או: אושר, כאבי תופת, אדישות, והדרך הנכונה לחיות

תקציר הפרקים הקודמים:

 בעקבות חיבה למצבים קיצוניים ומשיכה לשקט, החלטנו, אני והציניות, לעשות ויפסנה. נסיבות חיי הפתלתלות הביאו אותי לחכות לזה שנה שלמה, לא הכי קלה, במהלכה הצלחתי לפתח ציפיה לא קטנה לכל העסק. בעוד אנשים סביבי הזהירו אותי מהיבטים פרקטיים, כמו, שמעולם קודם לא עשיתי מדיטציה, או שטיפות מוח,  אני הייתי מוטרדת בעיקר מטעמים פילוסופיים. הסדנה התחילה, הכל מסודר, עשיתי מדיטצית נשימות, והג'אנק-מייל המחשבתי נעלם לאט לאט. התחלתי לשים לב למדיטציה. אחרי יומיים נגמרה המדיטציה של הנשימות והתחילה מדיטצית ריכוז, סמהאדי, שמאוד אהבתי. התחלתי גם לראות את ההשפעה של מדיטציה ארוכה על הגוף. מצד שני התחילו להופיע כאבים בגלל ישיבה לא נוחה, ואחרי ש"נשברתי" ודיברתי קצת עם מנהלת הקורס, בכיתי. (לצפיה בכל הפרקים)

כל מה שנשאר עכשיו הוא זכרון של זכרון. יש חוויות שכבר לא ממש נתפסות לי. כל תחושה קשה לצמצם למלים, ודאי וודאי, אם היא לא נחווית במלים.

אני זוכרת את היום של סמהאדי, באחת או יותר מההפסקות. יצאתי החוצה, כולי תחושות, רציתי לשיר ולרקוד אבל אסור. במקום זה נשכבתי על הדשא והבטתי בשמים, בעץ, ברוח. הרגשתי איך הדשא מדגדג אותי, ראיתי את העלים של העץ נעים, וענני נוצה זעים בשמים אט אט. הרגשתי את הגוף, את הרוח, את ההרגשה המתפרצת, המפחידה הזו, של אושר מפעפע מבפנים ועולה על גדותיו. חשבתי לרגע כמה טוב לחיות. ובעיקר חייתי.

ויפסנה

ביום הרביעי אחה"צ, קיבלנו את הויפסנה. בזמן הישיבה הראשונה הזו, בה מסבירים את ההוראות של המדיטציה בפירוט רב, אסור לזוז. משך שעה וחצי בערך. אני בדיוק קיבלתי את השרפרף החדש שלי באותו יום בצהריים, ועוד לא התרגלתי אליו לחלוטין. קיפלתי את הרגליים תחתיו. מהר מאוד הן כאבו. בויפסנה, עוברים בצורה סדרתית על כל הגוף, מתרכזים כל פעם באיזור קטנטן, סנטימטר רבוע של גוף, ומנסים להרגיש את התחושה בו, ולהשלים איתה, לא משנה מה היא, בלי לפתח כלפיה רגשות.

אם נעזוב בינתיים את כל הרעיון שמאחורי זה, בהתחלה המדיטציה הזו היא פשוט הדבר הכי קשה וכואב בעולם. אה, היא גם מתחילה נורא איטי ומורטת את הסבלנות. הנה אני מנסה להרגיש את התחושה כאן בראש, בצד הצפון-מזרחי של הקודקוד. אין שם יותר מדי, אולי כמה שרירים מתוחים. להתרכז! להרגיש - יש שם משהו? ועכשיו הפנים. העיניים. הגבות. האוזן. עכשיו הגב. נורא קשה לבודד נקודות בגב. עכשיו זרועות הידיים, גם שם קשה להרגיש. נשארים לרגע, מנסים בכל זאת, וממשיכים הלאה. ועכשיו, אם חשבתי שהגב כאב לי, הנה הגענו לרגליים. אאאאאאאאאההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה נורא ואיום. אני פשוט מרגישה את כל הזוועה האיומה שהולכת שם, כל חלקיק תפוס של שריר, ואני לא מנסה להתחמק מזה או להקל על זה כמו תמיד, זה פשוט כואב נורא! מה שהכי מדהים, הוא שבדיוק כשנדמה שזה לא יכול להיות יותר גרוע, עוברים הלאה, למטה יותר ברגל, ושם, כמובן, זה נהיה יותר גרוע. פשוט סיוט. השעה וחצי הזו היתה אחת הארוכות שהיו לי בחיים.

אחרי שמסיימים סבב אחד על הגוף, ממשיכים לעוד אחד, שהוא כואב, איטי וקשה כמעט כמו הקודם. בחלק מהזמן, אולי יותר. וככה, עוד פעם או פעמיים, עד שנגמרת הישיבה.

כשיוצאים החוצה מהישיבה הזו, כולם תפוסים וכואבים. כולם עושים מתיחות כדי לשחרר איברים תפוסים, עושים לעצמם מסאז', מנסים להרגיע את זה.

אני והציניות, יצאנו משם ואמרנו לעצמנו: "ויפסנה, או: איך תגרום לעצמך המון סבל בעשרה צעדים פשוטים." (ככה זה, כשאין עם מי לדבר, מתחילים להמציא בדיחות פנימיות עם עצמך, ומריצים קטעים. וכן, היו עוד כאלה. ברור.)

