זה ברור שכשאני סוף סוף טורחת לצאת ולפקאפ משו אלי הביתה מאיזו מאורה אלכוהולית תקנית (אחרי כמעט שנתיים בתל אביב, אני חושבת שהגיע הזמן) אני אמצא בחור שקורא בולגקוב, ואומר לי שהשיא הישראלי בסידור קוביה הונגרית עומד על 40 שניות. (גברים. רק ספורט בראש שלהם.)

לא ברור לי איך עובד המנגנון הזה של הסינון, אני כבר מזמן לא יכולה לשים את האצבע על מה זה הדבר הזה בדרך בה הם זזים, או מחזיקים את הגוף, שגורם לי לפסול במבט אחד מהיר את אלו, ולהמשך לאחרים. איך הוא מתביית על אינטיליגנציה כל כך חזק. מה שכן במציאות הוא עובד הרבה יותר מהר מבאינטרנט, כך שאני יודעת טוב מאוד למה אין לי כוח לאתרי היכרויות.

זה מיותר לחלוטין להניח לבחורים להגרר אלי הביתה כשאני במחזור, לא רק כי אין סקס, אלא גם כי כשכואבת לי הבטן לישון כפיות כואב, ולכי תגידי לו את זה, הוא יחשוב שאת לא אוהבת את המייקאפ שלו. התחשק לי להגיד לו ללכת.

במקום זה קמתי וקניתי פיתות וגבינה ועיתון וקראתי את הספקטורית, ולשם שינוי לא הסכמתי איתה (היא פגעה בציפור נפשי העדינה).

ניסוי מהיר בבני אדם.

"בוביק, אני חייבת לשאול אותך משהו חשוב."

"כן?"

"כשאני אומרת את המילה: 'עצמוני',"

הוא נשפך מצחוק באופן ספונטני.

צר לי - הפרסומות של נייקי עדיין לא מעניינות אותי, והומור ראש הממשלה עדיין מביא אותי למצב כפית אין נו טיים.

(מה שכן, אם מישהו מכיר את דנה ספקטור, או נתקל בה במקרה בטיולים ליליים לאוזן השלישית, אנא בקשו ממנה, כשהיא מזכירה בלוגרית נורא שנונה, שתתן לינק, יש כאן אנשים שרוצים לרכל.)

אני וההוא קמנו. הוא קיטר יותר ממני, שזה נדיר.

גם אתה לא בנאדם של בוקר, אני אומרת.

ההם, צריך להרוג את כולם, הוא אומר.

ישבנו לנו במטבח.

תגידי משהו.

לא. בוקר. אפשר לשתוק.

את צודקת.

חשבתי שאולי זה בכלל לא בגללם, ולא בגללי, שאני רוצה שהם יסתלקו כשאני קמה, אני פשוט שונאת את העולם בבוקר, וזה הכל.

החלק האהוב עלי ביום, הוא הדרך הביתה מהעבודה. יש משהו ממש מקסים ברגעים האלה, אז באות כל המחשבות, החובות בצד, אין זמן בשבילן יותר, לא עכשיו. עכשיו מנוחה.

היום הזה היה יכול להיות מעצבן, אם הייתי מתעצבנת ממנו, אלא שהוא לא היה. אתמול, אחרי 11 שעות רצופות (שיא אישי חדש) יצאתי מהמשרד קצת לפני תשע והגעתי הביתה קצת לפני עשר. לא עשיתי הרבה חוץ מלישון. קמתי מאוחר, חיפשתי את הכרטיס עובד שהלך לי לאיבוד ולא מצאתי, ונסעתי. כל היום היה לא פרודוקטיבי ושום דבר לא עבד לי, רוב הזמן נשרף על בירוקרטיות. לעומת זאת, מצאתי את הכרטיס עובד. בסוף, אחרי שמשהו נורא פשוט לקח לי שעתיים במקום חצי שעה, כי שוב שום דבר לא עבד, הלכתי, קצת אחרי תשע, שוב שיא אישי חדש. ראיתי את האוטובוס האהוב עלי עובר בדיוק לפני שהגעתי לתחנה, וחיכיתי עד שיבוא האוטובוס הפחות אהוב עלי.

