גם אני הייתי בשבוע הספר.

יש כמה דרכים לבחור ספר קריאה.

דרך אחת - לסמוך על המלצות של מישהו אחר. חבר, מוכר בחנות, מבקרי ספרות. הדרך הזו יעילה רק לספרים אותם הם מכירים, ובמידה שהטעם שלכם דומה. הטעם שלי די אקלקטי, ויש הרבה סופרים שאני אוהבת רק חלק מהדברים שלהם.

דרך שניה - לקרוא את מה שכתוב מאחור. זו דרך טפשית למדי, כיוון שלפחות בחצי מהמקרים מגלים שם את העלילה, לא עד הסוף אבל עד האמצע. ואז עד אמצע הספר אני יושבת ומחכה שיקרה מה שכתוב מאחור, כבר רואה את זה בא. בעיה שניה, שבכלל לא הסופר כתב את זה, כך שאולי זה כתוב יפה אבל הספר לא, או להיפך. ובעיה אחרונה, שמה שלא מגלה את העלילה, הוא בעיקר פרסומת. הרבה אנשים בוחרים ספר לפי הפרסומת, אבל אני לא.

אני בוחרת ספר לפי הספר.

אני פותחת את הספר באמצעו, במקום אקראי. אני קוראת קצת ורואה אם זה מעניין אותי. רואה איך הסגנון. רואה מה הגישה של הסופר. ואני יודעת להגיד על ספר, אוהבת/לא אוהבת. (ממש כמו בלוגים, במידה רבה. יו נואו.)

ככה קניתי לפעמים ספרים ששמעתי עליהם רק אחר כך, כמו W או זכרון הילדות של ז'ורז' פרק (שבועז לקח לי לפני 3 שנים וסירב להחזיר, אני באמת צריכה לחבוט בו עם משהו), כמו משפחתי וחיות אחרות של ג'ראלד דארל, ואני, אני בכלל לא אוהבת תיאורים, אבל הוא היה כל כך מקסים שלא התאפקתי.

בקטגוריה "חורים בהשכלה" נמצאים אצלי הרבה נושאים, רוב הנושאים בעולם, למעשה. מזמן השלמתי עם זה שאני לא מבינה הרבה בהרבה דברים, אבל שיטת אוהבת/לא אוהבת עובדת על רוב הדברים ממש טוב. זה כולל אוכל, יין, מוזיקה, אמנות, ספרות כבר אמרנו, בטח שכחתי משהו.

היום, כמובן, לא ניצלתי את השיטה כמעט בכלל. קניתי ספרים ששמעתי עליהם או לפי הנושא. ספר קריאה ממש קניתי אחד, של פיליפ ק. דיק, כי סוף סוף ראיתי אותו בעברית ולא התאפקתי. עוד ארבעה מחזות, כי אין לי מספיק (כולל ליל העשרים, ששני העותקים שהיו לי ממנו נגזלו על ידי אנשים רעים), ספר על ההסטוריה של המתמטיקה שמתמטיקאי כתב (סיימון סינג עצבן אותי, אין טיפת מתמטיקה בספרים שלו, רק רכילות), ביוגרפיה של קרל הגדול, וויטגנשטיין, כי אין לי שום דבר שלו וזה לא בסדר.

מה שבטח יקרה עכשיו, זה שאני אשים את כולם על המדף, ולא אקרא אותם, חוץ מהמד"ב, כי אני סתם מתלהבת.

ולדברים החשובים באמת:

נדנדות זה כיף נורא! אני אוהבת נדנדות. עם שרשראות ארוכות. נורא אוהבת.   

חג שבוע הספר שמח לכולם.

בימים רחוקים, הג'ינג'י נהג לצטט קטעים מאיזה מסמך שהתגלגל לידיו* שנשא את השם המרנין: "איך לענות לבחורה. הקורס לתקשורת שלא תלמד באוניברסיטה". אחרי חזרות מרובות אני יכולה לשחזר בקירוב טוב את מה שהלך שם.

"שבת אביבית להפליא. הציפורים מצייצות, התנים מיללים. ממש כמו אלקטרון במעטפת האטום, אתה נמצא במצב האנרגטי הנוח ביותר: שרוע על הספה, מול הטלויזיה, רואה את משחק השבת. שום דבר לא יכול לשפר את הרגע הזה, פרט אולי לטלויזיה גדולה יותר.

אז, כאילו משום מקום, נכנסת החברה שלך לסלון ושואלת: תגיד, אני שמנה?" כאן בא תיאור של כמה אין תשובה נכונה לשאלה הזו, ומה בכל זאת צריך לענות עליה (לא, כמובן).