הרעיון להמשיך עם המדיטציה המזוויעה הזו אפילו עוד שעה אחת נראה מוגזם, מטורף, מזעזע, ולא משהו שהייתי רוצה לעשות לעצמי בכלל. לא כל שכן, עד סוף עשרת הימים של הסדנה. אבל, משום מה, היתה עוד איזו שעה שעשיתי את זה, אחת לפחות.

בוידאו באותו יום בערב, גואנקה מדבר כמובן על הכאבים. הרעיון הפילוסופי של המדיטציה, הוא פחות או יותר כזה: אנחנו מפתחים הנאה או סלידה מתחושות גופניות ותו לא. כשמשהו רע קורה לנו, מיד מתפתחת תחושה רעה בגוף, ואנחנו מפתחים סלידה כלפיה. כשמשהו טוב קורה, מיד אנחנו מקבלים צמרמורת נעימה ורוצים שזה ימשיך. אבל התחושה, היא רק תחושה. נניח אתה חולה וכואב לך. הכאב כבר שם, וככה זה. אבל אם אתה כועס עליו, או נעצב בגללו, אתה מעניש את עצמך שוב, ועכשיו גם כואב לך ואתה גם סובל נפשית. עם ההנאה, קורה משהו אחר: אתה נקשר להרגשה הגופנית הנעימה, אבל גם היא תעבור מתישהו. ואז, תתגעגע אליה, ותסבול כי היא לא שם. אם מראש לא היית נקשר אליה, אלא מקבל את זה שגם היא חולפת, הסבל היה נחסך ממך. (כדיבייטורית חובבת, שמתי לב מייד להבדל העקרוני בין שני חלקי הטיעון, אבל את המדיטציה עשיתי כמו ילדה טובה. עדיין.)

גואנקה אומר, עכשיו כואב לכם, ואתם בוכים שכואב נורא. אבל לפעמים קורה, ביום השביעי, השמיני, התשיעי, או לפעמים אחרי שתיים או שלוש סדנאות, שתלמידים מרגישים זרמים נעימים בכל הגוף. וגם הזרמים עוברים! יום אחר כך שוב יבואו כאבים, ואז תבואו למורה ותבכו, למה היום המדיטציה כל כך רעה, אתמול היא היתה כל כך יפה...

אותי זה נורא הצחיק, כי היה ברור לי לחלוטין שהזוועה המטורפת הזו לא יכולה לגרום שום כלום חוץ מכאבי תופת משך השבוע הקרוב, ולא יכול להיות שתגיע הרגשה אחרת. (כמובן שביום השישי, התחילו לי פה ושם זרמים נעימים בגוף, והשתדלתי כמיטב יכולתי להתייחס אליהם באדישות הראוייה. אבל אני מקדימה את המאוחר.)

גואנקה כמובן מדגיש שלא חשוב אילו תחושות אתה מרגיש, ההתקדמות שלך במדיטציה נקבעת על ידי היכולת שלך להתייחס אליהן כהלכה, ותו לא.

יום 5, כאבים ומשבר אידיאולוגי

ביום החמישי, ישבתי ומדטתי, כאב לי מאוד, ולאט לאט התחלתי להשלים עם הכאב. הוא פחות ופחות הפריע לי. כשיצאתי מאולם המדיטציה, אני לא זוכרת אם כבר ביום החמישי או רק אחרי כן, כבר לא מיד רצתי לעשות לעצמי מסאז'ים ולשחרר שרירים תפוסים. מה הטעם? ממילא עוד 10 דקות תגמר ההפסקה, נכנס חזרה פנימה, ושוב הם יתפסו. אולי כמו חיילים, שכבר רגילים שקר, רטוב, כואב, רעב, אבל ככה זה. הכאבים באמת עוברים, אבל מה שיותר מדוייק, הם משנים את מקומם. פעם כואב בראש, פעם בצוואר, פעם בגב, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל. כמובן שכל שילוב שלהם גם הוא אפשרי. המדיטציה הזו לא משעממת, היא מעסיקה אותך תמידית, ומקבעת עליה את מלוא תשומת הלב, עם התחושות האדירות שהיא מעוררת.

3 פעמים ביום, החל מהיום החמישי, אסור להזיז את הידיים והרגליים ואסור לפקוח עיניים במהלך המדיטציה, משך שעה. אותי זה נורא עצבן, הרעיון הזה. אף אחד לא אמר לי, ואני בקושי מסוגלת שלא לזוז 5 דקות. שעה? נראה לכם? אני ממשיכה כרגיל, וזזה.

בערב, גואנקה עצבן אותי. ואני מתכוונת, ממש עצבן אותי.

הדבר החיובי היחיד שאני זוכרת לו מהשיחה ההיא, היתה ההערה על הישיבות "אדהיטן", שלא זזים בהן. לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר, אבל גואנקה יודע להצחיק, יודע מה קשה לתלמידים, ויודע להשתמש בהומור כדי להקל עליהם. הוא אמר משהו על זה, כולם צחקו בהקלה, ואז עבר לי בראש, אני מפספסת כאן משהו, עם הישיבות האלה. יש בהן משהו. אני אנסה.

שאר הזמן, הוא דיבר על זה שהחיים הם סבל.

כל השיחה של היום החמישי, מוקדשת לכמה החיים מלאים דברים רעים ואיומים. אנשים זקנים, למשל, נוטים לסבול ממחלות. יש להם הרבה כאבים בגוף. לכל אחד קורים דברים רעים, הוא מספר על כל מיני אסונות ודברים שיכולים לקרות, אנשים שמתים סביבנו, איש אינו מחוסן. אני כבר לא זוכרת וזה באמת לא עקרוני.

