זה היה לפני כמה שנים. מוצאי יום כיפור, הצום והסרטים כבר נגמרו (אני עושה את שניהם) והייתי עם חברה בתחנת דלק (פעם היה לי אוטו, וזה).

ואז צלצל הסלולר שלי. עניתי.

שלום, אמר לי מישהו. לא זיהיתי. מי זה?

פלאשבק.

כמה חודשים קודם, אני רוקדת במועדון. החורבה, בחיפה. זו באמת חורבה. ובכל זאת, כמה יתרונות: כניסה חינם, כי אני קצה, ומגיע לי. מוזיקה סבירה עד טובה, אולם עם רוק אלטרנטיבי ורוק ישראלי למטה. ציד איכותי, בערבי סטודנטים בימי חמישי. (מי שאין לו תעודת סטודנט לא נכנס. ממש ככה.) הייתי שם כל שבוע-שבועיים.

ליד השירותים עמד מישהו וניסה להתחיל עם בנות. זה נורא שעשע אותי ואמרתי לו. דיברנו קצת והוא היה חמוד.

יום, או יומיים אחר כך, יצאנו.

לקחתי אותו לאחד מבתי הקפה ששימשו אותי לפגישות ראשונות, הפאזל בהדר. שלושה וחצי שולחנות בקומה ראשונה ועוד שלושה בשניה, מבנה ישן צבוע, ציורים של פאזל על הקירות ותמונות בטוב טעם, בחוץ על מעבר החציה הלבן ציורים קטנים בשחור של חתיכות פאזל, טוסטים מעולים, מילקשייק עם אלכוהול אם מתחשק, ובעיה תמידית כשרוצים לקרוא למלצרית למעלה. (אח, הפאזל, מעניין מה שלומו, מזמן לא הייתי שם בדייט. [סליחה, התקף נוסטלגיה.])

ישבתי שם עם קרת ודיברנו. השיחה לא זרמה. כלומר, הוא דיבר ואז אני. הוא סיפר על מסיבות סלבריטאים בתל אביב ועל העבודה המוצלחת שלו והתוכניות השאפתניות לעתיד והיה בטוח ומנוסח ועם אוצר מלים ואני, אני שאלתי את עצמי למה שהוא יתעניין בי בכלל, ודיברתי קצת על עצמי, מרגישה מחווירה לעומתו. ואני לא בחורה שיש לה בעיה עם דייטים, בדרך כלל. הייתי בטוחה שלא מתאים לו. לא היתה נינוחות.

מה בא לך לעשות עכשיו, שאל קרת לקראת שלב הקיפול שלנו משם, וזו היתה ההפתעה שלי להערב: הוא מעוניין.

ואז,

ים, לילה, רומנטי, ירח, מכות, מזמוזים, טבילה לילית קלה, הבית שלי, שתי כוסות יין, אחת מהן נשברה, סקס מדהים. מדהים. דיברנו והכל היה כל כך טבעי ונוח.

הייתי חצי מאוהבת.

לקח לו כמה ימים להתקשר.

חוץ מזה הוא לומד בעיר אחרת.

נפגשנו עוד פעם אחת והיה די עלוב (כולל סקס בינוני). היה בו משהו פלצני. (ניחוש פרוע מה הוא למד, anyone?)

כששכבנו הוא אמר לי שכבר כמה חודשים לא (חודשיים? שלושה? ארבעה? שכחתי.) אני אמרתי, אה, אהמ. 4 ימים?

יש בחורים שזה לא מפריע להם. ויש בחורים שמעדיפים ללכת לאט. ויש בחורים, כמו קרת, שחושבים שאם את מזדיינת איתם בפגישה ראשונה את לא מספיק טובה בשבילם, (גם אם את יפהפיה, אינטיליגנטית, רגישה, ספונטנית ועם חוש הומור) מה שלא מפריע להם לרגע לנסות להכניס אותם למיטה בכל זאת.

לא תמיד אפשר לדעת מראש מי שייך לאיזו קטגוריה.

פעם חשבתי שדרך מצויינת להפטר מבחורים שמחפשים רק סקס, היא לשכב איתם, ואז הם לא ממשיכים להסתובב סביבך ולהציק לך אחר כך, ואת חופשייה. אבל קרת לימד אותי שאם אני רוצה יותר, זה כואב, וזה לא שווה את זה.

