אז אנחנו על הירח, כן? חתיכת חור אם תשאלו אותי. אני מצידי בכלל הייתי מעדיף לסוע לאיזה אי, אולי הקאריביים, לא יודע, לשכב על החוף, קוקטייל ביד אחת, בחורה בשניה, ולא לעשות כלום שבועיים לפחות.

ובכל זאת, הירח והכל. חתיכת מתנה לגיל 21. אני לא מכיר אף אחד שהיה שם, אף אחד מהחברים שלי והאנשים שאני מכיר, אף אחד בכלל. אפילו אבא שלי, שהיה בכל העולם במקומות שאפילו אין לי מושג, שקנה את הטיול הזה, אפילו הוא לא.

אבל זה חור. בהתחלה היינו על הקו של המעבורת, "קו"? הוא קיים רק שנה, בקושי טיסה פעם בחודשיים, ורובן בשביל הצוות, לא לתיירים. ככה הסבירו לנו בדרך. אני לא מבין למה שמישהו ירצה לעבוד על הירח, אני בחיים לא הייתי מסכים, מילא אם היה כאן כבר ישוב, אבל אפילו לפי תוכנית ההתיישבות המטורפת הנוכחית, לא ממש יהיה אחד כזה בשום זמן קרוב.

איתי נסעו זוג יפנים מבוגרים, שלא הייתי בטוח אם הם מדברים אנגלית בכלל. שני רוסים שנראו כמו מאפיונרים ולא רציתי בכלל להתעסק איתם. והגרמניה. מבוגרת ממני אמנם, אבל במצב מצויין. אלא שניסיתי לדבר איתה, וכל מה שקיבלתי היה חיוך מנומס וקר ותשובות קצרות. כלבה סנובית.

כשירדנו מהמעבורת עברנו ישר לטרקטור ירח מספר 1. אוטובוס תיירים, כמו שהנהג שלנו קרא לו. הוא נתן כמה הוראות בטיחות, לא כל כך שמתי לב אבל הנהנתי עם הראש. נסענו למגורים, חור עלוב בפני עצמו, ומשם לטיול מכתשים.

נוף מדכא מסביב. הירח.

הקשר היחיד שיש לדבר הזה שהנהג קרא לו אוטובוס לתיירות הוא חלונות גדולים. לי כל הירח הזה נראה שומם למדי גם ככה, ולצאת החוצה אנחנו לא אמורים היום. אני רוצה לישון. היפנים מדברים ביניהם ומסתכלים על הנוף. הרוסים נראים אדישים ממש כמו קודם.

יש צפצוף או שנדמלי? כן, יש משהו, צפצוף חלש כזה, מן ביפ קצוב. בטח פלאפון של מישהו, לך תדע איזה צלצולים מעצבנים יש לרוסים הפסיכים האלה. אבל הם לא עונים. אולי זה בכלל לא שלהם. מעניין מאיפה זה, אני מסתכל סביב אבל לא רואה, נדמלי שאף אחד לא שם לב. גם בכלל לא ברור למה יצלצל פלאפון באמצע הירח. אוי, איזה טמטום, זה לא יכול להיות, אין כאן קוים בכלל. רק קשר. אולי הקשר מצפצף? למה הם כולם יושבים בשקט? רק אני שומע את זה?

הצפצוף ממשיך, ואף אחד עדיין לא הגיב. היפנים ממשיכים לדבר ביניהם. אולי אני אשאל אותם מה זה. אני בכלל לא בטוח שהם יבינו אותי. והרוסים? אני מסתכל שוב על הפרצופים שלהם. אחד גדול כזה ושמן, הסרבל המוזר של החלל בקושי עולה עליו. מבט אטום כזה, או שהוא אדיוט מוחלט או שהוא איש רע. אולי שניהם. והשני, קטן יותר, זה בטח הבוס. העיניים שלו מביטות בי לרגע ואני יודע שאני לא יכול לדבר איתו. פשוט לא.

הצפצוף ממשיך, חלש ושקט, באותו קצב. אני מרגיש מן אי נוחות כזו, כאילו הוא עושה לי משהו רע בעצם זה שהוא שם. אבל זה טפשי. בטח סתם צלצולים באוזניים, מכל הטיסות. תופעת לוואי של החלל. לא משהו אמיתי. קצת כואב לי הראש. זה בטח מאותה סיבה. מעניין אם יש לי כדורים כאלה בתיק, בין כל הדברים שדחפו לי לכיסים.