בלילה, אחרי המדיטציה האחרונה, הלכתי לי במעגלים סביב האיזור הקטן שליד מגורי הנשים. ובכן קצה, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן לקיים דיון בנושא, פילוסופיות מזרחיות מול אקזיסטנציאליזם.

הגישה, שהחיים הם סבל, ולכן אנחנו צריכים לוותר על הכל, על כל הרצונות והשאיפות שלנו, ופשוט להשלים עם זה, לקבל את הכל, באדישות, מתנגשת בהשקפת העולם שלי, וזו בדיוק הבעיה הפילוסופית שהטרידה אותי הכי לפני שבאתי. אני לא מוכנה לגישה הלוזרית הזו. אני מאמינה באקזיסטצניאליזם. זו לא אמונה גדולה ולא עיוורת. לאדם יש את חופש הבחירה. החופש לבחור איך להתייחס למצב בו הוא נמצא. החופש לבחור להשתוקק, או לחוש דחייה, או לא לחוש דבר. ויפסנה אומרת: יש דרך אחת נכונה לבחור, והיא לא לחוש דבר. ולמה יש לבחור כך? כדי להמנע מסבל. ואם אני בוחרת אחרת? אם אני בוחרת, במודע, בסבל יחד עם התשוקה? משלמת במחיר הסבל, בעיניים פקוחות, מחיר התשוקה? למה להכנע. למה להיות בטוחים שהכל סבל. זו תורה שנוחה לשלוט באנשים, כמו שאמר האקס-גורו. אוכלוסיה שמקבלת את גורלה אינה קוראת למרד.

זה היה הלילה הפילוסופי שלי. הלילה המורד. הלילה בו חשבתי בפה מלא, זו שטיפת מוח. אנחנו לא מדברים עם איש. לא רדיו, טלויזיה, חדשות, עיתונים, לא אחד עם השני. מי שמפקפק, מפקפק אך ורק בתוכו, ואין לו עם מי לחלוק את זה, לכן הוא חושב שהוא יחיד. אפקט העדר גורם לכולם להשאר. הקשר שלנו לעולם הוא גואנקה, גואנקה שמטפטף לנו למוח לאט לאט את התורה שלו, הגישה שלו.

ועדיין, אמרתי לעצמי, גם אם זו שטיפת מוח, אין זה הופך את הרעיון ליותר או פחות תקף. בעולם באמת יש הרבה סבל. ואולי הדרך הזו, להשלים איתו, היא באמת נכונה. בכל אופן, זה ודאי לא משהו שאני רגילה לעשות, הגישה האדישה. וגם אותה, מן הראוי לתרגל, כדי שהאופציה הזו, לבחור להיות אדישה לדברים, תהיה פתוחה בפני.

חשבתי לעזוב. זה היום היחיד בו חשבתי לעזוב. אבל נשארתי.

הרגשתי שאת השאלה הזו, השאלה הפילוסופית הזו, של מה הדרך שאני מאמינה שצריך לחיות בה, אני לא יכולה לפתור ככה, תחת ההשפעה החזקה של הקורס. זה, משהו שאולי אחר כך, במקום רחוק אלף שנות אור מהויפסנה הזו, שלהיות בה זה כמו להיות על מאדים, כל כך שונה מכל חו"ל וכל חופשה וכל חוויה שעברתי, אני אוכל לפתור.

אני לא אספיק לכתוב יותר מזה לפני הסדנה. אני נוסעת מחר לחצבה שוב. מה שהעברתי כאן הוא החצי הקל והפחות משמעותי של הסדנה, וגם ממנו רק קמצוץ, שבריר ממה שאני חושבת. אבל לפחות הספקתי לגעת, ולו במעט, בנקודה שהטרידה אותי אז, ומטרידה גם היום. רק שהיום אני יודעת, שהכל עובר. גם ויפסנה. ובהנתן מספיק זמן, אני אחזור לעצב את עצמי, בדיוק בדיוק כמו שאני רוצה. כמו שכבר עשיתי, בהנתן מספיק זמן, אחרי הסדנה הקודמת.

תקציר הפרקים הקודמים:

 בעקבות חיבה למצבים קיצוניים ומשיכה לשקט, החלטנו, אני והציניות, לעשות ויפסנה. נסיבות חיי הפתלתלות הביאו אותי לחכות לזה שנה שלמה, לא הכי קלה, במהלכה הצלחתי לפתח ציפיה לא קטנה לכל העסק. בעוד אנשים סביבי הזהירו אותי מהיבטים פרקטיים, כמו, שמעולם קודם לא עשיתי מדיטציה, או שטיפות מוח,  אני הייתי מוטרדת בעיקר מטעמים פילוסופיים. הסדנה התחילה, הכל מסודר, עשיתי מדיטצית נשימות, והג'אנק-מייל המחשבתי נעלם לאט לאט.  (לצפיה בכל הפרקים)

אנאפנה - המשך

רק ביום השני בצהריים, ניגשתי למורה ושאלתי אותו שאלה על המדיטציה. אני זוכרת איך בררתי את המלים לאט לאט, באנגלית, פוחדת לדבר, להפר את השתיקה, פוחדת שלא לדייק. אני מרגישה שאני שולטת בנשימות, אמרתי. אל תשלטי, הוא אמר. כן, אבל, כיוון שאני מרוכזת בהן, אני שולטת בהן בלי לרצות. אז עצרי את הנשימה. היא תהיה חייבת להתחדש, ואז, כיוון שהיא תתחדש באופן טבעי, את לא תשלטי בזה יותר.