בכל זאת, הוא נעלם ושכחתי ממנו.

סוף פלאשבק.

(להזכירם, אוטו, מוצאי יום כיפור, טלפון)

קרת הזדהה ואמר שלא דיברנו 3 חודשים. לא טרחתי לספור, וכבר שכחתי ממנו. היו לו כמה מלים על יום כיפור, והוא ניסה לבקש סליחה, או משהו כזה. כמי שלא ממש מתחברת לסימבוליות של תאריכים (למרות שאני בהחלט רואה בהם תירוץ מצויין לשתות אלכוהול ולהאביס את עצמי באוכל) לא ממש הזיז לי הקטע, בטח אמרתי לו שכבר שכחתי או משהו.

אבל תכלס, הוא רצה משהו אחר.

אני לא זוכרת למה, אולי כי לא הייתי סגורה על מה הכיוון, אולי כי עדיין היתה בי איזו רגישות אליו, אולי כי הייתי צריכה לחנוך את הדירה החדשה שלי, קרת בא אלי.

הוא אמר שהוא לא היה אף פעם בקטע של רק סקס ואמרתי שאני כן.

והיא היתה שם, המבוכה האיומה הזו, שני אנשים שלא יכולים לדבר בלי הכבדות הזו ביניהם. שלא יכולים להנות זה מחברת זו. שהכל ביניהם פתאום עסקי וקר. ניסיתי לסלק אותה, אבל זה לא עבד.

ואז היה סקס. אני לא זוכרת אם הוא היה גרוע או סתם בינוני.

לראות תשוקה שמתה ומפנה את מקומה לחרמנות פשוטה, לא תלויה במושאה, זה מוות קטן.

הייתי רוצה לומר שלא ראיתי אותו יותר לעולם, אבל שבוע אחר כך נתקלתי בו בסנימטק, הוא אמר בקול אשם ושקרן, אני אתקשר אליך מחר, עשיתי לו כן-כן עם הראש, זה שמשמעותו, אין לי זמן אליך, לא אכפת לי, ואני לא רוצה שתתקשר.

ומאז, באמת לא ראיתי אותו יותר מעולם.

העיצוב החדש הוא תוצאה של יום כיפור בחברת זאתי, עם הטעם הטינאייג'רי גותי וההצקות והדרישות שלי, והכשרון הגרפי והסבלנות המדהימה שלה.

יצא גם כפתור:

זה היה יום שבת. כמו בכל שבת בבוקר, קמתי והלכתי לאכול. במטבח חיכתה לי כוס עם מיץ תפוחים, מכוסה בצלוחית פלסטיק קטנה, וסנביץ' שוקולד עטוף בשקית ניילון. אחרי שאכלתי, ניגשתי לבידור של שבת בבוקר, נייר עם כמה תרגילים של חיבור וחיסור. הייתי בערך בת 4.

2+5 = 7.

8-3=5.

1+2=3.

7-9.

כמה זה 7-9? חשבתי על זה, ולא הייתי בטוחה. פתרתי את שאר התרגילים, ואת זה השארתי לסוף.

הלכתי לי בסלון, במעגלים, וחשבתי על הבעיה. כמו שאני רואה את זה, יש 2 אפשרויות. או 0, או 2. בעצם, לא נראה לי שמותר לעשות דבר כזה, אבל זה כתוב בדף, אז כנראה שאפשר. אפס זה הגיוני, כי 9 יותר גדול מ-7, ואם הורדנו 9, לא נשאר כלום. מצד שני, זה לא הגיוני, כי אז 7-9 זה כמו 7-7 וגם כמו 7-8, והם צריכים להיות שונים. האפשרות השניה, 2. 2 זה לא הגיוני, כי כאילו בגלל שהורדנו יותר, קיבלנו תוצאה יותר גדולה, וזה לא הגיוני. מצד שני, יש לזה את התכונה הנחמדה לתת תוצאה שונה ל 7-8. זה אומר שהסדר בחיסור לא משנה, ממש כמו בחיבור. זה לא נראה לגמרי הגיוני, אבל 0 נראה הגיוני פחות. אז בחרתי 2.

