר (אני ביקורתית. love me for what i am).

באקט של סולידריות התקשרתי, ואמרתי שקיבלתי את המייל. מה דעתך? הוא שאל. תגיד, אתה זוכר שלפני בערך שנתיים נתתי לך לקרוא סיפור שלי? כן, היה משהו כזה. ואתה לא קראת אותו מעולם. אני דווקא ניסיתי, ונשברתי באמצע, פעמיים, הוא היה כל כך משמים. באמת? על מה הוא היה? אני לא זוכר כל כך. אביב, אתה שקרן גרוע. נו, אז מה דעתך? לא יודעת, לא קראתי. לא קראת? לא.

זה לא שזה יעבוד, אבל זה היה משעשע.

אלכוהול מלמד אותי דברים על עצמי.

קודם כל, וידוי קטן. למרות שנותי הארוכות, מעולם לא הייתי בערב במה.

היתה תקופה שדווקא רציתי, אבל לא הכרתי שם אף אחד. אחר כך הבנתי שהאתר "במה חדשה" הוא קצת בעייתי, למשל, יש שם בעיקר ילדים בני 16, והוא מתוכנת ממש לא נכון. ומילא ילדים בני 16.

בעבר הייתי בערבי הקראת שירים, קצת. במרתף 10 המיתולוגי של חיפה, עשו ערבי במהרתף, בהם אנשים יכלו להקריא שירים/ לשיר שירים/ לנגן/ לעשות משהו. הייתי שם כמה פעמים פשוט כי היה נורא מוצלח. מרתף 10 הוא מקום קטן כזה, אינטימי, עם כריות ומחצלות על הרצפה וברמנית מתוקה. המוזיקה עוטפת אותך מכל עבר ואתה נסחף פנימה. היו כמה אנשים ממש מוכשרים שהופיעו.

גם בטכניון היה פעם ערב הקראת שירים, חברים שלי ארגנו אז באתי, והיה ממש ממש ממש מוצלח. ושם, רק הקריאו שירים.

שלא לדבר על ערב הקראת השירה המיתולוגי שעברתי בגיל 17, אבל על זה אולי פעם אחרת, בפינת הנוסטלגיה.

בקיצור, באנו, טוב שיש שחלות ויש לי עם מי ללכת. בדרך, באוטו, סיפרתי להם שאיבדתי את הפלאפון של הפיזיקאי (צריך לארגן אותו מחדש). כבר בכניסה לתמונע, שמענו הדים של קריאה דרמטית מדי של שיר גרוע מדי. באופן סוריאליסטי, שילמנו כדי להכנס, לשמוע ולגרום לעצמנו את הסבל הזה. בפנים, ראיתי שאני לא מכירה אף אחד, ושאין מקום לשבת. ואז נזכרתי שאני כאן עם השחלות, והערב הוגדר עם מטרה: למצוא את החבר הבא שלי. נו טוב, חשבתי, אז מה אם הם ברנז'ה מוזרה בתוך עצמה, לי יש את הפאסון שלי. הסתכלתי בהם, רובם באמת חנונים אבל מהסוג המוזר, וגם צעירים נורא, לא מישהו שהייתי חושבת לצאת איתו. ואני, בכלל, מעולם לא טענתי שחנונים זה מה שעושה לי את זה. חברה שלי פעם אמרה, שבתור ילדה, עם פריקים לא היה לה על מה לדבר, כי חוץ מהמוזרות לא היה להם תוכן. והחנונים היו חכמים אבל מרובעים כאלה. למרבה הצער, זה לא משתנה הרבה כשמתבגרים, אבל מכירים יותר מכל סוג.

אז התמקמתי לי ליד הבר, השחלות התערו היטב בקהל. על הבמה היה מישהו, שלשם שינוי לא הקריא בצורה מזעזעת. לא שהצלחתי להקשיב למה שהוא אומר, אבל זה לא נשמע יותר מדי גרוע. הוא גם לא נראה כאילו הרעיון לראות ג'ויינט מקרוב גורם לו זעזוע עמוק. אמרתי לחווה, הוא חמוד. הוא גם בן 17 בערך. היה שם האיש של ה- D&D, שלא נראה נעלב מדי שלא התקשרתי אליו. דיברתי איתו קצת. ואז בא ההוא שהקריא קודם, צ' (תיכף תבינו למה), והתיישב בדיוק לידי.

