אחת לכמה חודשים נוחת בתיבת המייל שלי מכתב בזו הלשון, בערך:

"שלום, נתקלתי במקרה בבלוג שלך לאחרונה וקראתי הרבה ממנו. את כותבת יפה/ נוגע ללב/ <הכנס כאן תיאור בלוג אלטרנטיבי>. הייתי שמח להכיר אותך."

(קיצרתי).

מה יכולה בחורה לעשות כשהיא מקבלת מייל שכזה? במקרה שלי, שום דבר. כמובן שאני מחייכת, מוחמאת, עונה משהו מנומס, אבל הכל בקושי נוגע לי. הרי הבלוג הוא לא ממש אני, אלא תדמית, סוג של. ואולי בבלוג אני נראית נחמדה, או מעניינת, או חכמה, או הכי גרוע, רווקה תל אביבית שרלילית וקלילה.

אבל אני יודעת שהקלילות ממני והלאה. לכל היותר זו העמדת פנים מוצלחת. עד שאני טורחת להכיר מישהו מהבלוגים, אני צריכה לדבר איתו מספיק, לקרוא אותו מספיק, לדעת עליו מספיק. וגם אז, לרוב אני נשארת מרוחקת, כי, אני לא כל כך טובה במערכות יחסים. אנושיות, כאילו, לאו דווקא רומנטיות.

אולי זה קטע כזה של השנים האחרונות, מאז שלמצוא חברים הפך להיות קל מדי, ופתאום אני מוצאת את עצמי מסתובבת כל הזמן עם אנשים שכמה חודשים אחורה לא ידעתי מי הם בכלל. אני לא בונה על זה שהם ישארו שם. טבעם של חברים להתרחק. מתישהו אני כבר לא אהיה כל כך מעניינת, או שהם כבר לא יהיו כל כך מעניינים, אני אשתנה, הם ישתנו, and we will go ower seperate ways. לפעמים נצטרך איזה ריב כדי לגמור עם זה. ואני, אני לא אתעקש. אני לא מתעקשת על שום דבר, בטח לא על אנשים. זה לא עובד: כשהם לא רוצים, הם לא שם.

אני לא מוצאת חברים חדשים. לא באמת. בדרך כלל הם אלו שמוצאים אותי. כן, אני ניגשת לפעמים, כשהנסיבות מתאימות, גם לאנשים שאני לא מכירה ומדברת איתם, ואפילו לכאלה שמוצאים חן בעיני מאוד. אבל דווקא איתם, אני לא אבוא ואגיד, אולי תקפצו פעם לקפה, אולי נלך ל, אולי נעשה, אני לא אתקשר פעמיים בשבוע, אני רק אוהב אותם מרחוק. כי אני, כמו הכלבים של סליגמן, יודעת שאין שום טעם ליזום. מקסימום, לשבת לחכות ש"הם" יעשו משהו. ורק אחר כך, אולי, אם אני אתרגל מספיק לזה שהם שם, ובאמת מחבבים אותי משום מה, ויותר מזה, ממש רוצים לפגוש אותי שוב, אני אשלים עם זה, ואולי, גם אזום משהו בעצמי.

החברים הטובים שלי, אלו שאני מעריכה נורא, וחשובים לי, התגלגלו אלי איכשהו בלי הכנה מוקדמת, בלי שאדע עליהם כמעט שום דבר, ובלי שנזהרתי איך אני לידם, כי אז עוד לא ידעתי שצריך. ויותר מדי מהם, נשמרו אצלי הרבה זמן על אש קטנה. מדי. וזה לא רק בגללי אבל, זה גם.

בונוס I: אני ממש גרועה במקומות חדשים. עד שאני מרגישה בבית עוברים יובלות.

בונוס II - מערכות יחסים: קחו את ההלקאה העצמית מלמעלה, הוסיפו לה קורט בררנות בריאה ושתי כפות סלידה מתשומי דביק שנוחת עלי משום מקום בלי כל סיבה, ותקבלו אותי, לבד. אני לא גולשת באתרי היכרויות, כי, אין טעם.