זה עזר לי קצת, אבל רק בשלב מאוחר יותר בסדנה, אחרי שכבר עזבנו את המדיטציה הזו, הצלחתי באמת רק להתבונן בלי לשלוט.

מזה אפשר להבין, עד כמה ביום וחצי הראשונים, המחשבות כל כך הטרידו אותי, שלא שמתי לב בכלל שאני שולטת בנשימה. רק בערך בנקודה ההיא, התחלתי להתרכז יותר.

משך היום השני, עבר לי בראש, אוקי, זה נחמד, זה מרגיע. אבל זה לא ממש משנה אותי. זה הכל? איפה הסערות שדיברו עליהן? ככה זה יהיה עשרה ימים? אני יכולה לעמוד בזה בקלות. קטן עלי.

חיכיתי שמשהו גדול יקרה, במדיטציה, ולא קרה.

בערב, כמו כל ערב, ראינו את גואנקה בוידאו. בהתחלה די חיבבתי אותו, אחר כך שנאתי את מה שהוא אמר, ובסוף הסדנא היה לי יחס מאוד אמביבלנטי כלפיו. ביום הראשון הוא דיבר על זה שאנחנו כל הזמן משתנים, על זה שנהר שעוברים אותו שוב, הוא כבר לא אותו נהר (בלי להזכיר את השם הרקליטוס, ממש חוצפה יש לגואנקה הזה ) וגם האדם הוא לא אותו אדם מרגע לרגע. הוא פיתח את זה, אמר עוד כל מיני דברים על זה שצריך להתרכז בהווה, כי העבר כבר לא ניתן לשינוי, ואת העתיד אנחנו לא ממש יודעים, כי כל רגע אנחנו משתנים. ואת ההווה, צריך פשוט לקבל, להתבונן בו כפי שהוא, בלי אשליות. (זה חזר על עצמו די הרבה בוריאציות שונות כל הסדנה). אז כמובן שנורא אהבתי אותו, בהתחלה, למרות שהוא דיבר הרבה.

אני יודעת שכל זה נשמע כאן נורא קלישאתי. זה מפני שאני כבר לא זוכרת היטב. אבל גואנקה מפתח את הדברים האלה, בצורה לא טריויאלית. יש לו כושר רטורי מצויין.

ביום השני הוא אמר משהו שנגע בי, על כעסים. על כמה כעס שאנחנו אוגרים פוגע קודם כל בנו. ברור שהוא אמר עוד דברים, אבל אני זוכרת את זה, כי זה מה שגרם לדמעות בעיניים. על כל כך הרבה כעס, שאגרתי כל כך הרבה זמן.

אני לא זוכרת איך הוא ניסח את זה, עבר מאז המון זמן. אני לא יודעת איך הוא שכנע אותי בזה. אבל פתאום הבטתי פנימה וזה היה כל כך נכון וכל כך ברור, וכל כך כואב.

לעגתי לעצמי על הדמעות האלה, שהגיעו כל כך מוקדם, רק אחרי יומיים.

סמהאדי

ביום השלישי היתה מדיטציה אחרת. בסמהאדי מתרכזים בתחושות באיזור השפם, בין האף לפה. מתחילים מהאיזור שכולל גם את האף, ואחר כך מצמצמים אותו. זו מדיטציה כיפית. קל להתרכז בה, הרבה יותר מאשר באנאפנה. כל הזמן קורה משהו, כאב עמום בחלל האף, גירוד קל מעל השפה בצד הימני, תחושה מדגדגת, משב רוח. מתבוננים בהרגשה רגע, דקה, שתיים, שלוש, והיא נעלמת. תחושה אחרת באה. הכל בא והולך, בא והולך. אל תשנא אף תחושה, אומר לך גואנקה בקלטות, אומר גואנקה בשיחה בערב, פשוט קבל אותה כפי שהיא, ממילא אינך יכול לשלוט בה. ואני קיבלתי אותן.

שליטה בגוף

[אם יש למישהו בעיה עם תיאורים של כאבי מחזור נשיים, נא לדלג עד לכותרת המודגשת הבאה. תודה.]

האפקט הגופני המדהים של המדיטציה הזו, ניכר בהשפעה שלה על הכאבים שלי. כשאני מקבלת מחזור, זה לעתים קרובות די רע. ביום הראשון זה יכול להגיע לבחילות והקאות, וכמעט תמיד מגיע לתחושות קיצוניות של חום וקור, חוסר תיאבון, כאבי בטן קשים וכו'. כדורים חזקים השפיעו עלי אי שם בתחילת גיל ההתבגרות, אבל מהר מאוד הגעתי למצב, בו כל כדור מסוג חדש משפיע עלי פעם אחת, ובפעם הבאה הוא כבר לא עוזר. ואני לא מדברת על סוכריות לילדים כמו אדקס 2000, או איך שלא קראו לדבר הזה, אלא יותר לכיוון הכמה אופטלגינים ביחד, ושאר סמים במרשם. גם שני אדווילים לא מדגדגים לי את הריס, לכן היום אני פשוט לא טורחת לקחת כדורים, אלא מחכה כמה שעות שהכאב הרציני יעבור, ומקללת נמרצות את אלוהים (שלצורך העניין אני מוכנה להאמין בו). (ואגב, גם גלולות לא עוזרות לי לזה). הדרך היחידה להמנע מהכאב, היא לתפוס אותו כשהוא קטן, ולהתגבר עליו שם. הצלחתי לעשות את זה פעם אחת בסביבות גיל 16-17, וזה היה די קשה וכמעט לא שוחזר מאז. ביום השלישי של ויפסנה, התחיל לי מחזור, ולא הרגשתי שום כאב. כלום. כי כל תשומת הלב שלי היתה בתחושות באיזור השפם.