נשארה רק הגרמניה. אולי אני אגש אליה. ואגיד לה מה? תגידי, גם לך יש צפצופים באוזניים? היא מסתכלת עלי כמו על ילד קטן.

חרא.

היפנים דווקא נראים נחמדים. האישה אומרת משהו לגבר והוא מהנהן. שניהם מחייכים כל הזמן. בעצם עכשיו לא ממש.

אני עייף. אני רק אניח את הראש ואשן קצת, כואב לי הראש, יש לי בחילה כזו והצפצופים האלה משגעים אותי.

אני מרגיש את העיניים נסגרות, ופתאום עוברת בי מחשבה, הצפצוף, זה משהו ברכב הזה, טרקטור ירח מספר 1, איזו תקלה, אולי חור באיזה מיכל, אין אויר.

freinds

"אתה הולך אל נשים? אל תשכח את השוט!" [ניטשה, נו.]

"להיפך! דווקא הספרים של ג'ורג' אורוול הם שהעצימו את האח הגדול! הוא יוצר שם את רעיון המעקב המושלם, ומציע את המימושים שלו! מובן מאליו שזה היה רק עניין של זמן," אוסוולד לגם קצת מהמים,

אבל אותי לא עניין כל הויכוח הפילוסופי הזה, זה מה שקורה כשהמוזיקה לא מספיק חזקה, אז קמתי משם והלכתי לחדר השני. בחור ובחורה שלא הכרתי התמזמזו על הספה, העפתי בהם מבט קצר, הם הביטו בי לרגע, והמשיכו, ואני הדלקתי את הטלויזיה והתיישבתי על הכסא שהיה שם. אני מתגעגע לתקופה שבה לא היו ערוצים, ואז הייתי פשוט בוהה במה שיש, גם אם אלו החדשות בערבית. היום, אני מרגיש חובה איומה להעביר ערוצים ולמצוא משהו טוב. מצאתי איזה סרט טבע על אריות, אני נורא אוהב אריות, הקריין דיבר באופן דרמטי מגוחך על קרב ההישרדות שלהם, ותוך שתי דקות זה נגמר, כי הגעתי ממש לסוף. חרא. העברתי עוד קצת ערוצים, וכבר ידעתי שעוד רגע אני מתייאש והולך, ואז מצאתי את friends ב-star world. חשתי אכזבה קלה, כי כבר רציתי ללכת. הבחורה על הספה אמרה, "הי! זה friends?" "כן", עניתי, וראיתי איך הבחור נועץ בי מבט מלא שנאה. נו טוב, חשבתי, לפחות הרסתי למישהו את הערב, אז זה לא היה בזבוז זמן מוחלט לבוא הנה. בהיתי בו קצת, ואז קמתי, לא התחשק לי סיטקום, הפרק דרש התרכזות, ואפילו לא ראיתי אותו מעולם. הלכתי בחזרה לסלון, המוזיקה עדיין לא היתה מספיק חזקה, ועכשיו אוסוולד דיבר עם רן על הצבא. ניגשתי ישר לשולחן של המשקאות וחיפשתי כוס נקייה. לא מצאתי, אז לקחתי סתם כוס ריקה וערבבתי לי משהו לשתות לפי החוש. זה יצא קצת חזק, הייתי מאוד מרוצה. "מה אתה שותה?" שאל אותי קול מוכר מאחורי. הסתובבתי. גלית. חזית תחרה שחורה מבצבצת דרך גופיה חצי שקופה, חיוך חצי מזמין מבצבץ דרך איפור עדין ומסגרת שיער שחור קצר. האקסית שלי. כמה טוב שאני נתקל בה כל פעם מחדש. "הנה", נתתי לה את הכוס, "נסי בעצמך." "אוי זה נורא חזק!" קראה גלית בשאט-נפש, "איך אתה יכול לשתות את זה? חייבים להוסיף קצת חלב." "לא, אני אוהב את זה ככה!" אמרתי, אבל גלית היתה כבר בדרך למטבח וביצעה בדרינק שלי את זממה. "עכשיו זה הרבה יותר טוב", אמרה וליקקה שפתיים כשסגרה את המקרר. נאנחתי. לקחתי ממנה את הכוס בחזרה וטעמתי. היא צדקה, זה אכן היה הרבה יותר טעים ככה, כמו משקה של כוסיות. בעצם, לא כמו. עיוויתי את פני. גלית התעלמה מזה לגמרי. "אז מה שלומך ככה?" היא שאלה. "קחי את זה, הרסת אותו לגמרי, אני לא רוצה." הושטתי לה את הכוס. "לא, אני לא רוצה," היא דחפה קצת את היד שלי, עומדת די קרוב אלי, "בכלל חשבתי לעשן משהו," היא חייכה, קצת בהיסוס, "בא לך?" "קודם תשתי קצת." היא ניסתה לקחת את המשקה, אבל עשיתי כנראה תנועה לא כל כך טובה עם היד וקצת נשפך לה על החולצה. "אחר כך תנקי את זה, עכשיו לשתות!" פקדתי. הגשתי לה את הכוס לפה והטתי אותה בעדינות. גלית שתתה קצת ואז ניסתה לקחת את הכוס ביד, "אל תפריעי!", אמרתי, "שתי!" היא המשיכה לשתות עוד קצת, עד שפתאום הפסיקה והאלכוהול נשפך לה על הפרצוף. הסטתי בחזרה את הכוס. "טוב, קחי קצת הפסקה." גלית צחקקה בשקט. "די, די, אני לא יכולה." "ששששש. הפסקה. בלי לחץ." ליטפתי לה את השיער ביד ימין. ביד שמאל עדיין החזקתי את הכוס. גלית ליטפה לי את הפנים. לחצתי את הראש שלה אל החזה שלי, וליטפתי אותה עוד קצת. היא התחילה לנשק אותי. "לשתות!" אמרתי שוב, והגשתי את הכוס לשפתיים שלה. גלית שתתה, ועם הידיים התחילה למשש לי את התחת. לעזאזל, חשבתי. גלית סיימה לשתות. הורדתי בעדינות את הידיים שלה ממני, שמתי את הכוס בפח, היא עמדה והסתכלה עלי, עשתה צעד קטן. חזרתי אליה והתחלנו להתנשק קצת, דחפתי לה ידיים לחולצה, הצמדתי אותה למקרר, ואז שמענו קולות שיחה מתקרבים, ואני נזכרתי שבכלל עוד לא ראיתי טלויזיה. "חכי רגע," אמרתי לה, "אני הולך להביא לי עוד שתיה." בדיוק נכנסה למטבח בעלת הבית, שהיא כנראה גם חברה של גלית, רק שלא ידעתי את זה, אחרת בטח לא הייתי בא. הן התחילו לדבר, ואני ארגנתי לעצמי עוד דרינק, בכוס חד פעמית חדשה לחלוטין, וחזרתי לחדר השני שהייתי בו קודם.

