אני כבר לא בטוחה. אולי מתוך הרגל. אולי כי הרבה מהחיים שלי הם וירטואליים, וקשה לי לדמיין אותם בלי בלוג.

פעם זה היה נורא מגניב. כרגע, עוברים בי הרהורים כאלה. וגם סתם ללכת. אבל אולי זה לא קשור למקום הזה וזו סתם תקופה רעה.

זאתי אמרה לי פעם בדרך אגב, שבלוגים זה קצת כמו מערכת יחסים, צריך לתחזק את זה, ואני לא מרגישה שאני מתחזקת מי יודע מה.

כמעט בכל תקופה, אני מתבוננת לפעמים בחיים שלי ורואה בעיקר שינויים. לפעמים זה כמו להתעורר מחלום ולשאול את עצמי אם כל זה אמיתי, ומה אני עושה כאן לעזאזל, הרי עד לא מזמן כל זה היה זר לי. מי האנשים האלה, מה זה התחביב החדש הזה שאני מקדישה לו כל כך הרבה. כל פעם משהו שונה. לגמרי. כמעט אין נקודות של יציבות. נדמלי שלרוב אני זו שעוזבת. אבל אולי זה טבעי. אולי דברים פשוט נגמרים.

אם הייתה לי חברת ילדות שאיתי מגיל 6, אם הייתי מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי, או אפילו משחקת שח מט, או משהו. לי יש משפחה. אני אוהבת את המשפחה אבל אני תקועה איתה בכל מקרה - כך שאין כאן הרבה בחירה.

אין לי נטייה להתמכרות, כמעט בכלל לא. כל דבר שנגעתי בו שעמם אותי מתישהו, במוקדם או במאוחר, או שסתם הייתי קונטרול פריקית מדי. אסף אמר לי פעם שהתכונות החזקות של מתכנת הן גם אלו שמפילות אותו - יכולת הכללה טובה, יכולת לראות את הדמיון והתבניתיות. כשאתה רואה את זה, אתה נהיה טוב, ואחר כך אתה מתרגל, ומשתעמם.

אני משתעממת מכל משחק חדש שאני מוצאת לעצמי בחיים, או שאני פשוט מוותרת עליו, אני לא בטוחה.

אני עושה אצלי כל מיני שינויים, אבל אני כבר לא יודעת אם השינוי באמת יעשה לי טוב, כי תכל'ס, אני עושה שינויים מאז שאני זוכרת את עצמי. אולי אני לא יודעת לנוח. להתמסר. אולי משהו מציק לי שבכלל לא קשור. גדול עלי כרגע לדעת, זו נקודה עדינה.

כחלק מהיכולת האנושית לראות תבניות, אני מספיק זמן בבלוגים כדי לדעת שפוסט כזה גורר תשומי של לא-אל-תלכי, וגם כעס של, את-עושה-הצגות-כדי-לקבל-תשומי. אז אני אמורה לומר שאני לא מתכוונת ללכת, ואני באמת לא, אבל בכנות, לפעמים יש לי הפתעות עם עצמי. אני לא עושה מניפולציות פידבקים כאן, אני סתם כותבת מה שעובר לי בראש, בלוג שלי וזה, ולפעמים גם לעזוב עובר בראש, ומותר לכתוב את זה.

עדכון: זה נראה כאילו אני עוברת לפרטי. רק תנו לי כמה ימים לעכל את הרעיון, יש משו נורא מוזר בבלוג פרטי, אף פעם לא חשבתי שאני אהיה כזו, אבל יש לי נסיבות וזה.

עדכון לעדכון: ואולי לא.

ובפינת האופטימיות:

איזה כיף שחורף, אני לא קופאת מהמזגן.

עדכון - אופטימיות 2:

הנהג אוטובוס תהה לגבי הגיל שלי. מזמן לא חשבו שאני מתחת ל- 18. מזדקנים, אבל לאט.

