ביום חמישי היה התור של זוהר, בן דודי.

אמא התקשרה ובישרה לי על האירוע לפני שבועיים בערך, וזוהר התקשר כמה ימים אחר כך. ההורים שלי היו בחו"ל, וגם אח אחד (במקום אחר לגמרי), ולכן אני ואחשלי ייצגנו את המשפחה בעצמנו.

[כולם נוסעים לניו יורק חוץ ממני. גם אני רוצה! גם לי מגיע ניו יורק!

השיחה המקדימה על המתנות התנהלה ככה:

אני: תביאו לי סיגריות.

אמא: אני לא יודעת, אם נביא לך סיגריות, את תעשני יותר?

אני: לא. אבא: ברור שכן.

שבועיים אחר כך: אז תביאו לי?

אמא: כן.

אני חושבת שהם מתבגרים, לאט לאט.]

זוהר ואשתו התחתנו בקיבוץ. היא לבשה שמלה לבנה, יפה ופשוטה. הוא לא חנק את עצמו בטוקסידו. שניהם לבשו קפקפים. הם נראו כמו בני אדם ולא כמו משהו שגזרו מתוך מגזין ואסור לגעת בו שמא יתלכלך או תהרס לו התסרוקת. היינו בערך 50 איש והכרתי את כל הצד של החתן, והתערבבנו קצת עם הצד השני משך הערב, כי זה היה נורא טבעי. במיוחד כי ישבנו על מחצלות וכריות על הדשא. עם נרגילה, חלק מהזמן. היה בופה מצויין, ולא עמוס מדי, אלא פשוט טעים. (למה אף אחד מעל גיל 40 לא יודע מה זה סושי, ושווסאבי זה חריף?) נכון בחתונות תמיד יש עוגות ענקיות כאלה, והמון, ובקושי אפשר לאכול כי כבר מלאים? הן היו חתוכות לריבועים קטנים, ומצויינות (אני יודעת כי טעמתי את כולן).

מנשה ומוקי השלישי (הידוע גם בכינויו, "אח אחד, לא משנה מאיזו עדה, הידוע בכינויו מוקי") שיחקו קפוארה על הדשא.

החתן והכלה נצפו גם אוכלים ומדברים חלק מהערב, ממש כאילו זה גם בשבילם, האירוע הזה.

לפני כמה שנים, באיזו חתונה, דודה שלי שאלה אותי, חצי בצחוק, "נו, אז בקרוב אצלך?" "נראה לך?!" עניתי לה (נדמלי שהיא נפלה, בין השאר, על התקופה בה אמרתי שלא אתחתן לעולם, אבל אני לא ב'מת זוכרת), ומאז אף אחד לא מציק לי עם זה.

וחזרה ליום חמישי. את החופה צריכים להחזיק כמה רווקים צעירים, ולפי האמונותפלות הם יהיו הבאים שיתחתנו, כך אמרה דודה שלי ומיד הציעה לאחשלי את התפקיד. לא, עדיף שלא, זה מסוכן, הוא עונה לה. (אני ממש גאה בילד. אחים גידלתי.)

וחופה שאפשר ממש לראות, זה גם משהו אחר, אחר לגמרי.

אחרי החופה השמיעו את השיר הכי הולם בעולם.

בקיץ הזה תלבשי לבן

תחשבי מחשבות בהירות

אולי תקבלי מכתב אהבה

אולי נעשה בחירות

אני אבחר בך ואת בי תבחרי

וביחד נהיה לרוב

אם בקיץ הזה תלבשי לבן

ותתפללי לטוב

בקיץ הזה תלבשי לבן

וככה תצאי לבלות

בקיץ הזה נעשה חתונה

ויהי חלקך עם הכלות

אני אבחר בך ואת בי תבחרי

וביחד נהיה לרוב

אם בקיץ הזה תלבשי לבן

ותתפללי לטוב

נצא מן הדעת בקיץ הזה

ואחר כך נדע שלווה

יקרה לנו נס בקיץ הזה

אם רק תלבשי לבן

אני אבחר בך ואת בי תבחרי

וביחד נהיה לרוב

אם בקיץ הזה תלבשי לבן

ותתפללי לטוב

שוב הייתי בחיפה בסופ"ש שהתארך, אבל לשם שינוי באופן מרשים הצלחתי לא לריב עם אבאל'ה. (אני כה גאה בעצמי!).

הפעם התייאשתי מהנסיון לפגוש את כל העולם, ופשוט לא דיווחתי לאף אחד שאני באה. לכן פגשתי רק את וומבאט ושירית, והמשפחה המורחבת.

אחרי שפיטמו אותי כהלכה, באוכל ותרופות, אחרי שצפיתי בסרטים מאושיות הקולנוע הישראלי (ע"ע גבעת חלפון), נסעתי לסיבה לשמה באתי לצפון הרחוק, ע"ע, ארוחה אצל הסבתא.