בונוס III: השארתי את התגובות פתוחות. בלי חיבוקים וירטואליים, אתם בטח מבינים לבד שאלף תוים לא יכולים לרפא פסימיזם במחי יד.

למה

לפני איזה שבוע התקשרתי לנועם ושאלתי אותו למה הוא לא מדבר איתי יותר. נועם אמר שהוא לא יודע, סתם, ההתלהבות פגה לה. זו היתה בערך כל השיחה. זה היה מעצבן, כי ידעתי את זה, בדיוק את זה, קודם. הייתי עצובה קצת, חשבתי שזה היה טפשי, כי לא למדתי שום דבר חדש, ושעה אחר כך כשישבתי לעשן וחשבתי על כל מיני דברים אחרים והייתי משועשעת שוב, שמתי לב שזה כבר לא מפריע לי, ולא ממש אכפת לי שהוא איננו.

מה שכן, שאלתי את עצמי מתי בפעם האחרונה שאלתי מישהו, למה. התשובה היא, כמובן, אף פעם. זה תמיד נראה לי טפשי לשאול, ושאני יודעת יופי את התשובה לבד.

רק כמה ימים אחרי כן, הבנתי מה קיבלתי מזה. קיבלתי ודאות. לא את הניחושים הקטנים האלה, אולי זה כי אמרתי ככה ואולי זה כי לא הייתי מספיק כזו או שהייתי יותר מדי כזו, ואולי הוא בכלל חשב שאני לא מעוניינת (חברים שלי דחפו לי לראש את זה. ככה זה כשאת כותבת בהרחבה על מישו, כי את מובטלת ואין לך שומדבר יותר טוב לעשות). וודאות, זה מאוד מרגיע.

בכל זאת, גם כשדיברתי איתו, לא היתה איזו התרגשות גדולה, סתם, כאילו עשיתי תרגול על יבש.

דווקא כמה ימים אחר כך, היתה לי איזו שיחה עם מישהו שיצאתי איתו קצת בעבר, לא העבר הנורא קרוב אבל גם לא רחוק נורא עדיין. אנחנו לא ממש מדברים, בדרך כלל, אבל היה לי משהו קטן להגיד לו. באופן לא מתוכנן, יצא שדיברנו קצת יותר. שממש, המ, תקשרתי איתו, קצת, לשם שינוי. זו היתה שיחה במסנג'ר, והרבה יותר קל לי לכתוב, מאשר לדבר ממש, עם קול וכל זה. זה לא ממש משנה הרבה, מה שאמרתי לו עכשיו, אבל היתה לי תחושת הקלה כזו אחרי כן. רוגע.

אני חושבת שתפקיד הבחורה במערכת היחסים הוא לדבר. אני די שונאת את זה, אולי בגלל החברים הצומיים שהיו לי לפני שנים, שהיו עושים לי שיחות ארוכות על יחסינו, ומה אני עושה ואיך זה מפריע להם, וכו' וכו'. אולי זה כי חצי מהשיחות עם אמא שלי הן על למה קשה לי לדבר איתה, וגם הן מעיקות ולא כיפיות. זה נראה לי אבסורדי, הקטע הזה, ופשוט החלטתי שהוא לא טוב, ומציק, וצריך להמנע מזה. לכן אני לא יוזמת שיחות אף פעם, וגם אם כן, אני לא יודעת ממש מה להגיד.

אני לא בנאדם מובן מאליו, ובמצבים מסויימים מאוד קשה לקרוא אותי. התגובות שלי כלפי חוץ, הן לא ביהביוריסטיות פשוטות, יש לי גם מניעים, ומטרות, וכשאני נפגעת, התגובה הטבעית שלי, היא דווקא לא להראות את זה. אני קשוחה, או יה. כשמישהו מוצא חן בעיני, התגובה הטבעית שלי, היא לא להראות גם את זה, לפחות לא מאוד. אני אדישה, או יה. אני כה קולית, האין זה נפלא?

