[אם אין לכם כוח לקרוא, אנא, דלגו לסקר.]

פרולוג

לא מזמן הסתובבתי לי בסנטר, בחיפוש אחר משהו טפשי (קורה). בחנות אחת היה מגנט כזה, "תנו לפיות לחיות", וחשבתי אם אני רוצה אותו או לא. איש אחד בלבל את המוח למוכר והפריע לי להתרכז, ואז שמתי לב שהוא מדבר על בלוגים. אוזני התאפרכסו באופן אינסטנקטיבי והקשבתי. הוא השוויץ שיש לו בלוג נורא פופולרי ואנשים כל הזמן מבקשים ממנו עצות על כל דבר בעולם, והוא לא עומד בקצב. המוכר הקשיב בחצי אוזן וחיכה שהוא ישתוק. לא הצלחתי לקשר אותו לאף בלוגר שאני מכירה, אז לא התאפקתי, התערבתי ושאלתי אותו מי הוא.

הסתבר, שהוא בכלל מתפוז. (כן, זה מדהים, יש בלוגים גם שם! לא רק כאן, וברשימות, ובבלוגר, וב livejournal! ואו, סקופ!). אחרי שהתאוששתי מההלם הראשוני, הוא המשיך לדבר אלי, עכשיו כשהיה לו אובייקט חדש (ועוד אחד שמתעניין, ומבין על מה הוא מדבר). הוא סיפר לי שיש לו 4 או 5 בלוגים, אחד ראשי ואחרים לפי נושאים, שם הוא לא משתמש בזהות המלאה שלו, וסיפר לי על מה כל אחד. באחד מהם, הוא אמר, יש לו המון מעריצות. (אבל זה בסדר, חשבתי, כמו שאתה נראה, אתה מן הסתם לא מצליח לעשות עם זה שום דבר).

הרהור

אחרי שברחתי משם, חשבתי לי ככה: אני פתחתי יותר מבלוג אחד, גם לכתיבה ממש ולא רק לצרכי ניסוי, ואני מכירה עוד המון אנשים כאלה, הדוגמאות רבות מספור ואני לא אתחיל איתן. מה שכן, אצלי לפחות, יש איזשהו צורך שנוצר, לכתוב כמעט הכל בבלוג. ומה שאי אפשר באחד, שמים בשני. אם כי זה לא מעניין את כולם (נניח, הבלוג השני הוא מקצועי, ולא חסרים בישראבלוג בלוגי אוכל, למשל), אם כי אתה גרפומן מטורף, אם כי אתה רוצה לשחק עם עוד זהויות, ואם כי הבלוג הראשי שלך נהיה פופולרי מדי, כדי להחשף בו באמת.

הסקר

כמה בלוגים יש לכם?

נספחים: בכמה מהם אתם עוד כותבים באופן פעיל? האם חלק מהם "סודיים" בפני הבלוג הראשי שלכם? כמה זמן אתם בבלוגים? מתי לראשונה פתחתם עוד בלוג?

(וכן, אני אשמח ללינקים לקטע הזה. למען המדע!)

[קצה

מולטי בלוגרית לייט

מנצלת את העובדה שהיא בטבלת בלוגים היפראקטיביים

{לא לדאוג, זה תיכף עובר}

ויש לה המון כניסות בלי שום סיבה טובה באמת

לאיסוף עובדות שהן לא מדגם סטטיסטי מייצג

אבל ישעשעו אותה מאוד]

ראשית, אני שמחה לעדכן אתכם שכתבים ב"הארץ" גונבים ממני כותרות (מקוריות נורא). (לא סתם כתבים, כאלה שיש להם אתרי שנאה וכאלה. כלומר, סלבים.)

אבל, למרות הרוגז הרב שאחז בי על הגניבה הספרותית, אזרתי עוז וקראתי. משכה את תשומת ליבי הפסקה הנפלאה, (ויסלח לי הכותב הנחשב, אבל, הגונב מגנב פטור!) " התוכניות האלה מתיימרות לתעד את המציאות כפי שהיא. אך ברגע שמציאות מעוצבת ומבוימת, מצולמת וערוכה, היא נעשית גם מלאכותית, מומצאת ומדומה. ממש כמו המציאות המוצגת בכל תוכנית קומית או דרמטית מהסוג המסורתי. "

ואולי לכן, דווקא הבלוגים הקטנים שלנו, הריאליטי לעניים הקטן שלנו, בו שום מצלמה לא מתעדת אף אחד בחיינו פרט לעיניים שלנו, ואף אחד סביבנו לא יודע על הריאליטי הזה, שהוא משתתף בו, דווקא הבלוגים מספקים את יצר המציצנות בצורה הטובה ביותר, שהרי, זה הקרוב ביותר למציאות כפי שהיא, שניתן למצוא. השפעת המדידה על התוצאה, למרות שהיא תמיד קיימת (ע"ע קוונטים), היא מזערית.