הגעתי באיחור אופנתי של כחצי שעה, מה שהשאיר לי כשעה בלבד לדבר עם הסבתא על עניינים שברומו של עולם, עד שיגיעו בני דודי האהובים (שיצאו באיחור אופנתי מאיזור המרכז, כדי להתקע עם פנצ'ר בגלגל ליד גלילות, באמצע הגשם). אחרי כמה דקות מרתקות בהן היא סיפרה לי את עלילתם של ספרים שלעולם לא אקרא, היישר מהמומלצים במדור הספרות של "הארץ",  מי-אמר-סנובים-אינטלקטואלים-ולא-קיבל, החלטתי לחקור אותה על דברים מעניינים, ומפה לשם מצאתי את עצמי מורידה מהבויידעם פתיליה, קומפלט עם הנרות וחומר הניקוי המתאים לה, ומחטטת בספרי לימוד גיאומטריה באיטלקית, משנות השלושים, שישבו שם באין מפריע לידה.

הופרענו בגסות, בדיוק כשלמדתי איך משתמשים בפתיליה, (ותסכימו איתי שזו מלאכה חשובה לכל בלבוסטה, במיוחד בעולם שלנו היום) על ידי מוקי, (שבכלל לא היה אמור לבוא, כי הוא עוד לא בן 25), זוהר, אחיו הגדול, חברה שלו, ואסף, אחיו העוד יותר גדול. (הידוע גם בכינויו "אספוש" או "אספוש החתיך". [וכן, האייקון המוציא לשון הזה  מכוון אליך.]).

מוקי עסק בהתלהבות עקרה מהמצאות חדשניות מיותרות כמו תנור גז. לכו תבינו.

אחר כך אכלנו, ומפה לשם שמענו את סיפור ההסטוריה המשפחתית. אני אתקצר:

מוצאנו ממשפחה ספרדית אצילה שנבעטה החוצה בגירוש ספרד, מלווה כמובן אבירים בדרגות הנאותות, כיאה. הדם הכחול (כמו הסרטים, כמו השמים, כמו הים, כמו גואש) התישב לו במקום כזה או אחר עד שהחליט לקבוע את מושבו בארץ המגף, בזכות הבולונז, אי שם במאה השבע עשרה. בני המשפחה נקראו יעקב ויוסף לסירוגין, על שם סבם, כמובן, וכל דור שני היה דוקטור, כמובן. לנשים ניתנו לעתים שמות שונים, כמו למשל, הסבתא קלמנטינה, על שם הפרי. היא ידועה גם בזכות מערכות כלי הכסף והחרסינה האין סופיות שלה. (החברה של זוהר, אגב, התנגדה נחרצות לקרוא לילדה שלהם קלמנטינה. אני חושבת שהוא צריך למצוא מישהי אחרת.) אחר כך, באופן טראגי, נפלה המשפחה קורבן לנישואין גרועים, עם גוֹיוֹת, עם רופאים יהודים-גרמנים-גליציאנים-אוסטרוהונגרים מוינה, התפזרה בתפוצות ובארץ ישראל, התחתנה עם בנות למשפחות עניות וחסרות יחוס מירושלים, ואנחנו התוצאה העגומה.

אחרי כל זה, המשכנו לאכול בחזירות ולשוחח על הנרקיסיזם של מוקי, על קוביות גראס עתיקות שנמצאו בבוידעם, ועל צמחונות לא אידיאולוגית, ואני קינחתי את האף בחינניות.

בסוף קיבלנו עוגה, וגם תה עם שרי, אז היה שווה.

אחר כך, התנחלנו בבית של מוקי, לשם הגיעו גם שאר האחים שלו, ואני התרכזתי בעיקר בלהיות מנוזלת ומסכנה בצד, ומדי פעם לנהל שיחה עצלה עם לוחם שייטת, קרב עצל נגד מטורף עם סכין קהה, והערות עצלות בנוגע לשעת החזרה שלנו.

בסוף שכחתי במקרר של מוקי את הפשטידה שאמאל'ה נתנה לי (עד שסוף סוף הסכמתי לקחת משהו). כושילירבאק.

חזרתי הביתה, ועדיין ירד גשם.

בונוס - השכלה כללית, שפות תכנות ופוסט-פמיניזם

מושא הערצתי החדש - המתכנתת הראשונה, Ada Lovelace. חיה במאה התשע-עשרה.

ביוגרפיה מקוצרת מדי, כאן, משהו קצת יותר מעניין, כאן.

תודה לדויד, שלימד אותי (בסבלנות) שהיתה שפת תכנות Ada, ותודה להורי היקרים, שסיפרו לי עליה. (זה התחיל במכרז של הצבא האמריקאי, שצרפתי זכה בו. תגובתי הנדהמת: מה, צרפתים יודעים לתכנת?!)