ובפינת הפרסומת - כל עוד אני לא פרטית וזה: העטלף שוב עושה תחרות סיפורים, החוקים כאן, הפרס הוא פרו לחצי שנה, והתאריך האחרון להגשת סיפור הוא 21.12. בואו בהמוניכם וזה. (הצתה מאוחרת, סו שוט מי.)

אופטימיות 3:

יש לי שיער אדום! גם זה משהו.

קטע משעשע (עדכון אחרון, בחיי): עשיתי הסטוריה כלל בלוגרית - פורקלתי בלי השם שלי! כנראה ממש עצבנתי אותה. (וכמו שאמרתי לה שם, מי שכותבת מייל לבלוגרית, שלא תתפלא שהיא קמה עם פוסט, וזה.)

לפעמים אני רוצה לברוח מהחיים האלה שלי. אני רוצה הביתה. לנוח. אבל אין לי בית. יוצאת מבית הורי בחיפה, המקום הזה מעיק עלי וזר לי וכובל אותי כמו כלא. ונוסעת לדירה שלי בתל אביב, המקום הזה שהוא לא בית אלא מקום לגור בו. משהו זמני. עד ש. עד שמה? עד שיהיה לי בית, בית משלי. הרי בדירה הכל נראה חדש אבל בעצם הכל מקולקל ומתפרק. הכל חסר. הכל מבולגן. שום דבר לא כפי שהוא היה בבית של ממש, כמו שבית של ממש צריך להיות. יש בה עוד אנשים, ואני הרי סוציופטית, אני לא רוצה אף אחד. רק את השקט שלי עם עצמי. לבד. בבית.

אם אחייג עכשיו לאחד החברים שלי, ואפילו לעמוקים ביותר שבהם, כל התחושה הזו תתפוגג ותתמסמס כמו חשיכה באור יום. אני אהיה חברותית ונחמדה ונשקע בלהג יומיומי מרגיע. כאילו יש דברים שאי אפשר להעביר אותם בשיחה, רק להרגיש אותם ולחשוב אותם.

ואני רוצה ללכת למקום אחר, לא משנה לאן, אבל מקום אחר.

ואני יודעת שזה לא יעזור, כי גם במקום אחר, מעצמי, אני לא אוכל לברוח לעולם.

תוגות הן יצורות חמקמקות וחסרות אחריות. רגע אחד הן עוטפות אותך מכל עבר, סביבך ובתוכך, מענות אותך, אונסות אותך לכתוב אותן באמצע תחנת רכבת מהבילה מחום וכשאת יושבת על רצפת קרון עמוס אדם שְׁעוּנָה על מזוודה. לאחר מכן את שולפת את הספר שלך מהתיק, ופתאום את כבר בתל אביב והתוגה לא שם בכלל, יש רק עליצות ושמש וזיק כזה בעיניים, וזאתי שבאה לקחת אותך עוד רגע לאכול משהו במקום שיש בו חניה.

ואולי יום אחד, את תפגשי מישהו ולא תברחי אחרי סקס. תשארי עוד קצת.

ואולי, אולי תכירי אותו קצת יותר, את הבפנוכו, את האישיות.

ואז, אולי הוא לא ירצה אותך. וילך.

ואת תצטרכי להתמודד עם הדחייה, ועם זה שאף אחד לא אוהב אותך.

ולהתגבר שוב, ולשכוח, ולהמשיך.

ואולי פעם מישהו דווקא כן ירצה להשאר.

ואת תצטרכי להכיר לו את עצמך כמו שאת באמת, ולא רק את העטיפות הצבעוניות שבחוץ.

זה נראה לי הרבה יותר מפחיד.

כדאי שאני אנסה את זה פעם.

(סליחה שאין תגובות, אין לי עצבים לנתח את זה.)

בזמן האחרון יש לי תהיות קיומיות בקשר לבלוג.