על הספה עדיין היה הזוג מקודם, אלא שעכשיו הבחורה בעיקר ראתה את הפרק ההוא של "חברים" והבחור ניסה לא להיות משועמם ומתוסכל. שוב הוא הביט בי במבט מלא טינה, ולכן התיישבתי על הספה ביחד איתם, כי אם כבר, אז כבר. הבחורה דווקא שמחה לראות אותי, ושאלה לאן נעלמתי קודם. "רק הלכתי לארגן לעצמי משהו לשתות", עניתי, "מה הפסדתי?" ומיד קיבלתי תקציר חלקי של העלילה, כדי שלא אצטרך להתאמץ.

עכשיו, שיהיה ברור, אני רציתי לראות טלויזיה. זו היתה ליהי, הבחורה, שניסתה לדבר איתי. לא ממש ברור לי למה, היה הרבה יותר הגיוני שתדבר עם הבחור ההוא, ערן או איך שלא קראו לו. הוא היה הרבה יותר יפה ממני, גבוה כמו שחקן כדורסל, עם עיניים כחולות, וגוף טוב. חוץ מזה, הוא לא נראה כאילו הוא יתנגד באיזושהי צורה לקבל ממנה קצת יותר תשומת לב, מכל סוג שהוא. אני לא עשיתי שום דבר, חוץ מלהיות קצת אדיש.

לרוע המזל, בסטאר וורלד יש הפסקת פרסומות מדי פעם, ואז באמת לא היה לי שום דבר לעשות חוץ מלגמור את השתיה שלי, להסתכל על ליהי, שנראתה קצת פריקית כזו, עם שיער ארוך ובגדי שאנטי, ולקחת ממנה סיגריה, כי היא הציעה.

ליהי ישבה עם הרגליים על הספה, מחבקת אותן. בחדר היו רק הספה, כסא, הטלויזיה, שטיח קטן, ואיזו כוננית שעמדה בצד. לא היה שום שולחן לשים עליו את הרגליים, וזה נורא חסר לי באותו רגע.