שלכם,

קצה,

"מצוננים אבל אופטימיים".

אז היום הייתי בחיפה, היה ארוך ומתיש, יש לי כל מיני דברים להגיד על הדרך אבל זה לא משנה כרגע.

הייתי אצל ההורים בצהריים. ודיברתי איתם והכל. וזה זרם, לא הרגשתי מועקה או משהו. אחרי האוכל, כולם תמיד מתפזרים להם ברחבי הבית והסלון לקרוא את העיתונים של שבת, ומדברים או משהו. אבא התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות, יש לך שעה קבועה שאת נוסעת ללימודים, יש גם הרצאות שאת צריכה להיות בהן, וכאלה. עניתי בצורה הכי לקונית ו"תעזוב אותי" שהצלחתי, אבל אבא שלי הוא לא הטיפוס שמבין רמזים. גם לא כאלה. למה אתה מתחקר אותי, שאלתי. כי אני רוצה לדעת, הוא אמר. ומה זה עוזר לך, הפרטי נמלה האלה, שאלתי. אתה חושב שזה נעים, אתה חושב שאני נהנית מזה. למה אתה לא מסוגל לנהל שיחה. אמא שלי ניסתה להתערב, והשתקתי אותה, אני צריכה לדבר איתו. היא דווקא הבינה. הפעם לא בכיתי, לא התרגשתי, לא היה כאן שום גילוי מסעיר. זה רק המשך של השיחה הזו, (ובבקשה אל תגיבו לי שם, אני לא בודקת, וכבר עזבתי את הקביים האלו, לא אכפת לי לכתוב הכל כאן), ואבא שלי הוא עדיין אותו בנאדם בן 50, שלא מסוגל לתקשר. אתה חושב שאני מרגישה תשומת לב ככה, אתה רק מנסה להפטר מרגשות האשם שלך שאתה לא מדבר עם הבת שלך, אני לא מרגישה ככה אכפתיות, אני לא מרגישה אהבה. (הו, הצלחתי להגיד אהבה. בקול רם. לאבא שלי. אמאל'ה).

לא בכיתי. לא חשבתי על זה בכלל. הוא הרי לא הגיב, עדיין, רק שנה שנתיים חמש אני אפמפם לו את זה בראש, או אנסה ממש לדבר איתו, אולי משהו קצת יזוז. זה גם לא כל כך חשוב. או שהוא לפחות יפסיק עם החקירות המוזרות שלו. זה שיש לו רגשות אשם לא אומר שאני צריכה לענות לשאלות מטומטמות.

אחר כך, כשעישנתי סיגריה על המרפסת, שוב תהיתי איזה חלק יש לאבא שלי בזה שהטיפוס שלי בגברים הוא תמיד מאוד חכם, ומאוד אדיש אלי, לא מפגין רגשות, לא ממש מרגיש. ובוחן, כל הזמן בוחן, אם אני ראויה להערכה בכלל. אם אני שווה משהו. לזכותי יאמר, שלפחות אני מעדיפה אותם מתָקשרים עם בני אדם, ולא מתבודדים שחיים בבועה. בדרך כלל. ובכלל, זה אף פעם לא כזה פשוט, הרי עוד כמה דברים משפיעים עלי בחיים חוץ ממנו, אבל אם אני מודעת לזה, אולי אני אפסיק עם השטויות ואשים את זה מאחורי, ואחפש לי מישהו שיהיה נחמד אלי לשם שינוי. ויפגין אלי הערכה ואהבה. (הו, הצלחתי לכתוב אהבה. בבלוג. בקול רם. אמאל'ה).

בכלל, קורה לי לפעמים שאני חושבת על זה, לפעמים אני נורא רוצה חבר, סתם מישהו, שיהיה שם ויהיה נחמד אלי, כדי לזכור איך זה מרגיש בכלל, החיה הזו. לדעת שאני מסוגלת, ושאני נורמלית. אבל בכל פעם מחדש, אני מעדיפה את הבדידות שלי, על פני כל מיני בחורים שלא ממש מעניינים אותי. ולרוב, הם גם לא באמת מתעניינים בי, הם סתם בודדים, וצריכים תשומת לב, לא בצורה העמוקה שלה, שבאה מתוך אכפתיות ורגישות, אלא מהסוג הדביק הגועלי הזה, של טלפונים פעמיים ביום כדי לדעת מה שלומו. בכלל, לפעמים אני מרגישה שבחורים מתחילים איתי בגלל המפרט תכונות שלי, ולא בגללי. הכל נהיה טכני כזה. להכל עושים רדוקציה לשניים וחצי פרמטרים, צוברים נקודות, מפסידים נקודות. זה כל כך טפשי, וכל כך לא קשור לשום רגש. עם הלבד שלי אני מצליחה להשלים הרבה יותר בקלות.