ישבנו אצלי. מה דעתך לראות טלויזיה, הוא אומר, ואני, אורו עיני, כי כל כך מזמן לא עשיתי את זה. ואז ראינו את התוכנית שאני תמיד רואה: זפזופים. היו כמה סרטים טובים שלא ראיתי עדיין, עמוק באמצע הסרט, עוד כמה סרטים בינוניים שראיתי כבר, בהתחלה, וכל מיני תוכניות טפשיות (אם כי, העובדה שיש דור חדש לרובוטריקים נראית לי ראויה לציון). ובכלל למי יש כוח לראות טמבלויזיה שעתיים, כשאפשר לדבר איתו.

לא מזמן, אחרי לחץ פיזי מתון סיפרתי לו שיש לי בלוג והוא אמר שחשב שזה יהיה משהו יותר גרוע. אתמול הוא ראה איך אני מגיבה בקופצניות לעניין, והבטיח לא לחפש אותי, והאמנתי לו. פתאום נרגעתי כי זה קטע די נורא, בחור מחפש בלוג ואז הוא קורא אותו, ולכי תדעי מה עובר לו בראש, אולי הוא נעלב שכתבתי עליו ככה ולא אחרת או נעלב שלא כתבתי. לכי תזבירי לו. אני, כשחשוב לי משהו, אני הרבה פעמים שותקת אותו כי הוא חשוב, אבל בפעמים אחרות אני שותקת כי זה לא חשוב.

סיפרתי לו גם שלא יהיה לי טיול יומולדת כי כולם לא רוצים או מאבדים את הסלולר שלהם או שוכחים מכל העניין וקובעים לעצמם תוכניות אחרות. או סתם טנטטיביים. ושבא לי על דיכי יומולדת שכזה.

הוא היה נחמד ומתחשב ותומך כמו שהגבר החדש אמור להיות, ואמר לי שזה רק מספר וזה בכלל לא חשוב, שיש אנשים הרבה יותר מסכנים ואני צעירה וחכמה ויפה. לא ידעתי אם להנות מהמחמאה או להתעצבן שהוא זורק עלי קלישאות בלי בושה. הוא אמר שזו קלישאה אבל זה נכון, ואני גררתי את השיחה לפסים פילוסופיים וניצחתי אותה שם: אני יכולה להשאר עם האומללות שלי ואתה לא תגיד לי מה לעשות.

כשיצאתי אתמול בבוקר זעפופית מהבית תכננתי את דכאון היומולדת הקטן שלי, לנתק את הסלולר, להרוג את האינטרנט, ולשקוע בספר. אם אי אפשר לברוח למדבר אז לפחות לעולם אחר. חיכיתי לאוטובוס, וזקנה אחת שישבה בתחנה ניסתה לומר לי משהו. בהתחלה לא הבנתי מה היא רוצה, כשהתקרבתי היא ביקשה שאעזור לה לסגור את הכפתורים של החולצה העליונה כי קר לה. סגרתי לה אותם, וקלטתי שהיא לא יכולה לעשות את זה בעצמה כי הידיים שלה רועדות מפרקינסון, והיא צריכה לבקש ברוסית, עברית עילגת ותנועות ידיים מזרה כמוני. ואז הגיעה ההסעה שלה, היא הלכה לשם לאט עם הליכון, ואני חשבתי שרחמים זה לא רגש רע כל כך, רק הניצול הציני שלו. וידעתי שהחיים שלי טובים, כי אני צעירה וחכמה ויפה ובריאה ויש אנשים שאין להם את כל זה, והאנשים האלה הם לא תיאורטיים בכלל.

ובפינתינו, לא קשור:

בשיחה עם ההוא שאין ללנקק את שמו, טענתי שאין לי זמן לכתוב אבל יש המון על מה. הוא אמר שעלי להעביר את העבודה לקבלני משנה.

וכך היה.

זה התחיל כשמדור סמי-רכילות כינה את הבלוג שלי סמי-פורנוגרפי (יש! יש! תמיד רציתי!!!!!!), אחרי כן בלוגרית בהכחשה כינתה אותי הומו, ועכשיו, עוד מישהי, מעט אלמונית, אבל נורא מוכשרת (ותזכרו איפה שמעתם את זה!) הקדישה לי פוסט שלם (אם כי, מוטה פוליטית.)

באקט אמיץ ונדיר של נונקונפורמיזם, פוסט זה לא יוקפץ. כי מוקפץ, עושים תאילנדי, או לא עושים בכלל.