(שוב, בונוס ליודעים קרוא וכתוב).

וכל עוד הפרס היחיד שלנו יהיה הרייטינג בטבלה (וזה, רק למי שרוצה), ולא כסף, ולא מכונית, ולא פרסום של ממש, ולא טיול סביב העולם. וכל עוד אנשים מוכשרים עדיין רק יפנטזו על גילוי, וכל עוד הפרסומות לא חדרו עדיין גם הנה. עדיין נשאר לנו מרווח קטן, מוזר, רחוק מתמימות, אבל עדיין אמיתי.

(הבית מתנצל על עודף הפואטיות שתקפה אותו. חכו, זה עובר עוד רגע.)

כל בלוג אנונימי צופן בחובו פרדוקס.
אתה רוצה שיקראו אותך, ושיבינו, ושיתקשרו. אתה רוצה לספר. אתה רוצה שידעו. [אם אתה לא, מה אתה עושה כאן בכלל?!]
אבל, אתה לא רוצה שיזהו. שלא ידעו מי אתה. תמיד תהיה פשרה: ככל שתחשוף יותר, תתנקה יותר ממה שרובץ עליך (גם אם בבלוג שלך אתה מתלונן על העירייה). אבל גם תגדיל את הסיכוי שתזוהה.
לפעמים, כן, יש את היצר הקטן הזה, משחק קטן שלך מול הסביבה, לרמוז בלי לומר, כפי שתיארתי בעבר למשל כאן. וכפי שחזיתי שיקרה, כבר כאן.

אבל יש מקרים אחרים.

כמה ימים אחורה, לפני הופעה כיפית בניצנים (אני לא זקנה. זה הם צעירים. זה דווקא גרם להם לעשן פחות והיה כיף. סצינה הזויה: שני חנונים יושבים על החול, וכל אחד מקריא בקול רם ספר אחר. אחד מהם היה של ניטשה, השני של רומן גארי. אפילו לא טרחתי להכחיש קשר). אני ועוד 3 אנשים, בדיון סביב העובדה שאין לי בלוג. (ובאמת אין. הכל פיקציה). מאוחר יותר באותו לילה, גיליתי שהיה מי שחשב, שאם הוא נתקל בי פעם ויודע שיש לי בלוג, גם אם ממש אין בינינו קשר, זו עדיין סיבה מספיק טובה לשים קישור אלי באתר שלו. ושם, שם יש אנשים שגם בהם, אני עלולה לפגוש. גם איתו, נאלצתי לנהל דיון של ממש בסוגיה, כדי להסיר את הקישור הסורר ההוא.

עכשיו, מה הבעיה שלי בעצם?

חלק מ- fair play של בלוג, זה שיכולים למצוא אותו. הוא עלול להמצא, אם מחפשים אותו, או סתם בטעות. צריך להתכונן לזה, בכתיבה. לקחת את זה בחשבון.

אבל, לא רוצה שהדבר הראשון שידעו עלי זה שיש לי בלוג. לא רוצה שיקראו אותו מכרים מרוחקים, כי הם יודעים שזו אני, ובא להם לחטט לי בחיים.

אם הם מוצאים אותו במקרה, עניין אחר. אז, אם הם ממש טרחו לקרוא מספיק כדי לזהות אותי, אולי הם אהבו את הכתיבה. אולי הם אוהבים לקרוא בלוגים להנאתם. אולי הם אמרו לעצמם, מעניין מה זה הכינוי המוזר הזה.

אבל זה לא שמישהו בא ואמר להם, הנה זו אליס, אתם עוד לא מכירים אותה, אבל אולי יצא לכם, ו, אתם יודעים איזה קטע? יש לה בלוג. צחוקים.