הסתובבתי עם הפנים לליהי ופיתחתי את השיחה שלנו בנושא, מי יותר חמוד, רוס או צ'נדלר. (אני חושב שזה ברור לגמרי). היא גם הסתובבה אלי, והיה בה משהו מאוד חמוד. אחר כך נגמרו הפרסומות ונאלצנו להסתובב בחזרה. חיבקתי אותה, והבחור מצד שני אפילו לא פצה פה. אחר כך התמזמזנו קצת, אני מאוד נגד להתנשק כשאני רואה טלויזיה, זה מפריע. ליהי חולקת את הדעה שלי בנושא, למרבה המזל. אני חושב שגלית נכנסה עם הג'ויינט בערך כשהיד שלי היתה אצל ליהי בתחתונים. מה-שמו עדיין ישב בצד השני שלה, ואפילו כבר לא התאמץ להראות מאוכזב. עכשיו הוא ניסה לעקוב אחרי הפרק. גלית סקרה לשניה את המקום ואז התיישבה בין ליהי לבין הבחור, טופחת לי על הראש בדרך. היא הסתירה כשעברה. עכשיו הצטופפנו קצת, כי בספה לא באמת היה מקום לארבעה. גלית הציעה את הג'ויינט לבחור אבל הוא לא רצה, ליהי לקחה אותו ממנה ואחר כך שמה אותו בפה שלי. לא ידעתי אם זה חכם שאני אעשן, אולי אני לא אבין ככה מה קורה בטלויזיה, אבל זה כבר לא היה בשליטתי.

אחר כך היא לקחה אותו ואיפרה אותו בעצמה למאפרה המאולתרת שלנו. ילדה טובה. הפרק של freinds בדיוק נגמר והיתה פרסומת שאמרה שמיד יהיה עוד אחד. כנראה שהיה לה קצת צפוף, לליהי, כי היא התיישבה עלי, ואחר כך חייכה לגלית ונשכבה עליה עם הראש. גלית התחילה ללטף לה את הראש, ואני תהיתי ביני לבין עצמי אם אני מסטול מדי עכשיו מכדי לנהוג. "אני הולך להביא עוד שתיה", אמרתי, "יש כאן ג'ויינט, לא צריך", אמרה לי גלית והחזיקה אותי במקום עם היד. זה היה מיותר, כי ממילא ליהי ישבה עלי, ולא יכולתי לקום. מיד גם קיבלתי שוב את הג'ויינט, והשתדלתי לא לראות מה ליהי עשתה לגלית בינתיים. הבחור שישב איתנו כל הזמן, קם ויצא. הוא קצת הסתיר, אבל הפרק הבא עוד לא התחיל.

הן לא נתנו לי לראות אותו, החצופות. בפעם הבאה, כשיתחשק לי לראות טלויזיה, אני אשאר בבית.

גשם התחיל לטפטף והפנס בחוץ הבהב. הוא האיר עדיין באור קלוש את המדרכה והקומה הראשונה של הבניין ממול. עד האמצע בערך. חלון הקומה הראשונה היה סגור אבל התריס לא הוגף, ובפנים אפשר היה לראות במעומעם שתי כורסאות עומדות מול מקלט טלויזיה. המשכתי להביט דרך הכוונות וקיללתי בשקט. הבנזונה הקטן כבר היה אמור להגיע לפני שעה, אבל הוא לא שם, ואם הגשם המחורבן הזה ידפוק לי את הריאוּת או משהו, כל העסק ילך לעזאזל ואני אצטרך להתחיל הכל מחדש, בפעם השלישית.

חשבתי לאכול עוד קצת מהפיצה אבל כבר לא הייתי כל כך רעב. אז הדלקתי לי עוד סיגריה והמשכתי לחכות.

הבטתי אל הרחוב, לראות את הטרנטה שלו מגיעה. מדי פעם עבר איזה רכב, והמשיך הלאה, ולרוב הוא היה סתם איזו מיצובישי, או טויוטה, ולבן.

הסערה התחזקה בינתיים, ברקים, רעמים וכל הבלגן. כלבים התחילו לנבוח בהיסטריה. מזמן לא ירד גשם, והכבישים חלקים עכשיו. אולי הוא נתקע עם האוטו בפקקים. אולי אני אתקע עם האוטו בפקקים, כשאצא מכאן. הדלקתי את הרדיו, תמיד אני סוחב איתי איזה טרנזיסטור קטן. שמרתי על הווליום נמוך, שהשכנים לא ישמעו שיש מישהו כאן. אני שונא אוזניות. יום אחד זה יהרוג אותי.