המערכת יחסים האחרונה שהיתה לי שכמעט עבדה, היתה עם איש אחד שיודע לתקשר. הוא לא היה עושה לי שיחות מיותרות, אבל כן לפעמים, כשצריך. והיה אכפת לו גם מה עובר עלי, ולא רק איפה אני מפריעה לו. זה די נדיר, למצוא בחור כזה.

יום אחד, כשאני אהיה גדולה, אולי גם אני אצליח ליזום שיחות, כשיש בהן עניין לציבור, ולתקשר, ואפילו ממש פנים אל פנים, לא במסנג'ר ולא בטלפון, וגם לשמוע את הקול וגם לראות את המבטים, וגם לדעת שמישהו מסתכל גם עלי, ולא לפחוד מזה.

הפוסט הזה הולך להיות נורא מבולבל, ממש כמוני.

דנה ספקטור כתבה טור על אנטישמניות. רובו לא ממש עקרוני לי, אבל, בפיסקה אחת היא גזרה לי את הלב לגמרי, וזה לא היה קשור למשקל בכלל.

עכשיו באים? היא שואלת. (ומתארת את תהלוכת הבחורים המוצלחים שהתחילו איתה כשהיא רזתה, לעומת בחורים קצת מוזרים, שרצו לפגוש אותה בשקט, כשהיא היתה שמנה. אני הורסת את הספקטור, לכו תקראו, נו.)

עכשיו באים? אני חושבת לעצמי כל פעם שמתחיל איתי בחור, יפה, חכם, מגניב ומתוחכם. עכשיו באים? עכשיו? עכשיו כשאני כוסית, יודעת להתלבש, צינית, לוקחת הכל בקלות, בטוחה בעצמי. עכשיו באים? עכשיו, כשיש לי ממשק משתמש כזה קל ונוח, user friendly? עכשיו באים? עכשיו, כשאני לא באמת צריכה?

פעם ממשק המשתמש שלי היה גועלי לחלוטין. הייתי סגורה, חסרת בטחון, לא שמתי לב איך אני נראית, כדי לפתח איתי שיחה היה צריך להתאמץ קצת יותר, ולפעמים זה נשמע מלאכותי נורא. לא זורם. אבל אם כבר הרגשתי עם מישהו בנוח, זה כן זרם. כשמישהו היה טורח להתחיל איתי, האישיות שלי עניינה אותו. אותה ישות חמקמקה, שאוהבת עומק, אינטלקטואלי ורגשי, שלוקחת ללב הכל, שיודעת להפגע כל כך הרבה, זאת. ואם אחד כזה היה מוצא חן בעיני, היה יוצא מזה יותר מאשר לילה אחד. ואם לא, לא תמיד הוא היה מושך בכתפיים והולך כל כך מהר, לפעמים היה נשאר קצת בסביבה לפני שהתייאש.

מאז, הכל השתנה. קשה להסתדר בעולם הזה עם מידה כזו של רגישות, ובלי בטחון, מראה נורמלי ויכולת לנהל שיחה. הכל מיומנויות נרכשות, ולי היתה הרבה מוטיבציה ללמוד אותן. אז למדתי. לאט, אבל ביסודיות.

יש לי צדדים מאגניבים באישיות, אני יודעת להיות נורא שטחית כשבא לי, לא מחפשת עומק, לא נותנת לשום דבר להטריד אותי יותר מדי, בשביל מה. אני יודעת לנהל שיחה, ולא נפגעת מכלום.

הבחורים שמתחילים איתי היום, אני אף פעם לא יודעת אם הם עושים את זה כי אני מוצאת חן בעיניהם, או פשוט כי הם היו בסביבה, היה להם משעמם, וממשק המשתמש הנוח שלי היה שם בסביבה גם כן. בדרך כלל הם לא נשארים בסביבה כל כך הרבה זמן, ובדרך כלל גם לי לא ממש אכפת, ויש לי את כל הציניות בעולם כדי לצחוק על זה.

לפני כמה ימים, זאתי אמרה לי, בפגישה השבועית שלנו לקפה [כרגיל, ישבנו 3 שעות והמשכנו לקשקש על דברים שלא כותבים בבלוג {נה נה נה נה נה! <אייקון מוציא לשון>} גם הרבה אחרי שסיימנו את כל מה שהזמנו] שאני עדיין צינית, פשוט, יש לי גם צד מושי. הכחשתי, כמובן.