אחר כך יש עוד כמה שאלות, משעשעות למדי, והתשובות הנכונות שלהן. ואז מגיע החלק של "שאלות שיש לענות עליהן בשאלה.

- מה היית עושה אם הייתי בהריון?

- למה, את בהריון?

- למה, אני שמנה?

אופס! היית צריך לראות את זה בא. ננסה שוב:

- מה היית עושה אם הייתי בהריון?

- מה את היית עושה אם אני הייתי בהריון?

לא מי יודע מה, אבל זה יתן לך עוד זמן לחשוב על משהו טוב יותר."..

זה ממשיך, ומוצלח למדי.

אני כמובן, ראיתי במסמך המרתק הזה עדות חיה לכך שאני לא בחורה אמיתית. מעולם לא טרחתי לשאול בחור אם אני שמנה (אני רזה. מה לעשות), אם הוא אוהב אותי (אם הוא לא אומר את זה לבד, למה לגרום לו לשקר) או איזה נעליים יותר יפות (אני יודעת לבחור לבד בגדים מגיל שנה. למה אני צריכה אותו?). אבל זו הרי עדות חותכת לכך, שזו רק אני. שיש בי משהו לא נורמלי, אולי לא רע, אבל לא נורמלי. אם כל בחורה נורמלית יודעת להציק לבחור ככה, ורק אני לא יודעת לשאת את הנאומים האלה, זה לא טוב. חסר לי כישור חיים בסיסי.

ואז, יום אחד, וזה היה בתקופה שיצאתי עם אביב, הוא שאל אם אני בהריון**. לא, עניתי. 10 דקות אחר כך הבנתי איך פספסתי את הפוטנציאל האדיר של העניין. למזלי, אביב שאל את אותה שאלה שוב שבוע אחר כך:

- את בהריון?

- למה, אני שמנה?

- כן, את פרה שמנה.

המומה, סתמתי את הפה. לא ידעתי מה לענות על זה. בצר לי, פניתי לג'ינג'י ושטחתי בפניו את התגלגלות האירועים. הוא לא עזר לי בכלל. "אני לא מבין בזה. לא יודע לשאול את השאלות. רק לענות עליהן."

וכך נשארתי מאותגרת-הצקתית.

לא מזמן, דיברתי עם אביב*** וסיפרתי לו את כל הסיפור (שהוא כמובן שכח). ואז ביקשתי שילמד אותי איך להציק לגברים. ומאיפה אני יודע? נו, אתה יצאת עם כל העולם. אביב דיבר לעניין משך דקה וחצי בערך. למשל, את עניין ההריון להתחיל ב"מה היית עושה אם הייתי מאחרת", כמו גם שהכל עניין של תזמון, כשהבחור בדיוק רואה טלויזיה, או באמצע סקס. צריך חוש לזה. הוא הבטיח להרחיב כשנשתה קפה (שהוא הציע שנשתה ביחד מזמן, ומאז מתחמק ומאשים אותי שלא התקשרתי. יש סיבה שאני שואלת דווקא אותו את השאלות האלה).

אחרי השיחה הזו הבנתי איזו שאלה באמת מטרידה אותי, ושאני יכולה לשאול אנשים, כדי להתאמן. ובאמת, בשיחה הבאה שלי עם הג'ינג'י:

- תגיד, אם היית מגלה סוד שלי, היית מספר לי שאתה יודע?

- אם לשפוט לפי נסיון העבר, אז לא.

- איזה סוד אתה יודע עלי ולא סיפרת לי?

- מי אמר שזו היית את?

- אז לא היית מספר לי? ואם זה לא היה משהו אפל במיוחד?

כאן בערך זה נגמר. הג'ינג'י שוב לא מנסה אפילו לנחש. אין בו את יצר הרע. זה די מוציא את הכיף מלהציק לו. מצד שני, אני כן חושבת שהוא יספר לי שהוא יודע אם הוא יגלה שיש לי בלוג.

היום בבוקר הלכתי לשבת בבית קפה, כדי לברוח מהשממון בבית הורי. אני כאן כבר שבוע. קורבן של הנסיבות. ושל רגע של שטות כשהסכמתי להשאר כאן סופשבוע, במקום ללכת סוף סוף לראות את מצעד ה-JAVA או לפחות את רוקי בקולנוע כוכב. אז אחרי שבזבזתי את הזמן במקום ללמוד, החלטתי להתאוורר. הבוקר הוא שעה של זקנים. דבר מדהים. אני ישבתי לי באמצע מקום שלושת רבעי ריק, וכתבתי לעצמי כל מיני שטויות. בסוף נאלצתי ללכת, למרות שהיה נורא כיף.