הם השמיעו שירים, כרגיל, ולא דיווחי תנועה. הקשבתי לי בסבלנות, משלים עם הזבל המוזיקלי הזה באין ברירה. הרחוב המשיך להיות די ריק, ואני המשכתי לחכות. הפנס המשיך להבהב, פעם רואים את הסלון ופעם לא. בתוך הדירה הזו לא היה אור בכלל, באופן עקרוני הרי אין כאן אף אחד. זה גם פרקטי כי לא מתחשק לך לקום ולהתעסק במשהו אחר, אתה מביט באור שבחוץ כמו בטלויזיה, כמו האדם הקדמון באש. עכשיו השמיעו את נירוונה. כל כך הרבה זמן הוא מת ועדיין לא נמאס להם מהלהקה הזו. אולי דווקא בגלל זה. בעצם, הרבה זמן זה עניין יחסי.

פולקסווגן כחול מקרטע הגיע והתחיל להאט. נדרכתי. חזרתי מיד לכוונות, למרות שאין לי מה להתעסק איתו לפני שהוא מגיע לתוך הבית, שם הוא לא ימשוך שום תשומת לב עד שיתחיל להסריח. מהרכב יצאו שני אנשים, אחד רזה, גרמי כזה, עם מעיל גדול וכובע. הכרתי את הדמות היטב. השני היה הרבה יותר גבוה, ולא ראיתי את הפנים שלו, כי הוא פתח מטריה מיד כשיצא מהרכב, מהצד הרחוק ממני.

השני מהווה בעיה. מה הוא עושה כאן? מי הוא? שוב אני צריך לבטל את הכל?

בפעם הקודמת זה היה בגלל נירו. ארנזו, הבוס, הצמיד אותי אליו כדי שנגבה אחד את השני. אמרתי לו שאני עובד לבד, והוא יודע את זה, לא מהיום. אבל הוא התעקש. כמה שנים אתה מכיר אותי, הוא אמר. אני לא חובבן. אם אני אומר שתקח איתך את נירו, תאמין לי שיש סיבה טובה.

הוא לא דיבר על הסיבה הטובה שלו אבל הציע לי כפול כסף.

כל העסק הסריח, למה הוא צריך לשלם לי כפול כדי לדחוף את נירו פנימה, שרק יפריע?

אמרתי שאני אודיע לו תוך יום, והלכתי לרחרח קצת, לבדוק מה הסיפור.

המשימה שלי להיום נכנס פנימה יחד עם החבר הגבוה שלו, והספקתי לקלוט פיסת שיער בלונדינית מבצבצת שם, כשסגר את המטריה שלו, בשניונת לפני שדלת הבניין נסגרה. הבזק קצר, על גבול התודעה, של היכרות, אני יודע שאני יודע מי זה, אבל אני לא יודע מי זה. תחושת הבטן שלי לא טובה. עוד רגע הם יהיו למעלה, ואז הכל יתברר.

בפעם הקודמת, נירו דפק את כל זה. הוא היה, איך אומרים, "לא זהיר", ואני ביטלתי. הייתי מוכן כמעט להרוג אותו ולא את המטרה באותו רגע. גם ככה לא הייתי שקט מזה שהוא שם. המקורות שלי אמנם אמרו, ובהרבה בטחון, שארנזו החליט לעבוד אחרת כי הוא נלחץ שהמשטרה מתקרצצת עליו. להצמיד לי מישהו לא נראה לי פתרון הרבה יותר גרוע מלתת לי לעבוד לבד, בלי מטומטמים על הגב, אבל כשיש לבנאדם סיבה להיות אדיוט, לא תמיד אפשר להוריד אותו מזה.

המשימה שלי נכנס הביתה, כמעט יכולתי לשמוע את החריקה של הדלת. אור מחדר המדרגות חודר אל הסלון. ואחר כך אור מחדר הכניסה, והם מתערבבים זה בזה. האור של הכניסה יותר בהיר. האור מחדר המדרגות נעלם, הדלת נסגרה, ובחור גבוה ובלונדי נכנס אל הסלון ומביט החוצה. המשימה שלי עוד לא שם, בטח במטבח. ראיתי שאני באמת מכיר את הבלונדי. גבירותי ורבותי, קבלו את ארנזו ג'וניור, הבן של, ילד טוב מאפיה. לא היה ברור לי מה הוא עושה כאן, אבל לו זה כן היה ברור. העיניים שלו חיפשו משהו בחוץ, עד שהן התמקדו על התריס שלי. הוא לא יכול היה לראות אותי כי כאן הכל חשוך, אבל הוא הסתכל לכיוון שלי, סימן עם האגודל למעלה וחייך. אחר כך הוא ניגש לטלויזיה והדליק אותה, התישב בכורסא הרחוקה יותר והתרווח, כאילו זה הבית שלו.