כולם אוהבים צד מושי. לא צד מושי קיטשי כזה, של מישהו שמנסה להיות חמוד, כדי שיאהבו את הצד המושי שלו. צד מושי כזה, שיוצא בלי שמתכוונים, כשלא מנסים להיות, כי, הוא פשוט שם. הצד הזה שמקשיב, שעוזר, שאכפת לו באמת. אין דבר יותר מקסים ונוגע ללב, מצד מושי. כי הוא אמיתי, כי הוא רגיש, כי הוא כנה. כולם אהבו את הצד הזה שלי, אי אז, כשעוד לא הכחשתי אותו כהלכה. לאו דווקא את שאר האישיות, אבל, לפחות את זה, כולם אהבו.

כולם, חוץ ממני.

אני שנאתי אותו.

צד מושי הוא מסוכן ומכאיב. צד מושי הוא נורא פוגע. הוא הבטן הרכה הזו, שיכולה לחטוף מכות, ועוד מכות, ועוד מכות, ואז להתכווץ, ולהפגע, ולדמם, ולכאוב כל כך. ואז לחטוף עוד מכות. ושוב להפגע, ושוב לכאוב, ולא, זה לא פחות כאב כשנשברתי לרסיסים עוד פעם, זה כאב בדיוק אותו דבר, ולפעמים יותר, כי שאלתי את עצמי, עד מתי? וגם זה הכאיב. ופעם, פעם אולי הייתי מוכנה לזה, להתרסק ולאסוף את עצמי מחדש ואז לקפוץ שוב פנימה, גם אם אני אשבר שוב, כי אחרת, איזה מן חיים אלו, שלא מרגישים בהם? אז זה עבד פעם אחת, ופעם שניה, ופעם שלישית אולי גם, אבל, מתישהו, התעייפתי.

למה שאני ארצה דבר כזה?

אז חינכתי אותו כמיטב יכולתי, דיכאתי אותו, התעלמתי ממנו, החבאתי אותו, ועשיתי כל שביכולתי כדי להפטר ממנו לגמרי. ולמראית עין, לאיזו שניה, היה נדמלי שהצלחתי.

ועכשיו, הוא שוב מציץ החוצה, מרים ראש. אני רק רוצה לחנוק אותו בחזרה, שיכנס למאורה שלו, שלא יפריע לי, אני מסתדרת מצויין בלעדיו, טוב לי, תודה רבה. יש לי ציניות במקומו, אני נורא אוהבת את הציניות שלי, היא יופי של מנגנון הגנה, כיף לי איתה, היא משעשעת אותי, וכולם אוהבים ציניות, לא רק צד מושי!

כשכתבתי את הפוסט הזה בראש (שם, אגב, הוא היה הרבה יותר מוצלח מהגבב הלא ברור הזה, אני בטח אערוך ואערוך עד שתצא נשמתי), נזכרתי פתאום בכל הבחורים שיצאו איתי להרבה יותר משלוש פגישות, ולא רבו איתי בכלל, ולא התלוננו עלי, ואז זרקו אותי, אפילו רשמית. הם אמרו לי כמה אני נפלאה ונהדרת, כמה כיף לדבר איתי וכמה אכפת להם ממני, אבל הם לא אוהבים אותי, לא ברור למה.

[והם אפילו התכוונו לזה, כי הם נשארו בקשר איתי, באופן אקטיבי מצידם.]

ואני, אני שתקתי, משכתי בכתפיים, הצד המושי שלי, מאחורי השריונות, התמוטט והתרסק ובכה וכאב נורא, אבל בקול רם, לא אמרתי כלום, כי אני הרי מכחישה שהוא קיים, ואני לא נפגעת אף פעם, מה פתאום, ואם כן, אז נורא מעט וזה ישר עובר לי. ברור, לא?