בצהריים יש שעה הפסקה, והתחיל לדגדג לי משהו. התרכזתי בנשימה, פעם, פעמיים, ותוך רגע זה נעלם.

זו שליטה בגוף, גם אם ברמה נמוכה.

תנוחות ישיבה וכאבים קלים

דבר שעשיתי ביום הרביעי, הוא להשבר בקשר לכאבי גב. אף אחד לא אומר לך איך לשבת בויפסנה. באולם יש כרית גדולה ועליה כרית קטנה להגבהת התחת, ואתה יכול להוסיף עוד כרית שהבאת מהבית או שלקחת משם. שב איך שבא לך, מזרחית או בלוטוס או מה שלא יהיה, שנה תנוחה כמה שאתה רוצה (בשלב הזה של הקורס לפחות). העניין הוא, שקשה לשבת טוב. לשבת בגב זקוף כל היום זה קשה, ולא משנה כמה כריות יש לך. ולשבת בגב כפוף, פשוט עושה המון כאבי גב תוך יום יומיים.

לי לקח יומיים-שלושה עד שנשברתי והבאתי את הכרית הגדולה שלי לאולם, כי קודם איכשהו התפדחתי לעשות את זה. אבל זה לא הספיק, כי כאבים חזקים כבר נוצרו, ועדיין התקשתי לשבת זקוף. ואז, ביום הרביעי, נשברתי, בלעתי את כבודי, ובהפסקת צהריים באתי למנהלת הקורס לבקש כסא או שרפרף לשבת עליו, כמו שראיתי אצל בנות אחרות, כי יש לי נורא כאבי גב.

היא שאלה אותי האם זו בעיה רפואית קבועה, נתנה לי שרפרף, אמרתי, אולי אני לא יושבת טוב, דיברנו קצת על תנוחות ישיבה, והלכתי. היה נורא מוזר לשמוע את הקול שלי, ולנהל שיחה של ממש, עם אלמנטים קטנים של חברותיות. היא היתה ממש מותק אלי.

אחרי השיחה הזו, פשוט בכיתי. אני לא יודעת למה ואיך, זה פשוט בא פתאום. זו כנראה השתיקה הזו, חשבתי, הבידוד. זה לא היה בכי רע, זה היה בכי אחר. לקחתי לי גליל נייר טואלט וישבתי ליד עץ באמצע הדשא, שהיה מקום שכמעט לא ראו אותי, ובכיתי ובכיתי. נזכרתי איך כתבתי פעם קטע, ממש מזמן, בערך בגיל 14 או 15, על שלוש טיפות של שקט. נורא רציתי שלוש טיפות של שקט, מקום לנוח בו, פחדתי שאם אני אקבל שלוש טיפות, זה לא יספיק, אני ארצה פתאום עוד ועוד, ים של שקט. תמיד השקט הזה התקשר לי אסוציאטיבית גם עם מקום רחוק. עם המדבר. אני חושבת שהמדבר, שחצבה, משכה אותי אליה לא פחות מהויפסנה.

ואז, ביום הרביעי בצהריים, הרגשתי שמצאתי את זה סוף סוף. יש לי שקט, ואני יכולה להרגע. ושוב נזכרתי במשפט בערך מאותו זמן של הקטע על שלוש טיפות שקט.

home is a place where you can cry as much as you want.

בכיתי עוד הרבה יותר בסדנה הזו.

[כן, זה שוב ארוך. אני שוב אומרת, אם זה לא מעניין אתכם, אל תכנסו לקטעים על הויפסנה. ואמרו לי כבר אנשים שאין להם מה לומר על זה, אבל זה מרתק, אז אני ממשיכה. אה, כן, וגם בשבילי, כמעט שכחתי. בסוף עוד תהיה פואנטה.]

תקציר הפרקים הקודמים:

 בעקבות חיבה למצבים קיצוניים ומשיכה לשקט, החלטנו, אני והציניות, לעשות ויפסנה. נסיבות חיי הפתלתלות הביאו אותי לחכות לזה שנה שלמה, לא הכי קלה, במהלכה הצלחתי לפתח ציפיה לא קטנה לכל העסק. (לצפיה בכל הפרקים)

פחדים, נשימות, כאבים ודואר זבל מחשבתי

היו אנשים שניסו להפחיד אותי.

אריאל אמר, שאני לא יודעת למה אני מכניסה את עצמי, וזו סדנה נורא קיצונית. שכדאי לי להתחיל בקטן, לעשות קודם מדיטציה סתם ככה.

ההורים, ובכן אמא שלי סתם דאגה שישטפו לי את המוח ואני אחזור קוקו. (וזה היה לפני שאמרתי את המילה "הודו" בקול רם. יאמר לזכותה שמאז היא התרגלה לרעיון לאט לאט.) "תהיי ביקורתית", היא אמרה. (אני לא זוכרת מה אבא אמר. הוא בטח שתק ונתן לה לטפל בנושאי חינוך, כרגיל.)

אף אחד מהם לא הטריד אותי במיוחד. אריאל לא הפחיד, כי ידעתי שכמעט כל אחד יכול לעשות מדיטציה, וידעתי שאני אעמוד בזה. למעשה, היה בזה מן האתגר, להצליח לעשות את הסדנה, לא להשבר (עוד נגיע לזה), לקפוץ ראש למים.