זה בדיוק מסוג הדברים, שמפריעים לאנשים לכתוב בשלווה את הבלוג שלהם. הידיעה שהשכנה מלמטה קוראת, ותרכל עליהם אחר כך.

פחות אכפת לי, כשחברים שלי קוראים. אם יש להם סבלנות לקרוא, שיקראו.

לא מזמן, ישבתי עם כמה חברים בפאב. כמה מהם אני מכירה מזמן, וכמה שראיתי פעם אחת בדיוק קודם. מתישהו בערב, תפסה אותי אחת הבחורות שאני מכירה רק בקושי, וגררה אותי לפינה אפלה.* היא אמרה לי שקראה את הבלוג, כולל קטע שכתבתי שהזכיר אותה.

היא דווקא לא נעלבה או משהו, סתם, שתדעי, היא אמרה. הייתי קצת בשוק. די הערכתי את זה, שהיא אמרה לי. ושתקתי. בלוג יכול לפגוע במקומות שאתה לא מצפה, כמו כאן. לא חשבתי, מה יקרה אם הבחורה הזו, שאני בקושי מכירה, תקרא את הבלוג. חשבתי רק, מה יקרה אם מי שאני אוהבת, או מי שאני שונאת, או אמא שלי, יקראו אותו.

ואז, משכתי בכתפיים המנטליות שלי, ואמרתי לעצמי, לא אכפת לי.

אבל, היא מצאה אותו בעצמה. היא טרחה לקרוא. היא לא ידעה מראש שזו אני. זה כל כך שונה.

האמת, למצוא את הבלוג לא כל כך קשה. האחרון שהתנסה בספורט הזה, הוא גיא, ששלח לי לינק אליו, עם סימן שאלה. (אמנם למייל שמופיע בבלוג, אבל שטויות. זה באמת, אבל באמת, היה ברור לגמרי, כי בדיוק סיפרתי לו שהתקבלתי לויצמן). כל זה, כי היתה לי איזו פליטת פה על האתר שלי. וגיא הרי חייב לדעת הכל. אבל, יכולתי לשתוק. חוץ מזה, לא נראה לי שהוא יטרח לקרוא.

יש לי ניחושים לגבי עוד כמה אנשים שמצאו אותו. לפעמים מילה אחת בתגובה, צורת ביטוי, פשוט צועקים. לא פרנויה, סונארים מחודדים למדי.

בינתיים אני בסדר עם זה. נראה לי. לא מפריעים לי, אנשים עם בלוגים. לא מפריעים לי, חברים טובים. לא מפריע לי, פה בנאדם, שם בנאדם, שמצאו אותי באקראי. אבל כולם ביחד, לא יודעת, לפעמים זה מציק.

שום דבר לא נותן שליטה מוחלטת. כלום. ומה שנכתב, גם אם ימחק, אי אפשר להחזיר את הגלגל.

אני מתחילה לחשוב אם אני מגזימה כאן.

-----------------------------------------------------------------------------------

* אולי לא מאוד אפלה. זה סתם נשמע טוב. אל תהיו קטנוניים.

הקדמה

לפני כמה זמן נתקלתי בגרסת ישראבלוג לסכיזופרניה, כאן (זהירות זה ארוך. התקציר: הכותב של פינחסה, חיים*, מתוודה שיש לו 3 בלוגים פעילים במקביל, לפחות). עכשיו, זה לא שלא ידענו. הוא טרח לרמוז לנו שיש לו כמה בלוגים במקביל, כבר מזמן. אולי מתוך תקווה שנציק לו כדי לקבל עוד מידע (שכמדומני שלא התגשמה, כי מה אכפת לנו, אבל יתכן שזו רק אני).** בכל אופן, החלק המעניין לדעתי הוא הסיבה לכל זה, שהיא הזרה.

הסנרק העלה בעבר את הרעיון (פעמיים, אגב) של דמות הבלוגר כמשקפת את האדם, של הזהות הנוצרת ביניהם, ואף ציטט קטע יפה של בורחס שמתייחס לנושא ומציג אותו באופן מדוייק למדי. גישתו של הסנרק לעניין, היא השלמה: אני והבלוג זה אחד לאחד. הוא מנסה ליצור את הבלוג בדמותו.