ואז, ברחוב, פגשתי את אביב, שהציע שנקפוץ אליו הביתה.

5 דקות אחר כך ביקשתי ממנו לחזור לשיחה של איך מציקים, ומיד התחלנו בסבב הצקות הדדי. אביב העלה שוב את הנקודה, שהוא לפעמים מנסה שלא להציק אבל אנחנו (אני ועוד ידידה שלו) פשוט משתעממות מהשיחות איתו ככה. ניסיתי לענות לו ברצינות אבל הוא רק ניסה להיות מצחיק ומציק. אז ויתרתי. במקום זה שאלתי אותו, אם היית מגלה סוד שלי, לא אפל במיוחד, היית מספר לי שאתה יודע? אביב אמר שסביר מאוד שכן, העלה על פניו את הארשת הרצינית, ונתן את הנימוק המלא, על כמה הוא מכיר אותי ואני גם יודעת עליו דברים וכו'. זה נשמע לי אמין בערך כמו גירסת שרון לפרשת אפל. מה שכן, גם כאן לא היו לי שום ראיות רציניות נגדו. ואז הוא אמר,

- נו מה זה?

- אני לא אגלה לך.

- נו, מה זה?

- אני לא מגלה!

- אז בשביל מה סיפרת לי את כל זה? (אביב גיחך).

- אתה יכול לקבל 3 שאלות של כן ולא.

כדי לקצר, אביב שאל שאלות דביליות. זה קשור למין? לא ממש. ובאיזשהו אופן, יש פוטנציאל למין? זו עוד שאלה? לא, חידוד של הקודמת. כל דבר קשור למין באיזשהו אופן. הוא המשיך לשאול אם זה קשור ליחסים, עבודה, כסף, הנאות חיים בסיסיות (מין אמבטיה אוכל וכאלה). לא. ליתר דיוק, בערך באותה מידה שזה קשור למין. אמרתי לו שהבנאדם הקודם שנתתי לו לנחש, היה הרבה יותר מוצלח בזה ממנו. תודה באמת. תשמע, אני צריכה ללכת. אביב הביע את מורת רוחו מזה שלא סיפרתי לו. נו טוב קח עוד 2 שאלות. הסוד שלך לא קשור למין, לא קשור למערכות יחסים, לא קשור לכסף, הוא משעמם! לכי מכאן וקחי את השאלות שלך!

כשהייתי בדלת הוא שאל אם אני הולכת לפסיכולוג. לא, אבל לפחות יש לך שאלות טובות סוף סוף.

אם אביב יגלה שיש לי בלוג, אני לא מאמינה שהוא יספר לי. מצד שני, אולי הוא לא יתאפק.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

* הוא נהג גם לצטט קטעים מדברים אחרים, כמו מבצע סבתא, סיפורי פוגי, והחמישיה הקאמרית. שלא לדבר על יונה וולך. אבל זה באמת לא הנושא.

** סתם כדי להציק. חסר קשר למציאות.

*** למעשה דיברתי איתו לא מעט לאחרונה, בדרך כלל ביוזמתי. קצת מעבר לגבולות הטעם הטוב. אבל רק קצת.

ולמה שיהיה לי דייט כושל? או, הנה שאלה. אני לא אמורה לצאת עם איזה מתמטיקאי*?

וכאן אנחנו מגיעים לנושא הפוסט: עקרונות מוסריים של דייטינג. את התיאוריה בנושא פיתחתי כבר די מזמן, ואני חושבת שהיא ראויה לחלוטין לצאת כמאמר סוציולוגי, ועם קצת עבודה סטטיסטית לגבות אותה, אולי גם תיזה. (מה חבל שהתחום שלי אחר לגמרי.)

ראשית יש להציג את הבעיה. בחורה (נניח: אני) יוצאת למקום המאגד בו גברברים ובחורות, שמתכנסים שם במטרה להתקל זה בזה, ואולי גם לרקוד ו/או לשתות אלכוהול. אל הבחורה ניגש גברבר, אומר מה שאומר, אולי אף מפתח שיחה של כמה דקות, ומבקש מספר טלפון. נניח, שמסיבות כאלה או אחרות, נעתרת הבחורה לבקשתו ומפקידה בידיו את המספר. ונניח, שהבחור בדיוק הולך והבחורה נשארת שם, וחצי שעה אחר כך בא מישהו אחר, הם מדברים קצת, והוא מבקש את הטלפון שלה. לחילופין, הבחורה כבר יצאה עם גברבר מספר אחת, אבל זו היתה רק פגישה ראשונה שאין לדעת את תוצאותיה, והוא עדיין לא התקשר, או שאמר משהו לא מחייב, או שהיא לא בטוחה אם הוא מוצא חן בעיניה.