ובפינתנו, לא קשור2:

חינוך.

אם היה צדק בעולם, הייתי פורשת בשיא אחרי הפוסט הקודם, שקיבל כל כך הרבה מחמאות שתנוכי האוזניים שלי הסמיקו. זה הרי ברור לגמרי שכל מה שאני אכתוב עכשיו לא יהיה כזה מרגש, קורע כליות ולב, פואטי ואמיתי. אני עומדת להיראות כמו קוני למל שחזר לגמגם ואני בסדר עם זה. אולי אני אפילו אסיר את החרם הבלתי כתוב שלי על מטאפורות באשר הן, ואניח לשפה העברית להתגלגל פנימה, כמשהו לשחק בו, ולא רק ככלי לתיאורים דקדקניים של המציאות, שחייבת תמיד לעמוד על דיוקה כמו שעון קוורקי. אבל מה אני מקשקשת, המשפטים שלי ארוכים נורא גם ככה. שלא לדבר על הלועזית שנדחפת פנימה כמו ישראלים בתור. איך אפשר לקרוא את זה.

ב-1 בפברואר 1996 שכנעתי את שראל להבריז משיעור ולהשאר איתי בשעה חופשית, והתנשקנו ואז היינו חברים. זו התחלה של סיפור שהוא מן הסתם, ארוך וסבוך, או אולי יפה או עצוב או שמח. אולי סתם קלישאה. שלשום חשבתי על זה, אתמול ניסיתי לכתוב על זה ומחקתי פעמיים. יותר מדי תוגה. יותר מדי ממני. יש דברים שאי אפשר לכתוב. אני רוצה להנות, לא לזרוק את עצמי לתוך סערות רגשיות מיותרות. לא לחיות בתוך מלים יפות. אם כבר חיים במלים, שיהיו קודם כל נכונות. מאותה סיבה, המנעות מסערות, הברזתי אתמול מיוגה, נמאס לי לבכות שם. היום דיברתי עם השרינקית ושוב נמנעתי מסערות. אני מרגישה בזבוז. אבל אי אפשר תמיד ללחוץ על דוושת הגז עד הסוף (כמישהי שאין לה אוטו, אני חייבת למצוא דימוי אחר.)

ועכשיו פוסט?

סתם יום של חול. השבוע היה טוב ואז רע ואז טוב. לא אכלתי סושי אפילו פעם אחת אבל היתה פסטה ארבע גבינות. פנה. בלי פרמזן. הייתי מצוננת ועבר. קניתי לי קרם לחות חדש ואני בטח אשכח להשתמש בו. יש לי סופ"ש שלם לעצמי, בלי להיות חייבת לעשות כלום, בלי תוכניות, בלי חובות בלתי גמורים. אני רוצה לצאת ולהנות ולפגוש ולעשות ולדבר ולקנות ולהנות, ממש כמו בסופ"ש שעבר אבל בלי הנסיעות המתישות צפונה, בלי לתכנן ובלי שום דבר שחייבים להספיק. גם לשבת לקרוא ספר ולבשל יהיה ממש בסדר. לבי מפוייס למפרע.

ובפינתנו - רכילות מסדרון לוהטת: פתחו מוזס בהרצליה. אומרים שיש להם שרימפים למנה ראשונה. ואני שואלת את עצמי, איך העזתי לעבוד בהייטק במקום אחר, כל כך לא קולינארי, איך.

בפוסט זה יודגם מה קורה כשאין זמן לכתוב אבל יש מה.

"הפרוייקט שאינו נגמר" נגמר, במצגת חביבה שהכנתי תוך שעה וחצי, בקושי התאמנתי עליה ודקלמתי בלי להתאמץ. נגוזו כל הסיוטים של אמי היקרה, בהם היא רואה אותי נושרת מהתואר ברגע האחרון ועובדת משך שארית חיי כקופאית רוסיה בסופר (קונספט בעייתי, כי רוב הידע שלי ברוסית מתמצה בלשיר את קטיושה כשאני שיכורה), ועכשיו היא כבר לא יכולה לנדנד לי על זה, המסכנה. אז נכון שגררנו אותו שנתיים וחצי, אז מה. העיקר שבסוף אמרתי למנחה שלנו בדיוק כמה מתסכל היו הקטעים הלא-עובדים ושהם היו באשמתו. פעם הייתי שותקת. אני לא יודעת אם לקרוא לזה "תקשורת" או סתם "שחרור לחץ", העיקר שנקבל ציון נורמלי.