זו היתה הבעיה המעניינת הראשונה שנתקלתי בה.

אמא ציירה קו קטן משמאל ל-2 והסבירה לי מה זה מספר שלילי.

לפני כמה שנים, הזכרתי לה את זה. היא טענה שהם בכלל לא חשבו שזה חומר חדש, כי איזה חבר שלהם שאהב לתת לי תרגילים, הסביר לי את זה קודם. כיוון שאני לא זוכרת את האירוע לכאורה הנ"ל, אני שוללת את קיומו. הם פשוט נהנו להתעלל בי.

עכשיו אתם מבינים איך יצאתי כזו.

הפוסט הקודם, דן בבעיה מוכרת למדי, איך להגיד לבחור לא ולהרגיש בסדר, ולא משנה כמה רע הוא מנסה לגרום לך להרגיש. הפוסט הזה, ידון בבעיה מקבילה, גרועה הרבה יותר, והיא, איך להתמודד עם בחור שלא מתנהג ככה, אלא פשוט לא מנסה. וכאן, אני נכשלת בענק.

השנה, היא אי שם בתחילת המאה העשרים ואחת. אליס, סטודנטית בטכניון, פוגשת מישהו, חמוד, ילד-טוב-חנון כזה, באחת המסגרות החצי פורמליות האלה, שמספק מוסד הלימודים האהוב שלה. מפה לשם, שבוע שבועיים, הם מדברים על ללכת לאיזה מפגש שקשור למסגרת ההיא, ואני בסוף מבריזה. מתקשרת אליו ואומרת, אני לא באה, אבל, אם בא לך לקפוץ אלי אחר כך, אתה מוזמן.

עכשיו, להתחיל עם בחור זו משימה בעייתית, ועוד בצורה ישירה. מילא, אם הוא יגיד "לא", בזה הייתי עומדת. אבל, חכו תראו מה קורה כאן.

הוא בא.

מדברים. קפה, תה.

החדר שלי.

אני מקריאה לו משהו, לדעתי זה היה "ציד הסנרק" אבל אולי סתם שירי רחל.

אנחנו מדברים על שירה.

הוא מדבר על האקסית שלו. יותר מדי, וביותר מדי חיבה. אבל אני לא שמה לב מספיק, כי אני מוקסמת.

הוא מסדר לי את הקוביה ההונגרית. ואז, זה היה משהו שהרטיט לי את השחלות.

אנחנו שומעים מוזיקה, יהודית רביץ שרה את סליחות של לאה גולדברג, את וידוי של אלכסנדר פן.

אני מלטפת לו את השיער.

אנחנו מתנשקים.

לדעתי, אנחנו בעיקר מתנשקים, למרות שאנחנו לבד בבית, או עם שותפים שקטים, על המיטה, אצלי בחדר.

אני לא מנסה לקדם שום דבר.

אנחנו מדברים, צורת הדיבור שלו, התום הזה בו הוא מביט בעולם, הכמיהה הזו לחיים, כמיהה של ילד.

יש בזה משהו מדבק.

מתישהו במהלך הערב, אמרתי בטח משהו על עצמי, ועל הטבע הליברלי שלי, שהיה הרבה יותר בולט באותה תקופה, והוא הביט בי במבט השמור לבחורות חסרות אחריות ששכבו עם יותר מ-3 גברים בחיים שלהן (סקופ!).

הוא הולך בסוף, כי מאוחר, ואני מגרשת אותו.

ואני? אני מאוהבת. לא מתלהבת ממנו, לא חושבת שהוא חמוד, לא חרמנית סתם, מאוהבת. היה לי חיוך דבילי כזה על הפרצוף, כל הזמן, ופרפרים בבטן, וכל זה.

אנחנו יוצאים עוד כמה פעמים.

אני עדיין נורא מתלהבת, ויש לי את המבט החולמני הטפשי הזה עלי.

לדעתי, הגיע הזמן לסקס. כבר באמת. כמה אפשר לחכות?