אמא לא הטרידה אותי, כי מה הריאלית הזו מבינה ברוחניות בכלל. והרי כל הרעיון בזה הוא לשם שינוי לא להיות ביקורתית. אני מכירה בכל זאת כמה אנשים שעשו את הסדנה, ואף אחד מהם לא חזר משם שלום עכשיוניק מחבק עצים. ובכלל, נדמלי שגם לי יש אישיות, או משהו כזה.

אני פחדתי מסיבות אחרות.

ראשית, כי לא היתה לי הרגשת "אחרי" ברורה. איכשהו, הסדנה לא היתה משהו שהצלחתי לכמת. ידעתי שאני נכנסת מצד אחד, כמו שאני, קצה, שאני מכירה. ויוצאת מהצד השני, מישהי אחרת. אחרת ממש. ואין לי מושג איך היא תהיה אחרת. זו היתה התייחסות קצת מיתית כזו לסדנה, אני יודעת. לא זכור לי מתי התייחסתי ככה לחוויה אחרת בחיים שלי. ואף על פי כן, ההתייחסות הזו היתה הכי קרובה למציאות שרק אפשר.

הפחד השני, היה מהפילוסופיה.

כמעט כל הידע הפילוסופי הרעוע שלי, מגיע מהאקס-גורו, מדריך חוג הפילוסופיה שלי מהתיכון. הוא כמובן העריץ את ניטשה, ואנחנו בילינו כמעט חצי שנה בי"ב, בקריאת קטעים מ"כה אמר זרתוסטרא" ו"מעבר לטוב ולרוע". כקונפורמיסטית, נדבקתי בהערצה הזו, כמובן.

הבעיה, באופן כללי ועילג, היא זו:

ההטפה של ניטשה לרצון לעוצמה, מתנגשת, עפ"י האקס גורו, בגישות המזרחיות (ככל הנראה "בודהיזם", אבל אני לא באמת יודעת מה זה), שמקדשות את ההשלמה.

אם אתה חי חזק, מתחדש, מחריב את מגדלי האמונה הקודמת ובורא את העולם שלך מחדש, שוב ושוב, לא פוחד, לא הולך בשום תלם, לא נכנס לתבניות, רוצה יותר, מתאמץ, משיג, אתה עושה את זה כהלכה.

אם אתה משלים (האמיתה המזרחית "החיים הם סבל" {AKA, "החיים בזבל"}), לא נכנס לעימותים, מקבל הכל, נכנע לזה, לא מקצין דברים, לא רוצה...

אחי1 אמר לי פעם, שאני מוצאת בפילוסופיה מה שרוב האנשים מוצאים בדת. זה לא מדוייק, אבל יש בזה מן האמת. במידה רבה אני חיה לפי פילוסופיה (ו"אפלטון במקום פרוזק" בטח לא יחדש לי הרבה). הרעיון לעשות ויפסנה, טמן בחובו את הסכנה, שאצטרך ללכת נגד האמונות שלי. שאפסיק להעז, ללכת על הקצה, להכנס ולצאת מסערות, לחיות חזק.

זה הפחיד אותי הכי הרבה. בצדק, ולא בצדק.

את כל זה שמתי בצד, ארזתי יפה את פקלאותי, אמרתי שלום בבית, ועליתי על האוטובוס לחצבה.

לסדנה מגיעים ביום אפס, אחרי הצהריים. אנשים שלווים קיבלו את פנינו, וחוץ מזה שלא היה שום סימן למשהו שדומה לתור (נחשו מי התעצבנה מזה...), הכל היה מאורגן בצורה מדהימה למדי, ובאופן שמתוכנן למנוע עד כמה שאפשר התנגשויות מיותרות בין המודטים.

ממלאים איזה טופס עם פרטים אישיים (נסו לכתוב את קורות חייכם בקיצור, כולל משברים עיקריים, על חצי עמוד פוליו, באנגלית בבקשה), מדברים עליו 5 דקות עם אחת המתנדבות, מפקידים את כל השטויות למשמרת (פלאפון, ארנק, פנקס ועט {לא להתפתות!}, תכשיטים, מאמרים על הגנום, וכיוב"ז), ומקבלים מספר חדר ומספר מיטה. אין מה לריב על זה, אין מקום לאי נעימות.

בחדר שלנו היו 5 בנות, אוכלוסיה הומוגנית למדי, כולנו עשינו את הסדנה בפעם הראשונה, וכולנו צעירות. החדר היה מפולג לשני מפלסים, עם משהו כמו 5 מדרגות ביניהם, כך שבעצם היו 2 חדרים. אני ועוד מישהי היינו במפלס התחתון, 3 אחרות בעליון. בחדר שירותים ומקלחת, וגם מזגן. הכל נקי ומסודר מאוד. על המיטות כילות נגד יתושים, וליד כל מיטה שידה קטנה. זה הכל, ובאמת שלא צריך יותר.

משך כמה שעות יכולנו לדבר. זה הספיק כדי ללמוד חלק מהשמות, כמה פרטים ביוגרפיים, ובעיקר לחלוק את החששות מהסדנה. זרות לגמרי זו לזו. ויפסנה עושים לבד, לא עם חברים.

שתיקה

ואז, התחיל השקט.