ובינתיים חשבתי.

שמתי לב איך כל הדברים הטפשיים האלה קרו ולא הטרידו אותי, אבל בדרך לאוטובוס האויר היה נעים והיתה בי מן שלווה כזו, ושיר של שוטי הנבואה התנגן לי בראש. אחר כך התחילה מחשבה על משהו שהפריע לי, אלא שאז קלטתי שכבר דשתי בה בלי סוף, והסיבה היחידה שהיא עוד שם, היא כדי שיהיה לי מסטיק למוח. משהו לחשוב עליו, לברוח אליו מהשעמום של הלא-כלום. כאב הוא דרמה, ודרמה היא עניין.

אז הגיע האוטובוס, הוא חלף על פני ועצר רחוק ממני, אחרי שנופפתי בחינניות בידי לכל עבר. עליתי עליו, והנהג ניסה להאשים אותי שלא עמדתי. אמרתי לו מן נו-באמת מזלזל כזה, הוא אמר, "פעם הבאה אני לא אעצור", ומצאתי מקום לשבת.

עדיין הייתי שקועה באותה שלווה.

חשבתי כמה הרגשות העמוקים ביותר נוצרים מתוך צורך ברגש, צורך אנושי בסיסי לקשור אותנו למשהו, ולסלק מאיתנו את התודעה האיומה הזו, והידיעה שנמות בלי נחמה והכל יגמר. ועכשיו, כמה נפלא הרגע הזה, בו הכל חסר משמעות, בלי לשקר לעצמי בקשר לזה. הרגע הזה בו אינני זוכרת ומרגישה דבר פרט אליו. הוא קיים. ואני מרוכזת.

אחר כך אמא שלי התקשרה, ואפילו היתה לי סבלנות אליה, מה שלא קורה בדרך כלל, איכשהו.

כשירדתי מהאוטובוס, חשבתי על אהבה, שהיא ממסיחות הדעת הגדולות (כמעט כמו בלוג). אבל אולי גם אהבה לא יכולה להסיח את הדעת ממש, אולי זה רק החיפוש אחריה, או האהבות המסובכות, המבולגנות, הדרמטיות. אולי בתוך מקום טוב ונוח, שוב יש שעמום. כמו האושר המנומנם שהוא נקודת המוצא של "איש הקוביה", שדוחף את הגיבור החוצה. המחשבה הזו מאוד הרגיעה אותי, כי יותר משמציקה לי הבדידות, מציקה לי המחשבה שמשהו לא בסדר בבדידות הזו, שיש כאן משהו שדורש תיקון. אבל לא, שום דבר לא יכול להסיח את הדעת מעצמי לאורך זמן. גם לא זוגיות. ולכן האושר יכול להיות כאן ועכשיו, בדיוק באותה מידה. והוא באמת.

עושה לי טוב, העבודה הזו, ממש עושה לי טוב. למרות שאין לי זמן. אני מרגישה ממש את אותו חוסר משמעות, אבל הוא לא מפריע לי. כמו סיזיפוס שיורד מההר כדי לגלול שוב את הסלע במעלה ההר, והוא חופשי.

מצד שני, אולי זה פשוט מפני שאני קוראת את קאמי בהפסקות באוטובוס, כמה עמודים בכל פעם, וזה שוקע, וגורם לי לחשוב.

קמתי בבוקר עייפה, הלכתי לעבודה, ויצאתי עשר שעות אחר כך, כדי ללכת ליוגה.

