אני אעשה כמיטב יכולתי להתגבר על הנטייה הטבעית שלי להתנצל על זה שאני דשה שוב באותו נושא, ואגיד לכולם ללכת להזדיין. ולאלו מכם שאני מחבבת, אני מאחלת שגם יהיה מוצלח.

ועכשיו, לפוסט.

לכל אחד יש את נקודות השבירה הקטנות שלו. שלי היתה לפני כמה שבועות ועד כמה שידוע לי, לא היתה לה שום סיבה מיוחדת. הייתי קמה בבוקר בדכאון, נוסעת לעבודה בדכאון, יושבת לי בשקט ולא מצליחה לעבוד מי יודע מה, חוזרת הביתה בדכאון, וחוזר חלילה. דברים דביליים לגמרי לא הצלחתי לעשות.

ואז עשיתי משהו שהתחשק לי לעשות כבר כמה זמן, והפכתי את הבלוג לפרטי. האמת, התחשק לי למחוק אותו, אבל כבר עשיתי את זה פעם, וזה נראה לי קצת אלים. אני לא בחורה אלימה. טוב, לא מאוד. קיבלתי כמה מיילים מאנשים אהובים שביקשו כניסה, למרות שלא שמתי אופציה כזו, כי אז עוד הייתי עלולה לכתוב בו או משהו ואז מה הטעם. זה לקח יותר מדי אנרגיות.

יש אולי אנשים שנהנים מדכאון אבל אני לא. הסתכלתי על החיים שלי וחשבתי מה אני יכולה לשנות, כדי להצליח לתפקד. התמקדתי בדברים הפיזיים. בזה שאני עייפה כל הזמן, וכשאני עייפה זה עושה לי רע. עברתי מעישון במינון נמוך לעישון חברתי, כי סיגריות זה רע לכושר וכשאני לא בכושר אני עייפה יותר. גררתי את עצמי לחדר כושר והבטחתי לי להגיע לשם כל יומיים, ולא כל שבועיים (בימים כתיקונם אני מצליחה פעם בשבוע ליוגה, לאחרונה זה לא עבד). הבטחתי לי שאין דבר יותר חשוב מזה. גם אם אני מתאמנת רק קצת, וגם אם אני באה עייפה ומאוחר. אני מאוד אוהבת את החדר כושר - הוא קרוב לבית, הוא פתוח גם באמצע הלילה (השעות 22, 23 ו- 24 הן שעות מומלצות: ריק והמוזיקה נסבלת), והיחידים שמחפשים שם זיונים הם הומואים, כך שאני יכולה להגיע בבגדים מכוערים ולהתאמן רע, בלי שזה יטריד אותי, כי ממילא אף אחד שם לא מעניין אותי, ולהפך.

העניין הזה עם הסיגריות היה מטריד ליומיים שלושה, ונרגע. אני מאוד נהנית מסיגריות, אבל הגוף שלי לא עומד בזה כרגע, וזה פשוט לא הזמן לריב איתו.

חוצמזה הסתובבתי קצת באתר היכרויות שהייתי רשומה בו פעם, כי כשאני יוצאת עם גברים זה תמיד משעשע אותי. יצאתי משם לשני דייטים, ואין לי כוח לתאר אותם כרגע, אני אגיד רק שאף אחד מהם לא עשה לי כלום, כרגיל. זה הוציא לי לחלוטין את החשק מדייטים שוב.

כל החרא הזה עבד באופן נסבל, חייתי מיום שישי ליום שישי, בערך, ואז איכשהו, מפה לשם, באו כמה ימים קצת יותר טובים, ואופטימיות. אצלי מצבי רוח הם משהו מעורבב לגמרי, רגע אחד אני מאושרת ואחריו אני דכאונית בטירוף, כך שאני משתדלת להתבונן בכל ההרגשות האלו באדישות סנובית, ממש כמו שויפסנה לימדה אותי. (הידעתם? חיפוש בגוגל של המילה "ויפסנה" יביא אתכם לבלוג שלי, וזו הסיבה המרכזית שקשה לי להוריד אותו ממנוע החיפוש המטריד הזה.)

והיום, הייתי ביוגה, אחרי שמעל שבוע לא הייתי בחדר כושר - שוב.

באתי עייפה.

עשיתי הכל מתוך עייפות.

כל הזמן חשבתי אם זה מספיק טוב.

את לא מתאמנת מספיק, את לא בכושר, את לא גמישה, את לא כלום, את לא מתאמצת מספיק, את לא מתרכזת בשיעור,

די, זה מה יש.

עייפתי מהשיפוטיות הזו שאני לא יכולה למלא, ועזבתי את זה.

ביוגה, זו המטרה.

בהרפיה בסוף היו לי פלאשבקים מוזרים מהילדות. לא משהו טוב או רע, משהו נייטרלי כזה, שלא חושבים עליו אף פעם, אפילו לא מוגדר עד הסוף.