ואז חשבתי לעצמי, אחרי שהרצתי את כל זה בראש,

להפגע אני נפגעת בכל מקרה,

וחשבתי גם,

שאף אחד לא אוהב בחורה מפני שהיא טובה במתמטיקה, או זוכרת איזה שיר של רחל בעל פה, או כי היא ממש מגניבה וצינית,

ואולי יש איזה משהו, אחר, שאפשר אולי לאהוב, ממש לא בטוח, אבל, אולי,

והוא נמצא מתחת לכמה שכבות עבות של ציניות, ומנגנוני הגנה אחרים, ועד כמה שזה תלוי בי, לא מראה לעולם שהוא קיים בכלל.

וכן, אני עדיין רוצה את מנגנוני ההגנה שלי בחזרה, זה לא בריא להפטר מהם ככה בבת אחת, צריך לאט לאט. אני פוחדת ככה.

[אני לא חושבת שזה קשור בנועם, הפוסט הזה. אבל הוא קשור אלי.]

הנה פוסט שקשה לי לכתוב. רק שתדעו.

רציתי לדבר לשם שינוי, על מה הבעיה שלי לעזאזל עם מערכות יחסים. ולא, אני לא מדברת על דייטים. הפעם. אולי הכל מתחיל מדייטים, אני לא יודעת, אבל אני חושבת ששם אני עוד בסדר. לכולם יש דייטים גרועים כל הזמן. החוכמה היא לא להשאר איתם יותר מדי. אני מדברת על משהו שקורה אחר כך, לא יודעת מתי, משהו שאני מפספסת, מפספסת לגמרי.

מערכות יחסים. כבר המילה היא גדולה ומפחידה כזו. ומעידה על משהו מסובך. ובצדק. אני, איכשהו, תמיד מסבכת את זה יותר.

האקס הרשמי האחרון שלי, נזרק אי שם בשלהי שנת 2000. מאז, אני מתמחה בעיקר בלצאת עם אנשים, ואם זה חוזר על עצמו משך תקופה מספיק ארוכה, הם הופכים להיות הלא-חבר שלי. בלי הרשמיות. בלי הטקסים של לפגוש חברים, או לפחות, לא באופן מעיק, מקסימום כמה חברים יושבים אצל מישהו, או בפאב. בלי הורים. בכלל. בלי לדבר כל יום. לא תמיד במונוגמיה (וזה, ברוב המקרים, בא דווקא מהצד שלי. נגיע לזה). בלי לדבר על העתיד שלנו, על מחוייבות. בלי ציפיות. בלי הפגנת רגשות. בקיצור, בלי.

אני מתארת לעצמי, שיש לא מעט זוגות, שהם חברים למען הנוחות, מגן, אנטי-בדידות שכזאת, מין קבוע שמתחזה להיות מערכת יחסים. אצלי, זה קצת הפוך. מערכת יחסים, שמתחזה להיות מין קבוע. הס מלהזכיר, שאכפת לי. הס מלשאול, אם לו אכפת. הס מלהראות שאני יכולה להפגע ממנו. את כל זה, נא להדחיק. זה קיטשי מדי. וקיטש זה איכסה.

זה הצורך שלי, להיות חזקה. להראות חזקה. לא להיות תלותית. לא להיות מעיקה. לא להיות כל מה שכל כך שנאתי באקסים הרשמיים שלי. לא להיות לא רצויה, בעיניו של מישהו אחר. והרי, זה רק כי אני כן. זה רק כי אני כל כך פוחדת להפגע, לכל הרוחות, פוחדת שלא יאהבו אותי, מתקשה להאמין שאפשר, לא שואלת, לא שואלת, לא שואלת. גם לא יודעת לענות.

אני כן תלותית, כל כך תלותית שאני חייבת לחסום את זה, להפסיק, להגביל.

לא מזמן, ביום מדוכדך כלשהו, אמרתי לידיד שלי כמה אני רוצה מערכת יחסים נורמלית. תראי, הוא אמר, ההורים שלי נשואים כבר כמעט 30 שנה, יש להם מערכת יחסים נורמלית, בית ושלושה ילדים, והם לא מאושרים.