ובקיצור: עד מתי מותר לצאת עם כמה בחורים במקביל, ועם כמה, באמת?

לפני שנתיים-שלוש, במהלך תקופת דייטינג שכזו, דיברתי עם חברתי טל על החבר שלה. אמרתי משהו על קשרים. "אליס, קשר זה יותר משלוש פגישות", היא אמרה וצחקה. חשבתי על זה, וההגדרה מאוד מצאה חן בעיני. היא אובייקטיבית למדי, מדידה, ופשוטה. כעת רשמו נוסחא:

קשר = ארבע פגישות ומעלה.

יפה.

עכשיו יקום אולי מישהו וישאל, אבל איך מוגדרת פגישה? אם אתם נפגשים במעלית במקרה זה נחשב או לא? בדיוק בשאלה הרת גורל זו דנתי עם ידידי, שגם הוא אהב את ההגדרה המדעית של קשר. לאחר דיון בנושא הוסכם כי:

הגדרת הפגישה

1. זיון נחשב פגישה.

2. פגישה קצרה מדי (פחות מחצי שעה) לא נחשבת פגישה.**

3. במקרה של התנגשות בין חוק מספר 1 לחוק מספר 2, אם זה נמשך פחות מחצי שעה, זה לא נחשב זיון.***

(ומזל שמתמטיקאית wan'a be כמוני לא מפספסת מקרי קצה!)

זה עבד כמו חלום. לא יצאתי עם אף אחד (כמעט) יותר משלוש פעמים, שזה מספיק כדי למצות את רוב האנשים שהם מעניינים במידה בינונית. (כן, זו היתה תקופה סנובית נפלאה. מה חבל שזה עבר. קצת.)
נמצא כבר מי שערער על ההגדרה, הוא טען שהיו מקרים בהן יצא עם בחורה לפגישה, אך לא שכב איתה****, ומקרים אחרים בהם שכב עם מישהי, אך זה לא היה דייט. הטענה האחרונה הזו גרמה לי לחשוב, האם אין כאן הקבלה למקרהו של האח דניאל, שכזכור בזכותו נכנס לחוק השבות הסעיף "יהודי הוא ..... ושאינו בן לדת אחרת". כיוון שלא מספיק איכפת לי, השארתי את הגדרת הפגישה שלי ככה בינתיים. תקראו לזה רשלנות משפטית, איזה מזל שאני רק מהנדסת.*****

והרי הבטחתי גם תשובה ל"עם כמה בחורים מותר לצאת במקביל?": שאלתי כמה מחברי הטובים ביותר לדעתם. לצד תגובות משעממות להחריד (זה תלוי באופי הקשר ביניכם וכו'), היתה אחת ששווה ציטוט:

"שמונה, חמישה ברצינות ושלושה לא ברצינות."

אף פעם לא הגעתי לשמונה, כמובן, וגם לא לחמישה. זה לא ממש עניין אותי. ובכלל, היתרון המרכזי שמצאתי במקביליות בדייטים הוא, שזה מספק שעשוע, ועוזר להתגבר על השעמום של דייט משעמם. או כושל. מקרה שבו, כזכור, חוץ מלכבות את הסלולר, שום דבר לא יציל אותי.

וניאו? שלומו טוב, תודה. עכשיו, כשאני מאותגרת סלולרית, אני מעריכה אותו יותר.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* צריך למצוא לו שם, אני יודעת. אהמ... ניאו?

** אם כי רחל התפשרה לעתים, פגישה, חצי פגישה.

*** ההנהלה מתנצלת מקרב לב על השימוש האינטנסיבי במלים גסות. מיד אלך לכבס את היד אשר תקליד מלים כאלו.

**** הוא למד באוניברסיטה ולכן היה חלש בלוגיקה.

***** טוב, אז עדיין לא, למה להיות קטנוניים.

עוברת

דיברתי על זה כל כך הרבה ומה?

בהתחלה העברתי את כל הדירה שלי להורים. מסקנות חכמות משלב א':

1. שלא כמו אהבה, ארגזי קרטון אפשר למצוא ברחוב די בקלות.

2. כשאתה מטפס על מיכלים מוזרים כדי לחטט בערימות של ארגזי קרטון, צפה למבטים מוזרים מהעוברים ושבים.*

3. ארגז קרטון מלא ספרים הוא כבד.

לאט לאט גם מצאתי דירה, סגרתי על תאריך והתחלתי להעביר דברים.