הוא אומר לי משהו, ואני לא מספיק קולטת, על זה שהוא לא רוצה לדעת שהוא רוצה לשכב איתי, ואני רוצה לעשות אהבה. אבל, עם כל הכבוד לרגישות שלו אלי, אני לא יודעת אם אי פעם הייתי שייכת לסוג הזה, של בחורות שעושות אהבה. אני, אני צריכה מין, עם אהבה או בלי, מדי פעם. אחרת, אפשר להשתגע.

ואני כן גוררת אותנו קצת הלאה. הוא לא ממש מתנגד, כי הוא בחור, ומחנכים אותם לא לעשות דברים כאלה. אבל, בשלב מסויים, הוא מפסיק אותי. למעשה, שניה לפני.

טוב, אסור להתעלם מהמציאות. משהו כאן לא בסדר.

אז אנחנו מתלבשים ויושבים במטבח, לאכול משהו. הוא מתחיל להגיד לי כל מיני דברים, את כזאת וכזאת, יותר מדי ככה, פחות מדי ככה, לא זוכרת. מה אתה רוצה ממני, אני שואלת, מתוך אינסטינקט. אני רוצה שתהיי ידידה שלי, הוא אומר. גם כן אינסטנקטיבית, כנראה. ואז נותן לי הרצאה שלמה על כמה כיף לדבר איתי, וזה רק נהיה יותר מעניין כל הזמן. ואני יושבת שם וחושבת, על מה אתה מדבר, ידידים, מאיפה זה בא עכשיו, התמימות התהומית הזו. זה לא שהכרתי אותך לפני זה ויש לנו איזו ידידות לשמור עליה, זה לא שהיה לנו קשר ארוך ואני מכירה אותך המון ויש מה להשאיר, אני ילדה גדולה, יש לי מלא ידידים, לא צריכה עוד אחד, תודה. ואז חשבתי, אפילו לא שכבת איתי, אני לא מאמינה. אפילו לא שכבת איתי!

הוא המשיך עם הבולשיט בעל פה שלו. התקשר עוד פה ושם, נדמלי, כדי לשמור על ידידותינו המהוללה. אני הייתי מדוכאת קצת, ואז החלטתי, שאני יכולה להסתדר יופי לבד. לא צריכה אף אחד. (והאמת, שהיה נורא נחמד ככה, אבל נקטע באיבו).

מוסר השכל: לעולם אל תתאהבי בגבר שטרם שכבת איתו.

אפילוג

בערך חודש אחר כך, הוא התחיל איתי שוב, ככה, כדי שלא יכאב לי האגו. בדיוק הייתי באמצע מ.. מו... מונוגמיה, לראשונה מזה זמן רב (מה שגרר כמובן, את הצורך המוזר לומר "לא" לכל מיני אנשים, באופן לא טבעי בעליל. היה קשה אבל שרדתי. וזה בכלל סיפור אחר). נשארנו ערים כל הלילה, הזמנו פיצה וכאלה. מהערב הזה יצאו בעיקר נעימים בגב, ובסוף גם ישנו ביחד, אם כי, זה היה בעיקר עקב השעה המאוחרת.

לפני כמה חודשים, קיבלתי sms מוזר, אני חושבת שזה היה ממנו, אבל כבר מחקתי את המספר שלו, ואני לא בטוחה. אז התעלמתי.

(אגב, אם מישהו מבין את הקטע הזה של גברים, לחזור אליך בהצתה מאוחרת אחרי שבועיים, חודשיים, כמה שנים, ולצפות שתשמחי ותקשקשי בזנב לקראתם, אני אשמח להסברים).

קיץ 2001.

"אז מתי את באה לבקר אותי בתל-אביב?"

זו היתה הפעם השלישית בערך שהוא שאל את זה. ואני הסכמתי לבוא, ואחרי כמה עיכובים ודחיות (לא כולם היו באשמתי. גברים הם עם בעייתי כמעט כמו נשים), באתי.

נסעתי לת"א לסופשבוע, לבקר את האקס המיתולוגי.

עד אותו יום, ת"א היתה סתם עיר, אמנם עיר גדולה, אמנם עיר שהיא קצת self-centered כזו, מרוכזת בעצמה קצת, מתלהבת מעצמה. אבל כבר לא שנאתי אותה על התכונות האלה, והשלמתי עם קיומה. עיר בארץ. עוד אחת. תל אביב.