המשימה הגיע מהמטבח עם שתי בירות, והתיישב בכורסא הקרובה אלי. הוא בדיוק על הכוונת. אני מתבונן דרכה ורואה אותו, בדיוק בזוית המתאימה, רגוע, לא זז הרבה. אני מלטף את ההדק עם האצבע. ג'וניור, לכל הרוחות, מה אתה עושה שם.

ג'וניור כאילו קרא את מחשבותי, קם לרגע, נעמד מאחורי הכורסא של המשימה, איתר שוב את התריס שלי וסימן לי בחוסר סבלנות עם היד. המשימה שקוע בטלויזיה. ג'וניור יצא מהסלון. הסתכלתי שוב דרך הכוונת. אותו הגוף, אותה התנוחה, אותה זוית מצויינת. אין לדעת כמה זמן זה ימשך. כיוונתי אל הראש. יריתי פעם אחת. אין רעש, הראש נחבט אל הכורסא מאחוריו ודימם, אין תנועה בגוף הזה. כמעט ממש כמו קודם.

התבוננתי בו לרגע, ואז התחלתי לקפל את הציוד שלי, תוך כמה דקות אהיה בחוץ. ג'וניור חזר לסלון, הביט לרגע בגופה, הגניב מבט אל התריס שלי. הוא לא רואה כלום. התיישב בכורסא מול הטלויזיה, משחק במפתחות ביד. מעביר ערוצים. ממשיך לשחק במפתחות. עוד מבט זהיר, אגבי, אל התריס שלי. בטוח שהוא לא יכול לראות אותי? כן, אני בטוח. מה הקטע שלו?

לבשתי את המעיל שלי, ארוך, שחור. מעיל רגיל לחלוטין כפי שלובשים כולם. תיק קטן על הכתף. הורדתי את הכפפות, התחרטתי, ולבשתי אותן שוב.

יצאתי, הלכתי עד קצה הרחוב, חציתי את הכביש, הסתובבתי וחזרתי. פתחתי את הדלת ונכנסתי. ג'וניור הופתע. הוא לא ידע שיש לי מפתח. גם אבא שלו לא ידע.

התריס בינתיים הוגף. המזנון פתוח. ג'וניור סגר אותו במהירות וניגש אלי, מה אתה עושה כאן, חייך בעצבנות. אני יכול לשאול אותך את אותה שאלה, חייכתי בחזרה. זה לא צריך לעניין אותך, הוא ענה לי בפנים רציניות, מתאפס על עצמו, הכי טוב שתלך עכשיו. הקול שלו נשמע כמעט מאיים. אם לא הייתי מכיר אותו, אולי לא הייתי שם לב שהוא כל כך לחוץ.

מה יש במזנון, שאלתי. ג'וניור חייך שוב ואמר לי, אולי נשב במטבח.

ישבנו.

הוא התחיל לדבר איתי, תראה, הוא אומר, לא רצינו לערב אותך בכל הפרטים קודם, אתה יודע שקלייטון ארנזו תמיד אומר שכמה שיודעים פחות יותר טוב. אני חושב שזה מאוד נכון, הוא המשיך, ככה אם משהו נדפק, יש הכי פחות נזק, לכל הצדדים. נתתי לו לבלבל את המוח עוד כמה דקות, הוא טיפוס ממש חלקלק, הג'וניור הזה. תמיד חשבתי שהוא סתם אדיוט. מה יש במזנון, קטעתי אותו סוף סוף.

ג'וניור ניסה לכוון עלי את האקדח שלו, אבל זה לא הצליח לו כל כך. אולי כי אני לא בנאדם שכדאי לכוון עליו אקדחים כשהוא לא ישן. לאט, הוצאתי את האקדח שלי מהמכנס עם היד השניה, והכנסתי לשם את שלו עם היד שאחזה באקדח שלו. לא הפניתי ממנו את המבט לשניה. ג'וניור הוא חובבן. אבל אני לא. לאקדח שלי יש משתיק קול, וידעתי כמה כדורים נשארו בו.

הוא נהיה קצת חיוור פתאום.

מי עוד בסביבה? שאלתי.

הא? אף אחד. ענה ג'וניור, מיואש. האמנתי לו.