אני לא ממש בטוחה שתל אביב היא באמת חלק מהמדינה. זה משהו קצת אחר. כל פעם מחדש מפתיע אותי שאין בדיקת דרכונים בשום נקודה בדרך. הרי השפה, התרבות, הלבוש, המנהגים המקומיים – הכל שונה.

בחורים

זה לא אני, זה הם. הם מתחילים עם כל דבר שזז. הם

1. אומרים לי שלום ברחוב, ו

2. מנסים לדבר איתי כשהם עומדים לידי ברמזור אדום, דרך החלון של האוטו.

3. על pick-up bars אני כבר לא מדברת.

מי מכיר אתכם בכלל?

התמודדות אפשרית: ללבוש בגדים מכוערים. אולי זה יעזור.

תגובת אריאל:

"מה את רוצה, הם תל אביבים, אין להם חיים."

הוא צודק. בשום מקום נורמלי (סתם דוגמא, חיפה) זה לא היה קורה. בחיפה יש תרבות לאנשים. הם לא מטרידים בחורות שלא הוצגו בפניהם. יש להם כבוד לבחורה. הם חנונים. בחיפה,

1. כשמישהו כבר כן מתחיל איתי ברחוב, זה אומר שהתלבשתי ממש יפה, עברתי ליד הפלאפל והמוכר היה משועמם.

2. ברמזור אדום?  בחיים לא. (למישהו משלושת הקוראים התל אביביים שלי יצא מנסיון כזה אי פעם מספר טלפון?)

3. יום אחד בשנה שעברה, שאלו אותי שותף אחד לדירה וחבר שלו איפה ה-pick-up bar של חיפה. זו שאלה קשה. גירדתי בראש קצת. "המרתף". זה הכי קרוב. ניסיתי להסביר להם שאין באמת. "אבל אם את רוצה שמישהו יתחיל איתך, מה את עושה?"  החבר ניסה לדלות ממני אינפורמציה בכל זאת. "הולכת לדיסקוטק." כאילו דה?!

אבל הם רצו משהו בכרמל (המרתף זה בעיר למטה). "אבל איכסה שם, יש שם רק בחורות כאלה צפוניות, מלוקקות." הם הרגיעו אותי שהם מרעננה, הם רגילים. "כאן זה שום דבר, צפוניות לייט."

בסוף הם באמת נסעו לכרמל, ובאמת לא יצא להם שום דבר. ככה זה. חיפאיות זה עם אחר.

ידוענים

לפני שנה שנתיים הזדמנתי לתל אביב, ובדרך ביקרתי מכר שעבד כבל-בוי באיזה מלון. צביקה פיק עבר שם וביקש שישים לו עין על האוטו לכמה דקות. לא היה לי מה לומר לו. רגע עוצר נשימה שאנצור בלבי לעד.

לפני כמה שבועות, כשחיפשתי דירה, עברתי במקדונלד'ס לצהריים. צביקה פיק הגיע לשם ורצה לחטוף איזה המבורגר. גם הפעם, לא היה לי מה לומר לו.

אבל זה מתחיל להמאס.

יום אחר. בוקר. אין לי אוכל. אבל ממש בכלל לא.** אני הולכת עם השותפה שלי לסופר ומדגימה לה איך קונים פוספטים.*** אני מסיימת את החלק החינוכי ורוצה ללכת משם, והיא מושכת אותי בשרוול. "יובל כספי, יובל כספי בצד שמאל שלך בשעה שבע!" היא לוחשת לי בקול נרגש. אני מסתכלת לצד שמאל ורואה איש די רגיל למראה, בעל יתרון שנים קל עלי, קצת נמוך ועם קרחת, שנראה ממש כאילו הוא עורך קניות בסופר. אנחנו הולכות משם ואני תוהה על מה היה כל הרעש. היא מסבירה לי בסבלנות מי זה.**** ויש לו גם תוכנית בטלויזיה. ואו. בפעם הבאה מפריעים לי באמצע הסופר בגלל סלב, עדיף שיהיה דוגמן.

אחרי מחשבה נורא מעמיקה, הבנתי ש if u cant beat them, join them ואני מכריזה בזאת על בינגו סלבז. הראשון שממלא לוח צועק בינגו! וזוכה באשכולית אדומה.

----------------------------------------------------------------------------

* מומלץ הבית: התעלמות.

** מה אתם רוצים, רק עברתי.

*** 12 סוגי הפוספטים במנת בשר מספקים חצי מהתצרוכת היומית המומלצת למבוגר.

**** היא פשוט עוד לא מכירה אותי מספיק כדי להתייאש.