התלבשתי ושוב בכיתי. כל פעם שיש לי קצת זמן פנוי, והיכולת לחשוב על משהו לבד בלי הסחות דעת מלבבות כמו אלכוהול ומוזיקה וריקודים, זה פשוט שם. למזלי אין לי הרבה זמן פנוי. יוגה, טיפול פסיכולוגי, וכל דבר אחר שנוגע טיפה יותר עמוק, פשוט מגרדים את המעטפת הזו של העליצות שלי, כמו שמורידים פלסטר, לאט לאט לאט וכואב.

פתאום קלטתי שלבכות כבר נהיה לי נורא שגרתי, פעם פעמיים בשבוע, לפחות.

את הדברים הגדולים אני לא יכולה לשנות כרגע. יש לזה יותר מסיבה אחת. בינתיים, אני נשארת עם המוטו, NOT DEAD BY FRIDAY. בשישי בצהריים יש אזכרה לסבא שלי, הנה משהו ששווה לחיות בשבילו, זו לפחות סיבה טובה לבכות.

(בלי חיבוקים וירטואליים, וזה)

ובפינתנו - קצה משחיתה את הנוער:

חוקי תות לפיק אפ.

נ.ב.

עוד הרהור גוגלי מטריד שעלה בי היום:

למה האנשים האלה, שמחפשים בגוגל "זיון עם שמנה" או מה שזה לא יהיה, ומקבלים בתוצאות אתרי פורנו, אתרי פורנו ועוד אתרי פורנו, לוחצים דווקא על הקישור לבלוג שלי? כאן יש רק מלים.

היום בבוקר אמרתי לשרינקית שאין לי בעיה לדבר הרבה אבל יש לי בעיה להכנס לעומק. עכשיו או בכלל, היא שאלה.

אני מחבבת אותה.

זה מה שמבאס בטיפול, צריך ממש להתמודד עם החרא שלך.

אז ניסיתי את עניין העומק. הסברתי לה למה אני הכי טפשה בבית והיא צחקה.

זה מזכיר לי עכשיו את הפעם היחידה שניסיתי ללכת ליועצת של ביצפר, שהיתה המורה האהובה שלי לפסיכולוגיה, אי שם בי"ב, ולהגיד שלא זימנו אותי למיונים לתלפיות ולמסלולים השווים באמת של חמ"ן. ידעתי למה - היה לי 70 באנגלית בי"א. ירד לי ציון אחד על אי הכנת שיעורי בית 3 פעמים. (3 פעמים תפסו אותי - שיעורים לא היו לי אף פעם). אם הייתי מבריזה יותר אולי זה לא היה קורה, ואולי הייתי מבלה את השירות הצבאי שלי במקום שהיה מתייחס אלי בהערכה ולא כאל מטרד. אולי לא הייתי צריכה לעשות תואר בטכניון כדי לגלות שיש בעולם גם אנשים שמעריכים אותי.

אבל אז לא יכולתי אפילו להגיד ליועצת, אני יותר טובה, אני יותר חכמה, סבלתי הרבה בגלל זה, אז לפחות כשפעם אחת התכונה הזו יכולה להשתלם לי, מגיע לי להיות שם. הנהנתי בנימוס כשהיא דיברה על הרבה אנשים שלא מזמנים אותם. כמה PC מצידה. לא חזרתי אליה.

לשרינקית של היום לא ויתרתי כל כך בקלות. המשכתי לדבר על זה בלי להתנצל, ועל אמא שלי, ירדו לי כמה דמעות. זה פועל כמו קסם, הסיפור הזה, רק אני מדברת על המשפחה או על הילדות ותיכף ומיד אני בוכה. כאילו על ההווה שלי אין שום טעם לדבר - הוא בקושי חודר אלי, ובקושי פוגע. עכשיו הכל קל וכיף, וחוץ מהעובדה שהצורך להחליט כמה דברים עקרוניים ופרקטיים בנוגע לחיים שלי דורש ממני אומץ שאין לי, הצרות הנוכחיות שלי הן מגניבות לגמרי. בעצם, גם עם העובדה הזו הן מגניבות. מה שבכלל לא מונע ממני להיות בדכאון.

יצאתי ממנה, ומשך היום חשבתי מדי פעם שאני מרגישה אשמה. אני מרגישה אשמה שאני הישגית מדי ואשמה שאני לא הישגית מספיק. אני מרגישה אשמה שאני לא עובדת מספיק, ושאני עובדת יותר מדי ולא מבלה מספיק ולא נחה מספיק. אני מרגישה אשמה שאני לא קוראת מספיק, לא כותבת מספיק, לא יודעת מספיק, לא עושה מספיק את מה שאני רוצה, בדיוק ועד הסוף, אלא רק בערך, ובהססנות. אני מרגישה אשמה שאין לי בנזוג ואשמה שאני לא מחפשת. ובעיקר אני מרגישה אשמה על זה שאני מרגישה אשמה, כי העפתי את הרגש הזה קיבינימט כבר לפני שנים, והוא לא אמור להיות כאן.