מה יש במזנון, שאלתי שוב.

ג'וניור התלבט. הזיע. מלמל משהו.

למה ארנזו שלח אותו בכלל? איזו טעות טפשית מצידו.

אין לי את כל היום, ילד, אמרתי. וג'וניור מבוגר ממני בשנתיים.

טוב, בוא תראה לי, אם אתה לא מצליח לדבר.

לקחתי אותו לסלון. אמרתי לו לפתוח את המזנון ולהוציא הכל החוצה.

היתה שם מזוודה שלמה, מלאה לבן. ים כסף אפשר לעשות מזה. וארנזו הסתיר ממני את זה, מרח אותי בסיפורים. לעזאזל, ידעתי שהעסק הזה מסריח. למה נכנסתי לזה. ומה יש לארנזו נגדי פתאום?

ארנזו כבר לא סומך עלי? שאלתי. ג'וניור המשיך לשתוק. הוא לא סומך עלי?! שאגתי. תפסתי את ג'וניור, יד אחת שלי מחזיקה בידיים שלו מאחורי הגב, הצמדתי אותו אל הקיר ואת האקדח לסנטר שלו. אה.. הה.. אבא אומר, הוא הפסיק לרגע, מה אבא שלך אומר, אל תתבייש ממני, אתה חושב שאני מפחד לירות? לא, ג'וניור לחש בקול חנוק, הוא אומר שזה לא אישי, זו עסקה עם האיטלקים, הם לא אוהבים אותך, לכן אני הייתי אמור להביא מכאן את החומר, לכן בפעם שעברה נירו היה אמור, העיניים שלו נדלקו פתאום, אל תהרוג אותי, בבקשה אל תהרוג אותי, בוא נתחלק בזה, אני אעזור לך למכור, לא היינו צריכים לזלזל בך ככה, אני מבטיח שאני לא אעשה את הטעות הזאת,

אלוהים, חשבתי, הנה החלקלק הקטן יוצא ממנו שוב.

מה עוד הוא יודע שאני צריך לדעת? מה הוא אמר קודם על האיטלקים? מה הם קשורים כאן? ומה החומר עושה בבית של האפס הזה שעשיתי עליו עבודה, בכלל?

ג'וניור עשה תנועה לא טובה עם הידיים. ניסה להשתחרר ממני. אני יריתי. הוא מת. איזה חרא.

     *     *     *     *

פירקתי את המושב האחורי של האוטו, אבל המזוודה לא נכנסה לתא שיש לי שם. אז הוצאתי את השקיות והעברתי אותן אחת אחת, מקווה שהן לא יקרעו והכל ישפך לי שם. נראה חומר טוב לגמרי, לבן טהור כזה, כמו שלג לא מלוכלך. זה העושר שלי עכשיו. אם אני רק אמצא מי שיקנה ממני כמות כזאת. אחרי שאסתלק מכאן. אם רק לא אתקע בפקקים. שתי הגופות נשארו בדירה. התנעתי את הטויוטה הלבנה שלי ונסעתי.

(קטע בן שנה, מוקדש באהבה למועדי ב' שלי, שמונעים אותי מוסרית מלכתוב פוסט חדש באמת)

באחד הימים בשבוע שעבר אירע משבר חמור: נגמר לי החומר. פתחתי את המקרר, והוא לא היה שם. הסתכלתי על השולחן, בארונות, בפריזר, בתוך הכיור, במיקרוגל, ליד השלט של הטלוויזיה – כלום. לבסוף התגלו השאריות המסגירות בפח: קופסא ריקה ומלוקקת לחלוטין של ריבת חלב. מיד החלטתי להעניש את האחראים, ותהיתי את מי מהשותפים שלי כדאי להרוג קודם. יש דברים שאפשר לצפות משותפים שידעו שזה לא נורא אם הם לוקחים, כמו קצת קפה, סוכר, בשר, ספגטי, ספרים, דיסקים וקונדומים. אבל ריבת חלב!!! אין להם טיפת בושה?! בעוד אני בוהה בסט הסכינים שלנו, התגנבה לזכרוני תמונה מהערב הקודם, בה ישבתי בחדרי האהוב ודיברתי בטלפון, אולי גם אכלתי קצת משהו, עם כפית, נו, ריבת חלב. מיד החלטתי להודות בטעותי, שאולי ההחלטה הקודמת להעניש את האחראים היתה קצת מוגזמת, ושבסך הכל אני ילדה טובה ועדיין לא מגיע לי למות. מעודדת מהבגרות שהפגנתי, החלטתי מיד לתגמל את עצמי באמצעות קופסא חדשה של ריבת חלב. התכוננתי ללכת לסופר, לקחתי איתי את הארנק, יצאתי מהבית, ירד עלי גשם, וחזרתי פנימה.