אולי הוא צודק. כלומר, זה נכון שמה שנחשב נורמלי לא מביא בהכרח אושר, ושאני לא בחורה רגילה, כך שאני לא צריכה לצפות ליחסים רגילים.

ובכל זאת, משהו כן צריך.

באיזשהו שלב, אחרי שאני יוצאת איתם כמה זמן, מגיע זמנה של שיחת יחסינו-לאן. כלומר, נראה לי. אני לא ממש יודעת איך עושים כזאת. בחורה רגילה, ואת זה אני יודעת משמועות, עושה לבחור כמה שיחות יחסינו לאן במהלך הקשר שלהם. הראשונה, היא בדרך כלל, איך אתה מגדיר את הקשר בינינו, או במלים אחרות, האם אני סתם סטוץ בשבילך או שאנחנו חברים. בשלב יותר מתקדם, אחרי שמכירים לו את ההורים (איך עושים את זה? אין לי שמץ), יש שיחה של, איפה אתה רואה את עצמך בטווח רחוק, אותנו, לאן הקשר הזה הולך, או בקיצור, האם אתה מתכוון להתחתן איתי, ואם אפשר אז גם, למה אתה לא מציע. בטח יש עוד כמה, שאני לא מכירה, וכמובן, שמעולם לא ערכתי. ואין לי מושג איך.

אני, אישית, חוטפת חררה רק מלחשוב על שיחות כאלה. לא חושבת שלשאול בחור בפגישה ראשונה, מה אתה מחפש בקשר, יקדם אותי לאנשהו. (מישהו פעם שאל אותי את זה. נתקעתי. לא ידעתי מה לענות לו). זו בעיקר שאלה שנועדה לבדוק עד כמה הצד השני יודע לזבל את השכל, וזו אמנם מיומנות חשובה, אבל יש דרכים פחות מעיקות לבדוק אותה. חוץ מזה, אני לא יודעת בעצמי, בהתחלה של קשר, מה אני רוצה מהקשר הזה. דווקא כמה מהבחורים שהתאהבתי בהם קשות (ולא שהיו כל כך הרבה כאלה), התחילו בתור משהו סתם, כדי להעביר את הזמן, או בשביל סקס. והרי את התשובה לשאלה הזו, אני אלמד מהר מאוד.

שיחת יחסינו-לאן נוסח אליס, כזו שאני מסוגלת לעשות, נשמעת בדרך כלל ככה:

אני: תראה, הקשר הזה לא רציני. אז מעכשיו, הוא לא מונוגמיה.

הוא: (הסכמה שבשתיקה)

יש לזה עוד כמה גרסאות, כמו, "אתה לא קנאי, נכון?" או, "יפריע לך אם אני אהיה עם מישהו אחר?" או, "מה שהכי חסר לי עכשיו, זה איקי בצד שני." (אחרי שהוא מצא אחד עלי).

לטווח הקצר, הם מאוד שמחים עם זה, לכאורה זו הרי התגשמות הפנטזיה הגברית.

אחרי כמה מקרים כאלה ברצף, הגעתי למסקנה המצערת, שבחורים לא רוצים חופש. לא. הם רוצים שנכלא אותם, שנקשור אותם בשרשרת, ושנקנא לכל מבט חטוף שלהם אל מישהי אחרת. הם רוצים חברה. מחוייבות. אישה, אפילו. ואני, אין לי זמן לקנאות יתר, לכל המעקבים האלה.

האמת, גם אני מעדיפה משהו כזה. לא שרשראות, אבל משהו, טיפה פחות קיצוני. אני אפילו משתדלת לא לעשות את השיחה שלי. בדרך כלל, בזמן האחרון, לפחות זה עובד.

אני לא יודעת לשים את האצבע מספיק טוב, על הנקודה המדוייקת שבה הבעיה מתעוררת. ההתחלה היא בסדר, לא חושבת שאני שונה מכל אחת אחרת. אבל אחר כך, איפשהו בהפיכה של שני אנשים משניים לזוג, משהו נדפק. אני כבר כל כך לא זוכרת איך נראה משהו בריא ונורמלי, קשר דביק, לפחות קצת. איך מתנהגים? אני אמורה להתקשר? מתי? מאיזה שלב זה מתחיל? אני אמורה להראות לו חיבה? ומה אם אני לא סגורה על עצמי? ומה אם אני לא יודעת מה הוא חושב עלי? ומה אם הוא נותן לי מחמאה ואני שותקת, כי אני לא יודעת איך להגיב? אני משדרת אדישות? קרירות? חוסר עניין? אני משדרת שאני רוצה רק מין?