הרגשת הקלה אדירה ליוותה את הכל והדכאון שלי נכנס לשנת החורף שלו.

- תגידי, נכשלת פעם במשהו?

- כמובן.

- מה?

- לתת לך רשימה?

- כן.

- אני כשלון קולוסאלי במערכות יחסים, אני לא טובה בלשמור על קשרים עם מי שלא בסביבה הקרובה שלי, פיטרו אותי מהעבודה הקודמת שלי, בצבא כשיצאתי ממורות חיילות רציתי להשאר ביחידה ולא נתנו לי, היה מאוד לא נעים, נכשלתי בכמה בחינות בטכניון, לא מיינו אותי לכל מיני דברים בצבא, זרקו אותי המון פעמים, היתה לי ילדות די איומה,

- טוב, שכנעת אותי.

זה נורא פשוט לשבת ולהגיד את כל זה עם חיוך גדול, ובפנים לרצות פתאום לבכות. רק בדיעבד קלטתי שכל השיחה שלי איתו שקדמה לזה היתה בתוך הפוזה המאגניבה שלי, והיא עבדה עליו, לכן הוא בכלל שאל. פאק.

שופינג

אני בקושי עושה קניות, אני מעקמת את האף מול מותגים, וחושבת באופן כללי שיש לי יותר מדי דברים ואני לא צריכה את זה. בפעם הראשונה שהייתי באיקאה, לפני כמה שנים, לא קניתי כלום כי הכל היה מלוקק ויקר. הפעם השניה היתה כשלפני חודש לקחתי איתי את תות. אני הייתי בגישת ה-"איכס הכל פה מלוקק ויקר, יש לי יותר מדי דברים, אין לי מקום לזה, אני לא צריכה את זה", אבל היא איזנה אותי בגישת ה-"יו איזה יופי זה כזה מקסים!"  ולכן הצלחתי לקנות שולחן, בשביל זה באתי. (כיוון שזו היתה תות יצא לי שולחן אדום בצורת 8.) היא קנתה רק 2 דברים קטנים. הייתי נורא מרוצה ממנה - היא השותפה האולטימטיבית לקניות!

אבל אתמול, אחרי שגיליתי שכל הבגדים שלי ישנים מתפרקים ומכוערים, הצלחתי להוציא 700 שקל בכוחות עצמי. בחורה נורמלית היתה קונה בזה מגפיים. אני קניתי נעליים (אדומות), מעיל, חולצה שחורה, סוודר שחור עם ריצ'רץ', תחתונים, גרביים וזוג עגילים. קיבלתי גופיה קצרה בתור בונוס. קשה להיות אני. אם הייתי עושה את זה לעתים קרובות יותר, הייתי פותחת בלוג אופנה שווה משל עצמי, בינתיים כדאי אולי שאני אטרח למצוא דריבר לדיגיטלית שלי, שה-XP משומה לא מזהה, ואז אני אוכל לצלם בפעם הבאה, כשאעשה קניות של מכנסיים.

החלטה אמיצה: לחזור לצאת לדייטים. הסיכויים הם שרוב הבחורים ישעממו ויעצבנו אותי תוך חצי פגישה (ואני אופטימית). אבל כשאני לא יוצאת לדייטים אני מרגישה שאין לי חיים, והחרמנות שלי גורמת לי לעמוד בכל מיני מבחנים, או יותר גרוע, לא לעמוד בהם. (לבאד זיידמן יש איזו תיאוריה על המשפט האחרון. נחיה ונראה.)

ובפרק הבא: חוויה אנתרופולגית מחשלת.

ד"ש ועוגיות

עדכון - פינת המחאה הצרכנית הלא-שקטה:

אנא הציקו ליריב שיתקן את הבאג שגורם לתגובות, עדכונים וכו' להגיע באיחור היסטרי למייל אם בכלל. זה מעצבן, וכרגע נראה שאף אחד לא מודע לבעיה הזו בכלל, או שזה שלב ההכחשה. זה לא רק אתם - זה קורה לכולם! מי שמגיב (אצל יריב), משפיע.

(יריב, תראה איך אני דואגת לך לרייטינג כבר שני פוסטים ברציפות. אתה בטח חולה עלי.)

חדי העין ביניכם שמו לב כבר מזמן, שאני לא מבינה הרבה בהרבה דברים.