כמו בשבוע שעבר, הגעתי עייפה. חלק מהדברים לא הצלחתי לעשות מרוב עייפות. עמידת ראש, למשל, אני לא מצליחה אף פעם, אבל הפעם לא הצלחתי אפילו לנסות. אפילו את השלבים הראשונים. הריכוז מעורער מדי. הזכרתי לעצמי שגם אתמול הלכתי לחדר כושר באמצע הלילה (וגם אתמול באתי עייפה), שכל יום אני עובדת ועובדת ובלילה אני לרוב ישנה, אבל לפעמים יש לי פסודו-חיים וזה. (נואט טו סלף: ללכת לחדר כושר זה לא חיי לילה. גם לגלוש באינטרנט לא.) ושעצם זה שאני מגיעה עם כל העייפות הזו לעשות יוגה, שם אותי בנקודת פתיחה אחרת מאשר קודם, ואני לא צריכה להשוות את ההישגים שלי עכשיו ואז, או למה שאחרים עושים. זה רק בשביל עצמי. ולעזאזל, שיתכבו כבר המחשבות האלו.

בסוף השיעור רומן אמר משהו לא ברור על איזה אירוע, ובאתי לשאול.

מסתבר שהוא פותח סטודיו.

רומן, או רומן הגדול, כמו שסטופנדוס קרא לו פעם, הוא בערך הסיבה הכי טובה להרשם לחדר כושר, כי אני שונאת אירובי לסוגיו, למכשירים אין לי יותר מדי סבלנות, במיוחד לא כשאני עייפה, אבל יוגה, הו יוגה. ורומן. איזה מותק הוא. הדברים שהצלחתי להרגיש בשיעורים של שעה אצלו, בכלל אין טעם להסביר.

בין לבין הוא שאל אותי מה איתי, וקצת נעלמתי. אמרתי שלא באתי כמה זמן, ועכשיו התחלתי לעבוד ואני פשוט מותשת. הוא אמר שהוא מקווה שזה ישתפר ואמרתי שזה הולך להמשיך ככה. אחר כך הוא שאל אותי קצת ואני סיפרתי לו מה אני עושה ומה תוכניותי לעתיד וזה.

יצאתי משם, איש אחד מהיוגה התחיל לדבר איתי על תודעה מלאכותית, הלכנו לנו ברחוב ופתאום פגשנו את גיא. גיא! קראתי בשמחה, והתנפלתי עליו בחיבוק. גיא אמר שגילי משועממת בבית, והבטחתי ללכת לבקר אותה. האיש מהיוגה אמר שזה היה יוצא דופן, קריאת השמחה שלי דומה לזו של האחיינית שלו, התלהבות ילדותית כזו. ככה זה בחיים, אמרתי, אם אתה לא מתלהב, אז בשביל מה? אחר כך הודיתי שזו גם העייפות. (איזה כיף לשמוע כזה דבר. עשה לי את היום. למרות שאני בכלל לא בטוחה שהוא התכוון לזה כמחמאה.)

הלכתי לכספומט וראיתי שיש לי כסף בחשבון בנק. אמיתי כזה. תברך אלוהים את ההייטק. הייתי מתה מעייפות אבל קפצתי לגילי, שממש שמחה לראות אותי וגם הסכימה לבוא איתי לאכול משו. מהשאלה "לאן נלך" מצאנו את עצמנו בבר גיורא. הברמן דיבר איתנו על ההופעה של פול ואן דייק מחר באומן 17 וגם שם מוזיקה שלו. באופן חד פעמי ויוצא מגדר הרגיל לא הצלחתי לרקוד כי הייתי עייפה מדי. נשמע סבבה אבל לגילי יש מחר קומזיץ יומולדת ואני קבעתי עם חברה. לעומת זאת היא אמרה שהיא רוצה ללכת למסיבת קצף ביום שישי. חוץ מזה שהיא של גייז, ונהיה הבנות היחידות, זה נשמע סבבה.

בסוף עפתי משם והלכתי הביתה. לא ברור איך הצלחתי לגרור את עצמי.