שאלתי אם יש עליו סיגריה מיותרת, כי אני לא באמת מעשנת, והוא אמר שלא. אחר כך שקענו בשיחה פילוסופית על מהות הכלום. ואז הוא שאל, את כותבת בבמה? לא. חברה שלך כותבת בבמה? כן. מי, אולי אני מכיר? היא, הצבעתי על חווה. מה הכינוי שלה? לא יודעת. מכחישה קשר. הוא התחיל לדבר על סלבריטאים בבמה. לא מכירה. אמרתי שהייתי פעם סלבריטי. ואז מה קרה? סיימתי את התואר. סיימת תואר? הוא פקח עיניים גדולות בהפתעה, בת כמה את? 25. שוב הפתעה. את בכיף נראית בת 17. שאלתי בן כמה הוא והוא לא הסכים לומר. a gentelmen never asks and a lady never tells. אבל אני אמרתי לך! הוא התבייש בגיל שלו והמשיך להתחמק. הוא גם היה מזועזע כיאות כשאמרתי לו מה למדתי, אבל אני כבר רגילה לזה. הוא הולך ללמוד מדעי הדשא בת"א.  להתחיל. (יו, איזה כיף. ילדים. גנון. מה יהיה?!) בסוף לא אמרתי לו איך קוראים לי (למרות שהוא אמר את השם שלו). הוא קרא לי איןשם. קראתי לו צ'ומפי. (מעכשיו זה שמו בבלוג). בהתחלה הוא לא הבין.

~הפסקה קצרה - 60 שניות על כיול גילאים בעזרת סדרות ילדים~

אני, לא ממש זוכרת את שיר הנושא של קישקשתא. היתה יופי של סדרה, אהבתי אותה נורא, זוכרת מה קרה בפרק אחד או שניים. בקושי. ואת השיר, לא זוכרת. יודעת שהיה. אולי זה כי השיא שלה היה בערך כשהייתי בת שנתיים-שלוש. כשהיו לי חברים מבוגרים ממני בשנתיים שלוש, הם זכרו את השיר של קישקשתא. פער הדורות. אז אם הוא לא זוכר את 3 4 5 וחצי, זה אומר שהוא צעיר ממני. אבל את זה כבר ידעתי.

~סוף ההפסקה~

אחר כך הוא נזכר. נתתי לו טלפון (הוא רצה לתת לי את שלו, החוצפן), ורשמתי למעלה "אין שם".

יופי. שוב לצאת עם קטינים. מזמן לא הייתי בסרט הזה.

ניסיתי לראות מה הוא כותב בבמה, מחווה הבנתי שהוא די סלבריטי שם. קראתי קצת, לא בלתי נסבל, אפילו די חביב, אבל גם לא כזה סוף. מה שרק מוכיח שוב, מה במה חדשה שווה. הכי טוב ישראבלוג!

(אליס מתחנפת באופן חסר טעם לחלוטין ליריב, שממילא לא קורא כאן)

אחר כך הסתובבתי קצת, דיברתי עם השחלות ועם וומבאט. ההופעות המוצלחות של הערב היו שייכות למשה תעשה-לי-ילד פרסטר, שהקריא שיר חמוד, למישהו ותיק בבמה, שהקריא סיפור חמוד, והכי הרבה, ללהקה שהופיעה בהפסקה, וגרמה לי לקום לרקוד בהתלהבות לצלילי שירי רוק ששמעתי לראשונה. 

היה שם איזה מישהו ממועדון השרוטים ההרצליני, שטען שהוא מכיר אותי. בחור נחמד, אבל לא נמשכת אליו. נתתי לו את הטלפון בטעות, כי הוא היה אמור לנווט אחרינו למשוגעת, אבל לא בא.

משוגעת

אז ישבנו במשוגעת, אני, חווה, וומבאט והשחלה הגבסית (שקרא לי זונה ואני קראתי לו עומו. כנות חשובה). דיברנו על עניינים ברומו של עולם, כמו - מין, מין עם בריטני ספירס (3 מתוך 4 היו בעד), חזיות, ומין. אורנית (השחלה י', שמעתה תקרא בבלוג אורנית כי היא נורא התעקשה שאני אתן לה שם, ובאמת מגיע לה) לא באה, אבל את הניחושים לגבי עם מי היא מבלה את הלילה סיימנו עוד באוטו (יש כמובן את הגירסא שלה לכל זה, כאן). היה נורא כיף, חוץ אולי מהקטע שבו 3 מתוך 4 אמרו שאני גבר, ואני תהיתי אם זה הרגליים השעירות שלי, תוי הפנים הגבריים או שמא הקול העמוק.

והיום

היה לי ראיון עבודה. ראשון אמנם. היה מוצלח. תחזיקו לי אצבעות.

בונוס

חידה שלא הכרתי (ופתרתי! יי מי! איזה שויצרית!): יש לכם 100 כדורים, מתוכם 50 אדומים ו- 50 שחורים. יש 2 קערות. מותר לכם לפזר את הכדורים בין הקערות איך שבא לכם. אחר כך, אני בוחרת באופן אקראי את אחת הקערות, ומוציאה כדור, שוב באופן אקראי. איך תפזרו את הכדורים, כך שיהיה מקסימום סיכוי שהכדור שאני אוציא יהיה אדום?

תשובות אלי למייל. הפותר הישר יקבל בעיקר סיפוק, אבל אולי אני גם אזכיר אותו. פתרון עוד כמה ימים.

יום שמח