יש לי גם בעיה ליזום שיחות. שיחה על הקשר, מטה-קשר, נתפסת אצלי כמשהו מאוד מעיק, שיש להמעיט בו. עדיף לדבר שיחות אמיתיות. כי שיחות מטא, יש להן תכונה כזו, שלפעמים כשמתחילים איתן, כבר אי אפשר לדבר על שום דבר אחר.

אבל אני, לא יודעת לפתוח את הפה שלי, כמו שכל בחורה נורמלית יודעת. הבחור יכול לומר כל מיני דברים מוזרים, עלי, עליו ועלינו, ואני בדרך כלל אשתוק ולא אגיב, אם אלו סתם הערות ביניים. אם הם היו שואלים אותי מה אני חושבת, עם זה עוד יכולתי להתמודד. אבל, הם גברים, הם לא יודעים לעשות דברים כאלה. טוב, יש גם כאלה שיודעים, אבל עושים את זה יותר מדי, וזה מעצבן אותי בטירוף.

לפני כמה חודשים, יצא לי ליזום כזו. שיחה על קשר, כלומר. ממש התגאיתי בעצמי, והצעד נעשה מתוך מחשבה מודעת. זו לא היתה חלילה שיחה שמובילה לאנשהו, אלא יותר שיחה שנועדה ליישר איזשהם הדורים, שלא ברור אם היו עקומים מלכתחילה. שיחת אימון. ממש כמו בחורה אמיתית. ועבדה לא רע דווקא.

עוד סוג של שיחות שאני לא יודעת ליזום, הן שיחות עלי. כלומר, אני לא אשאל אם הוא אוהב אותי כי זה סתם מעצבן, אם הוא ירצה הוא יגיד. אני לא אשאל אם הוא חושב שאני שמנה, כי אני יודעת שאני לא. אני לא אשאל מה דעתו עלי, כי זה נשמע כמו אם הוא אוהב אותי, רק בגרסת הלייט, או לחילופין, צורה לסחוט מחמאות. ומה, אין לי בטחון עצמי, אני צריכה מחמאות?

אז זהו, שכן. נורא צריכה. כן, כן, אני יודעת הכל, אבל אני יודעת בראש, אני לא מרגישה ככה. אני ממש בחורה חסרת בטחון וסטריאוטיפית, רק טיפה פחות חסרת בטחון, וטיפה יותר מסתירה את זה. זהו.

ככל שהפוסט הזה נמשך, כך אני רואה את המגבלות שלו. אני מצליחה להעביר רק חלק כל כך קטן מזה. אולי אני אכתוב פוסט הסטוריה,  שיספר על הקשרים ההזויים שהיו לי. כנראה שצריך.

ועוד בונבון - הצעות חברות ביזריות שקיבלתי:

* תגידי, אליס, מתי היינו חברים? בתקופה X. לא, אני מדבר על הפעם השניה! לא לא לא, אנחנו לא היינו חברים, יצאנו, לא היינו חברים. אבל, נו, זה היה ברור... לא! לא מוכנה לשכתוב הזה רטרואקטיבית.

* תראי, אנחנו נפגשים כבר כמה חודשים, אני לא רואה אותך כסטוץ או משהו כזה. את רוצה שנהיה יותר ממוסדים? לא! (כמעט העפתי את הקיר עם הצרחה שלי). אני לא רוצה מיסוד כרגע בחיים שלי, ובטח לא ממך. (פאוזה קצרה) כן, את צודקת. זו תהיה רק העמדת פנים.

יום אחד, כשאני אהיה גדולה, זה יעבור ואני אבין איך לעשות את זה. אבל בינתיים, ככה זה.