אני מבואסת.

האם הבלוג זה מקום טוב להוציא אליו את הבאסה? תמהני.

ממילא אני לא מצליחה להתנתק, אז אולי אני כבר אחזור ודי.

לא, זה לא רעיון טוב.

זה שואב אותי.

אני צריכה קצת זמן לבד. קצת.

שלא יציקו לי. שהוירטואליה הזו לא תכנס לי לורידים כל כך חזק.

לשבת בבית בשקט. בלי טלפונים, בלי מסנג'ר, בלי דייטים דביליים שמבלבלים לי את המוח, ובלי חברים לא דביליים שנעלבים מהמחסור בתשומת לב. [לתשומת ליבכם: אני אנטיפטית, מתקשרת עם אנשים רק דרך הרשת, וגם זה לא ממש בזמן האחרון.]

שאני אוכל לרחם על עצמי כהלכה שאף אחד לא אוהב אותי, ואז לתת לי בעיטה בתחת ולעשות משהו.

לפחות קצת משהו.

אולי זה יעבוד.

קשה לי להאמין, כי בינתיים זה עבד די חרא.

כמובן שמדי פעם תוקף אותי מצב רוח טוב ולא ברור לי מה היה הדכאון הזה קודם.

לא, אני לא חולה, לא, אני לא צריכה שתמליצו לי על פסיכולוג טוב, לא, אני לא רוצה חיבוקים וירטואליים, הם עדיין עושים לי פריחה. גם לאחל לי איחולים אדיוטיים או להגיד דברים בנאליים ("לכי לים" "צאי לטייל" וכד') זה משהו שאני ממליצה לכם לעשות רק במידה ואתם חמושים במסיכות אב"כ, ומוכנים לכל תגובה שלא תבוא שלי. ברור לכם לגמרי שאני עושה את זה כל הזמן, וזה לא עוזר, מה שכן, זה ממלא המון זמן, במהלכו אני לא עושה מה שאני אמורה.

אני עושה ניסוי ולא חוסמת את התגובות. אני בטח אתחרט על זה. אם אתם דווקא רוצים להגיב, אתם יכולים לדבר איתי על דברים אחרים, להגיד משו מצחיק, וכאלה. זה הרבה יותר כיף. וכיוון שלא תיארתי כאן מה הבעיה (למה? כי אני לא יודעת, זה למה. אני קצת דפוקה, אז מה? זה לפחות מצטלם טוב, לא?) אתם לא יכולים לדבר איתי עליה.

כמה נפלא.

אואבת את כולכם, נשיקות ושיהיה לכולם יום קסום!

[קצה

שהיתה מחפשת תמונה של איזה גמד גראמפי ושמה כאן,

אבל היא עצלנית מדי אפילו בשביל זה.

מה אני מדברת, אני עצלנית מדי אפילו לשים לינקים של קנאה בבלוגרים שעוזבים,

למרות שזה נורא אופנתי.]

{אה, נזכרתי בסיבה אחת לשמוח: יצאתי סוף סוף מרשימת הבלוגים האקטיביים, ושוב אני בלוגרית אלמונית ויכולה להשתולל ולספר הכל ולכתוב מה שבא לי! אה, אני לא כזו אלמונית? מה, כל החברים שלי קוראים את הבלוג? ואחשלי והבנידודים? והאקסים? שיט. טוב, לפחות כבר אי אפשר להאשים אותי שאני סלב, גם זה משו.}

אגב, ברור לכם שהמציאות היא שאני מדברת עם כל העולם, והלו"ז החברתי שלי צפוף להכעיס. החיים קשים נורא, אתה אף פעם לא מקבל את מה שאתה רוצה.

(התמונה באדיבות מקס. תודה איש)

אין לי שום סיבה טובה אבל בא לי להתבכיין.

אני לא אוכלת כמו בנאדם, לא ישנה מסודר, ואז ישנה יותר מדי, לא עושה מספיק כושר, לא עוקבת אחרי שום דבר כמו שצריך, אפילו לא בלוגים, וזה סימן רע כי אני מכורה. אני צריכה להרשם לבחינות עד היום אבל לא עשיתי את זה, כי הייתי אפאטית, הבעלי בית הקמצנים שלנו לא רוצים לשלם על התיקון של הכיריים, שמקולקלות כבר שבועיים, ואין לי אנרגיות לצעוק עליהם, מצד שני השותפים שלי כנראה לא מסוגלים לעשות את זה בכלל, אני לא אוכלת כמו בנאדם כבר אמרתי? שלושה ימים על לחם עם גבינה זה לא זה. למרות שזה טוב לדיאטה. גם אין לי תיאבון. אני גם לא לומדת מספיק.

כתבתי סיפור מזמן וסוף סוף פרסמתי אותו, ואז קטלתי אותו עד עפר בעצמי, הגיע לי, והוא גם ארוך מדי לבלוג. תמיד הסיפורים שלי ארוכים, ואין להם סוף. מצד שני, בדרך כלל יש שם איזה רצח או אונס או משהו אלים אחר, אז אני כן אוהבת אותם, כי החיים הם סדנת השרדות, רק שאין לי כוח לשרוד כרגע. רוצה למות. אני לא מספיק אקטיבית כדי לעשות עם זה משהו, וזה גם יעבור, ואני אהיה מאושרת, ולא אבין מה קרה לי.

הופיעו לי פתאום, תוך תקופה יחסית קצרה בזמן האחרון, של כתיבה גרועה, הרבה מנויים חדשים (יחסית אלי) ואני לחלוטין לא מבינה מה הם עושים כאן. אולי זה רק אני שעושה לי בחילה, ולאחרים זה לא מפריע. אפילו כושר שיפוט כבר אין לי.

אני יוצאת, ומבלה, ושותה, ורוקדת, ומכירה, ועושה קניות, ומתלבשת, ונחמדה, וחברותית.

אה, ועכשיו גם התקשר אלי הדייט הנוכחי שלי, להפריע לי באמצע הפוסט ובאמצע הדכאון, ועשיתי שטות ועניתי לו.

שיט, אני מרגישה יותר טוב עכשיו. קצת.

חכו, תיכף זה עובר.

אולי.

אוף, אפילו פוסט דכאוני אני לא מצליחה לכתוב. שואה.