זה לא שיש לי חלילה משהו נגד גשם. אני מאוד בעד שמפלס הכינרת יעלה, בפעם הקודמת שהייתי שם, היא נראתה מספיק רע כדי לגרום אפילו לרחל המשוררת לרצות להקבר בתל-אביב. ולכן אני מוכנה לתרום לכינרת גם את הגשם שלנו כאן, בחיפה. אנחנו לא באמת צריכים אותו, לא כמוה. אני באמת מאוד אוהבת גשם, יש בו משהו מאוד פואטי, במיוחד אם הוא יורד בכל הכוח ומרטיב אנשים שאני לא אוהבת, בזמן שאני נמצאת בתוך שמיכת פוך. עשיתי מה שכל בחורה הגיונית היתה עושה, וביקשתי משאלה שהגשם יפסיק. הוא לא הפסיק. תהיתי מי בדיוק אחראי על המשאלות, והאם יש אפשרות לערער לערכאה עליונה יותר, בעוד אני מתעטפת בשני סוודרים, צעיף, מעיל ומגפיים, לקחתי בהשאלה מטריה של השותף שלי (בתור פיצוי על הריבת חלב), ויצאתי לפגוש את גורלי.

את הנחל, סליחה, כביש הראשון עברתי בדילוגים קלילים בין האזורים היבשים, שהותירו אותי כמעט ללא פגע. כדי שאני לא אהיה מרוצה מדי עבר איזה אוטו והשפריץ עלי. רציתי לצעוק עליו "מי נתן לך רשיון", אבל אז שמתי לב שזו מכונית משטרה. לא נורא, הוא בטח לא היה שומע בכל מקרה. המשכתי לי, רטובה חלקית, עד שהגעתי לנהר הגדול.

בשלב זה של העלילה, אני רוצה לפנות אליך, קורא יקר, ולהפציר בך: אל תתפתה לריבת חלב. זה ממכר. אל תגיד "לי זה לא יקרה." אל תגיד שאתה רוצה "לקחת רק פעם אחת, כדי לראות איך זה." אל תכנע ללחץ חברתי. פשוט תאמר "לא". חשוב על התוצאות השליליות הקטסטרופליות מהן סובל המכור לריבת חלב. אדם כזה יעשה כל דבר כדי להשיג את המנה שלו. אתה לא רוצה להגיע למצב שלי.

אחרי שהצלחתי לעצור טרמפ שיעביר אותי את הנהר, שוב סליחה, הכביש, וירדתי ממנו, הגעתי לסופר, והרגשתי איך רק מטרים ספורים מפרידים ביני לבין ריבת החלב שלי. עשיתי תרגילי יוגה למתקדמים להרגעת הדופק וצעדתי לי פנימה, מתקדמת במהירות למדף המתאים. ושם, איכשהו, לא ממש היתה ריבת חלב. כלומר, היתה, אבל רק זאת מהסוג השני, אתם יודעים, הלא-טעימה. טוב, זה לא נורא, אמרתי לעצמי, אני יכולה לחיות גם בלי ריבת חלב. תמיד הייתי שקרנית גרועה ולכן זה לא ממש עבד עלי. חשבתי מה אפשר לעשות. חיפשתי מישהו שעובד בסופר שאפשר יהיה לצעוק עליו, אבל איכשהו הם תמיד נעלמים כשצריך אותם, אז פשוט התחלתי לחטט בין כל הריבות חלב שהיו שם, לראות אם בטעות יש אחת אמיתית. ולא היתה. החלטתי להפסיק לשקר לעצמי. הייתי נורא עצובה. בהיתי בעגמומיות במדף אחד למטה, ושם מאחור ראיתי משהו חשוד.

פחות מדקה אחר-כך, אני וריבת החלב שלי (או אולי יש לומר: ריבת-החלב שלי ואני? אני לא בטוחה) כבר עמדנו בתור לקופת-אקספרס, עוקפות מימין איזו זקנה שהיתה איטית מדי. הצעירים של היום זה משהו נורא.

בערב הייתי נורא מסכנה, כי היתה לי נזלת, היה לי קר והייתי רטובה, אז בתור פיצוי ישבתי מול התנור, ואכלתי ריבת חלב בכפית.