מדיטציה

יש כמה סוגים של מדיטציה שמתחלפים במהלך הסדנה. בעקרון, כל יום ההוראות של המדיטציה משתנות קצת. אבל בגדול, יש 3 מדיטציות עיקריות אותן מתרגלים בסדנה:

אנאפנה, שמתרכזת בנשימות, אותה מתרגלים ביומיים הראשונים.

סמהאדי, שמתרכזת בתחושות באיזור שבין האף לשפה ("איזור השפם"), אותה מתרגלים ביום השלישי.

ויפסנה, שמתרכזת במעבר סדרתי על תחושות בכל הגוף, אותה מתרגלים מאמצע היום הרביעי ואילך.

[בעקרון, בסוף הסדנה יש עוד מדיטציה, מטא-בהוונה (או משהו כזה), אבל אותה אף אחד לא ממש מבין, והיא לא באמת חשובה, אז עזבו אתכם.]

המדיטציה הולכת מן הקל אל הכבד. האפקט של אנאפנה או סמהאדי הרבה, הרבה הרבה יותר קטן מהאפקט של ויפסנה. וגם האפקט של ויפסנה מתגבר ככל שממשיכים.

אנאפנה

אז התחלנו עם הנשימות. באנאפנה יושבים ומתבוננים בנשימה. אויר נכנס לריאות, אויר יוצא מהריאות. לשים לב לזרימת האויר, בין מחילות האף עד המעבר שלו על איזור השפם. הכל מאוד עדין. לוקח קצת זמן להרגיש. לא לשלוט בנשימה, פשוט להתבונן, לקבל אותה כמו שהיא ולהתרכז בה. אם אתה תופס את עצמך חושב, לא לרגוז, רק לחזור להתבונן בנשימות.

אנאפנה די מעצבנת משום שהיא משעממת בטירוף. אין לה קצב קבוע, ומהר מאוד אתה מגלה שהנשימות יכולות להמשיך גם בלעדיך, שאפשר להיות מודע אליהן ברמה נמוכה, ולהמשיך לחשוב במקביל בערוץ השני. שזה לא מה שאמורים לעשות, אלא להתרכז, וזה קשה ומתסכל למדי. זו הסיבה שאף אחד לא מתלהב ממנה יותר מדי. מה שכן, יש לה כמה אפקטים שלקח לי יומיים לשים לב אליהם.

ראשית, היא מאוד מרגיעה. את זה, למעשה, גיליתי רק בשלב מאוחר יותר של הסדנה. מעבר לזה, המחשבות באמת עוברות לידך לאט לאט. בהתחלה, המחשבות שעלו לי, היו על דברים כמו, היום הקודם, האוטובוס לחצבה, הטרמפ לתחנת אוטובוס, הטלפונים מהבוקר, הפאב של הערב הקודם, וכולי. ואז, לאט לאט, הן הפכו להיות מחשבות על דברים שקרו שבוע קודם, חודש קודם, פתאום מחשבה על משהו חסר חשיבות ומצחיק שקרה לי בגיל 15 - ואז הבנתי.

נקיון, נקיון מאוד יסודי.

כשאין גירויים חיצוניים כמעט, ולא עוסקים כל היום בלדבר, להתחבר, לשים לב לאחרים, אז אפשר לפתע לחשוב לא רק על היום-יום שלך, על הדאגות הקטנות והתקוות הקטנוניות. המחשבות שהיו שם קודם, מתנקות לאט לאט, כמו ג'אנק מייל שנמחק, ומתיבה מפוצצת מנוקה בסבלנות, אחד אחד. וככה, לאט לאט, נולד השקט.

[טוב, זה מספיק לבינתיים. זה יוצא הרבה יותר ארוך ממה שתכננתי, ועוד לא אמרתי כלום.]

או: איך חננה צינית וסקפטית כמוני מתגלגלת לסדנה רוחנית מסובכת

שמעתי על ויפסנה לראשונה מזאב, שהלך לעשות את הקורס, עוד בתקופה שיצאנו, אם אפשר לקרוא לזה ככה. כשהוא חזר הוא לא דיבר על זה, רק התנהג מוזר, כי הוא כזה, ואני לא שאלתי, כי אני כזו. לא ממש היה לי מושג במה מדובר, חוץ מזה שזו איזו מדיטציה. היה לי ברור שזה מן קטע כזה של פריקים, ושיעשה הוא מה שהוא רוצה, אין סיכוי בעולם שאני אעשה דבר כזה. אחר כך, גם בתקופה שהיינו ידידים, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הוא היה אומר מדי פעם, לכי תעשי ויפסנה, ואני התעלמתי בחינניות.

[הערת אגב: אנשים נחלקים, בגדול, לכאלה שיכולים לשמור על קשר טוב עם האקסים שלהם באופן טבעי ונינוח, ולכאלה שנוהגים לנתק איתם קשר באופן טוטאלי. בעוד אני שייכת לרוב לסוג הראשון, זאב משתייך באופן מובהק לשני. הנסיון, שהחל ביוזמתו, להפוך אותי לחריגה בעניין הזה, נגרר אמנם על פני כמה שנים, אבל היה רחוק מלהצליח.]

רק שנה אחרי הקורס שלו, שמעתי במקרה משהו על השתיקה. זה ריתק אותי. ואז, הלכתי לראשונה לשאול את זאב, מה זה הקורס הזה בכלל. קיבלתי קצת חוויות שלו, וגם כתובת אינטרנט.