חיים יוצא מאותה הנחת יסוד, אך נוקט בגישה ההפוכה: הוא מנסה לנתק את עצמו מהבלוגים, ליצור אי זהות בינו לבינם, הזרה, וריבוי הבלוגים הוא רק אמצעי לעשות זאת. הוא שובר את אישיותו לחתיכות, ולכל חתיכה מקדיש בלוג משלה. (מעניין אם גם לרוצח הסדרתי שבתוכו, זה שהורג דמויות וירטואליות בחשכת הליל, יש בלוג. תמהני.)

אבל כל זה כאמור רק רקע

השיחות על הנושא עם חיים ופינחסה, גרמו לי לחשוב עליו בעצמי. אני די דומה לבלוג שלי, כנראה. לא מתאמצת במיוחד לעשות הזרה. בשביל מה? לא מרגישה שהבלוג הוא אני, שאני חיה בשביל שיהיה לי בלוג, שאין לי קיום מעבר. אבל איזה צורך בכלל ממלא הבלוג? למה יש לי אותו, בכלל?

כמו משום מקום, נזכרתי בסיטואציה מכמה ימים קודם לכן. אני וינוקא מרוחים איפשהו בבית שלי, פוזה אופיינית, עדיין לא בשלב הסיגריות על המרפסת, ואחרי שחזרנו משיטוט לפיצריה הקרובה. בדיוק ניהלנו את אחת השיחות הרגילות שלנו, על איך להשתלט על העולם, ואז אמרתי, אתה יודע, החיים שלי הרבה יותר הזויים מכל ספר שאי פעם אוכל לכתוב. ינוקא הסכים איתי מיד והדיון נגמר.

וזו אולי הסיבה. כי החיים כל כך מלאים באפיזודות כאלה, קטנות וטפשיות, יפות, מכוערות, לא קשורות. שום דבר לא מתקרב לזה. שום דבר לא יותר יצירתי מזה. כל רגע ורגע הרי מלא התרחשות, מחשבות, הרגשות, פעילות. הכאב הקל ברגל, החום, הדגדוג של השיער על הצוואר. ערבוב התהיות על האהבות שלי, העבר, העתיד והחשבונות בדואר. הסיפורים שלי, מהעבר, נראים לי הזויים לגמרי כשמתעמקים בהם. ויש כל כך הרבה. לפעמים דווקא כשחיים אותם לא מרגישים. כי אז זו סתם המציאות. וכמו אצל קאמי, רק כשזה הופך לסיפור, קורה משהו.

אולי זו סתם הבדידות. נדמלי שמילן קונדרה דיבר פעם על כך שאנשים זקוקים לצופה בחייהם. הרבה אנשים מוצאים את זה בצורת בן זוג אהוב, שמכיר אותם כמה שאפשר. שקיומו הופך את סיפור חייהם למשהו ששווה לספר, כי יש מי שמקשיב לו. ששווה לחיות. הרבה בלוגים טובים נפתחו בגלל הצורך הזה. כי הסיפור הזה, המציאות הזו, הם יותר חזקים ממשהו שהיינו יכולים להמציא.

ואני, אני רק כותבת כאן איזו בבואה חלקית, חיוורת של הדבר האמיתי. רק על עצמי לספר ידעתי.

אני מרגישה כאילו

אפשר להביע את זה באמת, רק עם שיר

אבל אין לי אחד.

---------------------------------------------------------------------------------

* בפוסט המדובר פונה אל הקהל איש שמתייחס לעצמו כאל כש"א, כותב שורות אלה. הוא מבדיל את עצמו מפינחסה. בדיון מאוחר יותר, הוא טען שהכינוי רפלקסיבי, כלומר, שאני לא יכולה לקרוא לו כש"א. כש"ה (כותב שורות ההן) נשמע לי דחוק מדי. לכן החלטתי שמה שטוב בשביל אנשים שאני מכירה מהעולם שבחוץ, טוב גם בשביל האנשים שכותבים בלוג, כשאין ברירה. ומעתה יקרא שמו בישרא חיים, שזה קיצור של, האיש שכותב את הבלוג של פינחסה.

** אם מחטטים עמוק בהסטוריה, אפשר לגלות עדויות לכך שפעם היתה אופנה כזו בישרא, להאשים בלוגרים בהיותם כפולים, וגם אופנה לנהל שני בלוגים במקביל. (לא חיטטתי מספיק עמוק ולכן מצאתי רק את הבדיחות שצמחו כתוצאה מכך).