אבל כשיצאתי מהעבודה, מרגישה קצת לא טוב, קצת מוקדם מהרגיל, וחשבתי על זה שוב, פתאום חייכתי וחשבתי, אני בסדר. ונזכרתי שלא כל הזמן אני מרגישה את כל האשמה הזו.

בבית ניסיתי לישון וזה לא עבד. רגשות דוקרים כאלה. חשבתי מה יעודד אותי. סקס? לא, ממש לא מתאים לי כרגע. שוקולד? אלכוהול? אני לא הטיפוס. אני הטיפוס שבוכה. כשעצוב בוכים. אז בכיתי ובכיתי ובכיתי, וזה השתחרר. וכתבתי ובכיתי עוד, והכל הסתדר לי בראש, מזור, כמו שרק הכתיבה יכולה לתת.

הודעה - לתשומת לב הקוראים שהתלוננו לאחרונה:

בלוג זה דן במין לעתים רחוקות, בעיקר כשאין לו נושא יותר טוב לפוסט, או כשהוא פשוט לא מתאפק. בלוג זה נמנע כליל מתיאורי מין גרפיים. אתם מוזמנים להשאר כאן ולהתלונן, או שאתם יכולים לקרוא אצל הרווק. הוא כותב על מין תמיד, גם כשאין.

תודה, ההנהלה.

באתי הביתה, כתבתי פוסט בכייני שאולריך היה אוהב ושמרתי אותו בטיוטה, יודעת שלא אפרסם אותו לעולם. הסתכלתי על עצמי מהצד, בחורה אינטיליגנטית, צעירה ויפה, שיכולה לעשות מה שבא לה ומחפשת את עצמה, וכותבת בלוג בינתיים. היא אפילו כותבת די טוב, היא קצת חסרת בטחון בקטע הזה אבל היי, תסתכלי על המציאות לרגע, לא על הסרטים שלך. יש כל מיני אנשים קוראים את הבלוג הזה ושותקים, ואת אפילו לא יודעת מי הם. לא יכול להיות שזה כזה רע.

ניגבתי את הדמעות ורציתי מישהו שיחבק אותי, ולא היה. חשבתי כמה זמן לא בכיתי ממש וכמה זמן לא רציתי חיבוק מנחם כזה, חשבתי שזה צריך להיות החיבוק הנכון, ואין לי כרגע חיבוק נכון, ואני יכולה לחיות עם זה, וחשבתי על זה שהכל יעבור עוד מעט, ויחזור השקט. אולי תבוא שמחה, ואולי שוב ציניות. אני לא רוצה ציניות כרגע, אני מעדיפה להשאר כאן, לפחות אני מרגישה משהו, וזה אמיתי. אבל גם הציניות תבוא. כנראה שאני עדיין צריכה אותה.

הסתכלתי על הגופיות שקניתי אתמול, זה תמיד כיף לקנות בגדים חדשים, פחות התהליך של הקניה ויותר הכיף הזה כשמביאים את הקניות הביתה ואז אפשר למדוד הכל שוב ולהעריץ את עצמי במראה וזה יפה וחדש וזה נורא כיף. נרגעתי קצת, פחות עצב. חזרה לנורמליות. תיכף תבוא גם הציניות שוב.

אני לא יודעת מה אמיתי מכל מצבי הרוח האלה, הכל חוזר על עצמו, מסתובב.

קראתי את הפוסט עד עכשיו ורציתי להקיא מהכתיבה, הרי את אותו פוסט בורסיות אחרות קראתי אצל כל כך הרבה אנשים אחרים כל כך הרבה פעמים, איך הוא יכול להעביר את הרגש שלי, לעורר משהו, אם הוא כל כך בנאלי. מתחשק לי לשמור גם אותו בטיוטה לנצח.

נדמלי שכשהתחלתי לכתוב אותו רציתי באמת לעשות ריאליטי צ'ק, שאני דווקא בסדר, וסתם מנפחת זבובים לפילים, ועכשיו אני חושבת שזה נכון, אבל לא כל כך טוב לי בזמן האחרון, ואני עצובה, ונדמלי שאני אפילו יודעת למה. עכשיו רק נשאר לעשות משו בקשר לזה.

עדכון: אני בסדר. ושמחה, לא צינית. אני לא זוכרת כמה פוסטים מצוברחים כבר עדכנתי ככה, במיוחד בזמן האחרון, אבל נדמלי שהתרגלתם. אני לא חושבת שהתקופה הזו שונה מאחרות, השאלה רק אם כשעצוב לי אני מחכה חצי שעה / חצי יום שזה יעבור, או כותבת קטע בבלוג ואז מחכה שזה יעבור. לפעמים הכתיבה עוזרת.