ממש לא מזמן כתבתי פוסט פסודו-פמיניסטי, והתחלתי אותו מההצהרה שאני באמת לא יודעת על זה הרבה. זה כמובן לא מנע מעלמת חן שנתקלתי בה לאחרונה, שהסתבר שדווקא קראה ונורא התרגזה, לקחת אותי ברצינות. (לא מומלץ ללא מרשם רופא).

גם בגיאוגרפיה אני לא מבינה הרבה, כמו שכל מי שהביא דוגמאות נגדיות להכללות הגסות שלי בפוסט הקודם, שם לב.

ועכשיו, אני הולכת להכניס את עצמי לביצה עוד יותר טובענית, כי בפוליטיקה אני מבינה עוד פחות (השיטה שלי, לא לקרוא עיתונים ולא להקשיב לחדשות, מוכיחה את עצמה יופי) ולהגיד מילה על ביבי, למרות שאני יודעת שאלוהים קיללה אותי במגיבים טינאיליגנטים שיודעים הרבה יותר ממני, ויתווכחו, החצופים, ובטח גם יביאו עובדות או משו.

הו, ביביהו היקר, איך אתה עושה לי דבר כזה. אתה יודע שהציפיות שלי מהשלטון הן מאוד נמוכות, אני רק רוצה את מי שיגרום הכי פחות נזק. אתה יודע שדעתי הפוליטית מאוד אמביבלטית בכל מה שנוגע לבעיה הבטחונית. אני פשוט חושבת שאין לה פתרון, אני כבר בת 26, ראיתי את השלטון עושה זיג-זג ימין שמאל ימין שמאל וכו', כל אחד ניסה את השיטה שלו, אף אחד לא הצליח, ותמיד תמיד, כולם זרקו את כל הבעיות האחרות בגלל זה, ותמיד כל בחירות וכל קואליציה קמה ונופלת על שאלת המלחמה המתמדת הזו. וכלכלה? וחינוך? ואיך המדינה הזו נראית, בין לבין? leave me in your mother. ועכשיו, בתפקיד חייך, במקרה הנדיר בו שר עושה משהו שהוא מבין בו, ולמרבה הפלא לא עושה את זה לגמרי רע, דווקא עכשיו, אחרי שכבר התרגלתי ובניתי לי איזו ציפיה, אתה מחליט ללכת. אני לא יודעת אם להיות מודאגת מהשאלה, מי יהיה שר האוצר הבא*, ואם הוא לא יהרוס את כל מה שעשית, או מה נעשה כשנקבל אותך, שוב, כראש ממשלה.

כיוון שכבר פתחתי את תיבת פנדורה הזו, אני רוצה להביע את דעתי על תוכנית ההתנתקות.

לא מזמן שמשון שאל אותי אם אני בעד או נגד. "ההתנתקות היא", אמרתי. אני לא באמת מבינה בזה, יש לי נימוקים לכל הכיוונים כמו דיבייטורית טובה, אני באמת חייבת שתהיה לי דעה? דבר אחד טוב יצא ממנה, משך 3 שבועות יובב היה במילואים ואני ושמשון היינו שמחים, מאושרים וחיינו בבית הרבה יותר נקי ומסודר מבדרך כלל. אבל עכשיו הוא חזר והמצב חזר לקדמותו. החיים נורא קשים, וזה.

אם כבר התגלגלנו לכאן, אני רוצה לציין שהרבה פחות כיף לראות "עקרות בית נואשות" עם יובב והחברים המפגרים שלו, מאשר עם שמשון ותומר. נראה לי שהוא ברח מהבית בגלל שבאתי, אבל אני לא סגורה על זה. מסתבר שיש דברים יותר גרועים מאשר לצאת עם בלוגרים, אבל אני מקווה שנתגבר על זה, אני שונאת את האי-נוחות הזו. אם מישהו מתנדב לתת לי מקלט מדיני לימי ראשון בערב, שזה הזמן היחיד בעולם בערך שאני טורחת לראות בו טמבלויזיה, אני אודה. אה, הנה עוד משהו שאני לא מבינה בו.

הדבר האחרון להיום שאני לא מבינה בו, זה ווידג'טס. אבל התקנתי את זה של גילי גרין, שמראה כמה כניסות יש לבלוג וכמה תגובות. למכורים בלבד, שווה. (נורא פשוט. לוחצים next next next. אפילו אני הצלחתי.) (אגב, הוא מכוון בהתחלה להראות מה קורה בבלוג של גילי, כך שאפשר לעקוב אחריו בסתר, אם אתם כאלה. הא, אני כה אוהבת למצוא שימושים לא-מכוונים לדברים.)

* אולמרט, מסתבר. שיט.