מה שכן ברור זה שהיה חם נורא ושוב נזכרתי באלכסנדר מוקדון, שלמיטב זכרוני (ואני לא מבטיחה שהוא כזה טוב, אבל זה מה יש) תכנן את אלכסנדריה וסימן את גבולותיה עם קמח. מראש הוא תכנן אותה כך שלעת ערב תעבור רוח מן הים ברחובות ותקל על החום. ואני חשבתי לעצמי, למה את תל אביב אף אחד לא תכנן, ואיזה מן עליות יהודיות משכילות הן אלה, שאין בהן אף ארכיטקט-מתכנן-ערים אחד, שמצדיק את המקצוע. מוזר, אבל בטכניון היו המון כאלה, וחוץ מזה שהם למדו 5 שנים במקום 4 כמו האחרים, ועשו לילות לבנים על בסיס שבועי, גם לא היתה להם תעסוקה אחר כך. מה שמאוד לא ברור, כי אני לא מכירה עיר אחת בארץ הזו שמישהו ממש טרח לתכנן.

אז באתי הביתה וכתבתי פוסט, ואת ההמשך אני עוד לא יודעת.

השעה היתה כמעט עשר בלילה ועוד לא הגעתי הביתה. היו לי סידורים ובדרך היו פקקים ורק עוד לקפוץ לזה ולעשות ההוא ולראות איפה בדיוק היה הפאב ההוא שאהבתי אז, אם-אני-כבר-בסביבה-ויש-לי-זמן, והכל מתוך עייפות כזו.

כבר לא רחוק מהבית, ופתאום ראיתי מישהו מוכר, מרחוק, צועד עם הגב אלי. זה הוא? אי אפשר לדעת. המשכתי בדרך שלי ומשהו עצר אותי וקרא לי לחזור, ללכת עוד קצת בכיוון שלו, להשיג אותו, ולדעת. מבנה הגוף דומה, קשה לדעת מרחוק, אותו סגנון לבוש, שני תיקים, אני יכולה לדמיין אותו הולך עם כאלה בדיוק, זה כל כך הוא. הוא כמעט הסתובב לרגע, כמעט ראה אותי מתבוננת בו. מה אני יכולה לומר לו? כלום. ואני גם לא רוצה לדבר איתו. ממש לא.

הלכתי משם. אני עדיין לא יודעת אם זה היה הוא. מפחיד אותי לחשוב שיש אנשים שיכולים לנחות עלי פתאום מאמצע שום מקום, בלי שאני אהיה מוכנה אליהם. מילא בימים הטובים, אבל ברעים? ברעים גם פצעים ישנים כואבים, ואני אפילו כמעט מוכנה לחטט בהם. והיום לא היה אפילו רע, רק עייף.

פתאום הבנתי על מה קאמי מדבר עם האבסורד שלו, או אולי מפני שאני קוראת את זה, התחושה הזדמנה לי.

יש ימים אחרים, אתמול למשל, הייתי פעלתנית נורא, אנרג'ייזר באני, והיה כיף. חוצמזה למדתי שאם רוצים ששוקולד לא ימס, לא כדאי לשמור אותו בכיס האחורי משך שעה (למרות שאם הוא לבן עם עוגיות, הוא טעים גם ככה).

זאתי סיפרה איך פגשנו "משורר לרגע", וניסיתי לדרדר אותו לבלוגים (אני סדרתית). (קצה: תגידי, אם אני רוצה לשאול אותו אם יש לו בלוג, זה סוטה? זאתי: כן!)

אני צריכה לישון קצת.

(אדמיניסטרציה: עוד לא עברתי לקריאת בלוגים בעבודה. זה יגיע. בינתיים אני קצת נעלמת, ומבחינתי זה לטובה. גמילה לייט. יחד עם סוף הפרו, וקיצוצים בזמן הפנוי, אני חושבת שיש לי סיכוי, או משו.)

הבהרה: לא, אני לא מתכוונת לסגור את הבלוג, גמילה אז אין, לא להיות תלויה ב. זה ממש לא אותו דבר.