נדמלי שאספתי אותו בדרך, מאיפשהו, והוא כיוון אותנו פנימה.

ואז התחלנו להכנס לעיר, ואני פקחתי את העיניים* וראיתי את תל-אביב.

בתל-אביב הרחובות שטוחים. אנשים הלכו לטיול עם כלבים. הרחוב נראה אחרת. הוא ישר ולא מתעקל. הכביש רחב וחד-כיווני. עברנו ברחובות שהכרתי את שמם, אבל לא כל כך אותם. מחוזות שלמים ולא ידועים של שכונות שטרם טיילתי בהן נפרשו לפני.

התאהבתי.

אני נורא נהניתי בסוף שבוע ההוא, הכל היה קסום, הכל היה נפלא, הייתי עם אהבַתי ורק שקעתי פנימה עוד ועוד. אהבתי את הדירה הישנה במרכז תל אביב, אהבתי את הרחובות, אהבתי את המדרכות, את הכיכרות, את בתי הקפה. אני נשמתי וחייתי כל שניה שלי שם, חד פעמית כפי שהיתה.

בוקר.

"קח אותי לבית-קפה."

"איזה מקום את רוצה?"

"אני רוצה מקום שיש בו שוקולטה טובה, עם שולחנות עגולים צבעוניים ותפריט מעוצב. לא לגמרי עמוס, שאפשר לדבר, אבל לא ריק."

"אני לא כל-כך מכיר כאן בתי-קפה."

"אבל אתה גר כאן!"

"אז מה?" הוא התעקש להתעלם מחובותיו כמארח, וכתושב העיר.

"טוב, אני אמצא לנו."  ויתרתי לו.

וכך הלכנו לנו ברחובות, מנווטים בשיטת הללכת-לאיבוד החביבה עלינו, עד שאף-בתי-הקפה המפותח שלי מצא את מבוקשו. השולחנות אמנם היו מרובעים**, אבל בכל זאת, התיישבנו.

בפעם המאה בערך, אמרתי שאני אוהבת את תל אביב. (אולי זה כבר התחיל להמאס.)

"דיברתי עם חבר שלי על זה, שהתל אביביות האמיתיות, הן לא אלו שנולדות בתל אביב, אלא אלו שבאות לכאן במיוחד, כדי להיות תל אביביות." הוא צחק. "כמוך."

"אני לא גרה כאן."

"זה עוד יקרה."

"אני לא יודעת. תן לי לגמור את התואר קודם."

בלי להתכוון, המקום הפך לעמוס סלבריטאים, ואני התעלמתי מהם כמו שאני תמיד עושה. הוא, לעומת זאת, התחיל למנות אותם בפני, "תגידי, זו בשולחן לידינו זו לא מישהי שהיתה פעם בלהקת בנות ההיא?" "לא יודעת. לך תשאל אותה אם זה מעניין אותך." "את רואה שם, זה מגיש חדשות מערוץ 2." "יופי." אמרתי בקול אדיש, שחיפה על אדישות.

אני לא יודעת איך המיתולוגי הרגיש בסופשבוע ההוא. אולי לא נתתי לו המון יחס. מצד שני, היו לי דברים טובים יותר לעשות. כמו למצוא בית-קפה ראוי. או לטייל ברחוב בחוסר מטרה. כבר לא היה לי רגש אליו, חוץ מחיבה ידידותית, והסופשבוע בהחלט הוכיח את זה. אז, בערך, הוא הפסיק להיות מיתולוגי, והפך להיות סתם אקס. (לפעמים גם 'אקס' נראית לי כבר הגזמה.)

כשנסעתי משם אמרתי לו שנורא נהניתי, הוא אמר, תבואי שוב, אמרתי, אני אעשה את זה.

כמה חודשים אח"כ הוא עזב את הדירה ההיא, ואני לא באתי שוב.

לא אליו. רק לתל אביב.

----------------------------------------------------------------------------------

* ברור שהן היו פקוחות מראש, כי נהגתי, אבל מטאפורית, אתם יודעים.

** החיים נורא קשים.