אחרי שקראתי את תקנון המשמעת, היה לי פתאום ברור שאני רוצה לעשות את הקורס. הייתי גם אדם שונה מאשר הייתי שנה קודם לכן, זה אין ספק. משכה אותי השתיקה, משך אותי הניתוק, משכה אותי הבדידות. רק אני עם עצמי, בלי הבלגן בחוץ. בויפסנה, משך עשרה ימים, אין כמעט שום גירוי. לא טלויזיה, עיתון, ספר, אינטרנט, פלאפון, ארנק. לא מדברים, לא בקול ולא בתנועות ידיים, לא קשר עין, לא נוגעים. גם לא כותבים. מהבוקר עד הערב, עושים מדיטציה - בערך עשר שעות ביום. בשאר הזמן, ישנים, אוכלים, מתקלחים ועושים כביסה. זהו בערך. נשמע קיצוני? מטורף? זה בדיוק מה שאהבתי בזה. זה, והשקט. המדיטציה עצמה, שמתחילה בנשימות, קשורה בלראות את הדברים כפי שהם. בלקבל את המציאות. זה מצא חן בעיני.

באותו קיץ, כבר לא היה מקום בסדנאות. נרשמתי לאחת שנפלה בדיוק בין הסמסטרים.

כשהתחיל הסמסטר הבא, נכנסתי לתקופה קצת יותר קשה. חיכיתי לסדנה. חיכיתי לחופש הזה. באותה תקופה יצאתי עם אביב. תגידי, מה את עושה בחופשת סמסטר? הוא שאל אותי. ויפסנה. ונניח, שבמקום לסוע לויפסנה, את תסעי, נגיד, לאמסטרדם. אני יודע שזו לא הצעה מי יודע מה, לבחור שחיתות וחטאים, על פני שלווה ואושר. ובכל זאת.

אביב דווקא היה טיפוס די סימפטי, בדרכו המרושעת. הסתדרתי איתו מצויין. רציתי לסוע איתו. מצד שני, רציתי מאוד לעבור את הסדנא. משהו נראה לי מאוד חשוב בזה, ואפילו דחוף. מכל מיני סיבות, אביב ידע שלא יוכל לסוע לחו"ל בקיץ. שנינו ידענו שלא ברור אם נמשיך בכלל לצאת בקיץ.

וכך קרה שנסענו לאמסטרדם. (היה מצויין, תודה ששאלתם, וזה בכלל לא הנושא. איך נגררתי לזה, אין לי מושג.)

חזרתי לעוד סמסטר, עדיין רחוקה מלהיות שלווה. כל מיני שדים שלי הציקו יותר ויותר. היו לזה כל מיני סיבות, אני אפילו לא זוכרת במדוייק את רובן. מדוייק אחד, זה סבא שלי שנפטר באותה שנה, שהייתי קרובה אליו. הייתי צריכה משהו שיציל אותי מכל הבלגן הפנימי הזה, שכבר הפריע לי לתפקד. משהו שיחזיר לי את הריכוז והעניין בלימודים, את התפקוד בעבודה, את הרוגע. את היכולת להיות חלק מזוג, ולא להרוס כל קשר שאני נמצאת בו, כמו שהרגשתי שאני עושה עם אביב. התחלתי לגרד את קצה קציהן של כל מיני בעיות שלי, אבל הכל היה בתוך לחץ, ולבד. נורא לבד.

אני ואביב באמת נפרדנו מתישהו, וזה שוב לא הסיפור שלנו להיום, וגם פיטרו אותי מהעבודה, מה שהיה קצת מבאס, אבל היווה הקלה רצינית. מצד אחד היה לי הרבה יותר זמן, מצד שני, זה היה בסבב פיטורין ענק, ולא ממש אישי. כסף, היה לי מספיק באותה תקופה, והעדפתי להתרכז בלימודים.

באיזה מובן זו היתה תקופה רעה? הייתי מדוכאת לעתים קרובות, הרגשתי שאני לא עומדת בזה, ולא ממש היה לי עם מי לדבר על זה. אבל האמת ששיחות עם אחרים אף פעם לא עזרו לי כל כך. אני הייתי צריכה לעזור לי כאן, וניסיתי. עשיתי לעצמי טיולים לגבעת השבשבת, להרגע. עישנתי סיגריה פה ושם. יצאתי, שתיתי, הסחתי את דעתי.

וחיכיתי.

לא ניגשתי בערך לחצי מהמועדי א' שלי, וגם באלה שכן לא קיבלתי ציונים מי יודע מה. סמסטר מבוזבז למדי. שנה מבוזבזת.

לא, העולם לא חרב עלי, לא קרה לי שום דבר נורא במיוחד, בטח לא בנקודה הזאת של חיי, גם אז היה לי הכל. אבל האושר הוא פנימי, והסבל גם.

אחרי שנה של ציפיה, ולא מהשנים הטובות, הייתי מסוגלת, אני והציניות, ללכת לחפש את עצמי באמצע המדבר, ולקחת את זה ברצינות. ופעם אחת בחיים שלי, קיוויתי שמשהו יעזור לי, יעזור לי ממש, וזה עבד.

הערה אדמיניסטרטיבית:

זה הולך להמשיך קצת, ולעסוק, שומו שמיים, בחוויות שלי מהסדנה, כי זה מעסיק אותי כרגע, ויש לי סיבה טובה. לא כולם מתחברים לזה, אני יודעת. אני גם לא מצפה. מדי פעם יתכנו הפוגות קומיות,כדי להרגע,  ו/או העדרויות, עקב תקופת מבחנים וכאלה.

 יום שלישי פעמיים כי טוב לכולם.

[קצה,

אגנוסטיקנית]