לפני אי-אילו שבועות התגלגלה לידי איזו מחברת עבה בכריכה קשה, ותוך יומיים היא הפכה ליומני היקר. דבראשון ערכתי רשימה של נושאים שאני יכולה ולא יכולה לכתוב עליהם בבלוג. סרפרייז סרפרייז, זה כולל לא מעט ממה שמטריד אותי, או ממה שמעניין אותי לכתוב. יש דווקא לא מעט דברים שאני יכולה לכתוב עליהם בחופשיות מוחלטת, אבל לפעמים זה נראה לי משעמם או ביצתי מדי.

למשל: לפני כמה שבועות נסעתי ברכבת, ולידי, מסתבר, ישבה בלוגרית צעירה ויפה עם לק שחור על הציפורניים. היא דיברה על כמה כיף זה מפגשי ישראבלוג ואני ניסיתי להזביר לה שאנשים בגילי כבר לא באים לשם (בשלב מציאת המכר המשותף נכשלנו חרוצות, אני והיא) ושצריך אולי לארגן מפגש זקנים (אבל הו, העצלות). אחר כך היא הזכירה את זה ואני לא. לא מזמן הייתי במצעד הJAVA, שחלקים ממנו נראו, מהזוית שלי, כמו מפגש ישראבלוגי בזעיר אנפין, אבל דוד כבר כתב על זה, ולא רק הוא, ואני, מה יש לי להוסיף, שאף אחד לא התחיל איתי באירוע המוני סוף סוף? שהלכתי עם מישהי לשירותים במקדונלדס, ושם עשינו דברים מלהיבים נורא, כמו לקנות גלידה? שהיום פגשתי אותה באוטובוס והסתבר לי שאני מכירה גם את חבר שלה, ואז הבנתי כמה גם תל אביב איבדה את בתוליותה בשבילי, ושוב אני לאט לאט אכיר את כולם.

או אולי סתם לכתוב פוסטים של פגשתי, יצאתי, הכרתי, עשיתי, שתיתי, הזדיינתי, דיברתי, ישבתי בבית קפה עם, איזה-כיף-היה.

איכשהו לא בא לי, אולי זה מפני שכל העולם ואחותו קורא*, ואני רוצה לשמור משהו לעצמי. אולי זה מפני שכל העולם ואחותו קורא, ולא נעים לי לשעמם אותם ככה, הרי הכל אותו דבר, מה זה משנה? אין לך חטא גדול יותר מלהיות משעמם, אמר מישהו פעם, וגורו נעורי ציטט אותו (למישו יש מושג אולי מאיפה הציטוט הזה? נורא מטריד אותי שאני לא יודעת. וגם בטח עיוותתי אותו נורא. שוד ושבר). ממש לא את כל מה שהוא אמר אני עושה באדיקות, וגם להיות משעממת לפעמים זה כורח המציאות, לכל אחד יש את השגרה שלו. אבל במחברת אני כותבת רק לעצמי, לא אכפת לי לשעמם אותי, לטרחן, לכתוב רע, להיות לא מובנת, ומאוד לא פוליטיקלי קורקט. זה אמנם write-only, המדיום הזה, אבל חייבים להודות שיש לו כמה יתרונות.

ואולי, אולי זו פשוט תקופה כזו, והיא תעבור.

אלא שלפעמים כן יש פרט שנוגע בי, רגע כזה, ואני רוצה לדייק אותו, ולהיות ספרותית. ולערוך, וללנקק.

לפעמים יש לי הגיגים כאלה. לפעמים סתם דברים משעשעים אותי ואני רוצה לחלוק.

חשבתי גם לכתוב על העבר יותר, זה איזור כל כך נקי מבלוגרים, וגם שם יש כמה סיפורים ששווה לספר.

פעם היתה לי זהות כזו עם הבלוג. הכל היה כאן, או כמעט, כל מה שהספקתי לכתוב. היום לא, ממש לא. חיים עצמאיים יש לי, לפחות קצת. ככה זה.

* זה לא אני אמרתי, זה אישאחד שאפילו לא גמר את הבירה שלו, אבל חשב משום מה שיש סיכוי שאני אתן לו את הכתובת של הבלוג השני שלי. מיד אחרי שאני עוברת לגור בקומונה מרקסיסטית בצרפת, אני מבטיחה.