שמתי לב שיש לי רגשות מתחת לפלסטיק. ידעתי שהם שם וגם ידעתי בערך מה הם, הרגשתי חלקים מהם, אבל לא אותם. לא לגמרי. הרגש השולט היתה איזו אדישות שאינה מבחינה בכאב ובעונג ובבלבול ונכונה לכל תרחיש. מקבלת.

אני יודעת למה היתה שם האדישות הזו, הקור הפנימי הזה. אני הזמנתי אותה. זו לא היתה רק אדישות, לפעמים היו מגיעים כל מיני דברים אחרים כמו תובנות, בלי סוף תובנות, רואים רחוק רואים שקוף. הכל היה כל כך ברור פתאום, אני ואחרים, קרובים ורחוקים, העמדות פנים קטנות שמכסות על תסביכים גדולים, כוחניות שמכסה על פחד, יהירות שמכסה על חוסר בטחון, נסיון להתנשא ולפגוע שמכסה על תחושת חוסר ערך עצמי, אגביות מעושה שמחפה על חיבה מוכחשת, התנחמדות שמכסה על שנאה לעולם שמכסה על שנאה עצמית. ואני ראיתי את הכל בפליאה כאילו קיבלתי איזה סופר-פאוור וכל המניעים והאנשים והחיות נראו לי כל כך אחרים.

אני הייתי שונה מעט, לא כמו תמיד.

לא רציתי כלום. לא עשיתי שום דבר עם הידע הזה. היה בי מן אושר פנימי שאינו דואג משום סיבה ואינו מתרגש משום דבר, אושר שקול כזה, ששולט בעצמו, שיכול לעמוד במה שיקרה לי, שלא נכנס ללחץ ואי אפשר לפגוע בו.

אני זוכרת תקופות אחרות. הן היו מזמן. אולי לא כל כך מזמן. אולי השתניתי מאז. אבל מאז שהתחלתי את המדיטציה הזו, הכל היה הרבה יותר קל. ונדמה לי שאני לא יכולה בלי. שאסור לי להפסיק. גם זו התמכרות.

אף פעם לא לקחתי תרופות פסיכיאטריות. פתאום חשבתי שאולי אני צריכה. רק קצת כימיה ולא צריך להתאמץ ככה. ואפשר לקבל את הפטור הזה מבעיות פנימיות בלי כל העבודה הזו.

לקחתי פעם גלולות משך תקופה די ארוכה וכל האישיות שלי השתנתה לאט לאט. לקח לי זמן להבין את זה. לכי תפרידי את החומרים הכימיים האלה ממאורעות החיים הרגילים. לכי תדעי איך היית בלי זה. לכי תדעי מה זה בדיוק משנה, איפה את נגמרת והגלולה מתחילה.

היום אני לא נוגעת בדברים האלה.

אני לא רואה את עצמי חיה על תרופות.*

אבל מה רע בלתרגל כל יום רק טיפ טיפה מדיטציה, שעוזרת להגיע ליותר איזון נפשי, שליטה עצמית, אהבה עצמית, ויכולת לשמוע את עצמי חושבת? מה רע אם זה מוציא אותי יותר חזקה?

בסדנה האחרונה רציתי ללכת כי זה לא בדיוק אני ולא בדיוק מה שאני מאמינה בו וזה רק חצי. כי מה אני צריכה את כל הבולשיט הזה של לקבל את ההרגשה ולא לשפוט אותה, כשכואב זה רע וכשנעים זה טוב ויש מנגנון אבולוציוני שלם ומוצדק שדואג שנרגיש ככה. ונשארתי. נשארתי מבחירה. נשארתי כי זה עוזר. כי זה הדבר היחיד שעוזר. גם אם הוא לא מושלם.

אבל זו לא הדרך שלי. זה רק משהו שעוזר לי לכוון אותה, כדי לא לטבוע בסערות פנימיות.

ביום חמישי עשיתי הפסקה יזומה של הויפסנה ומאז אני לא מתרגלת. לוקח לזה זמן להשפיע אבל התחלתי להרגיש שוב. לרצות. לכאוב. לפחד. להתבלבל. לבכות.

אני יכולה להתמודד עם זה.

וממילא אין לי ברירה.

התקופה הזו מבלבלת ולכן עכשיו אני אתבלבל. וככה אני רוצה את זה.

כבר יצאתי מתקופות יותר קשות.

אולי אני אחזור לתרגל מתישהו. זה מאוד עוזר לי. אי אפשר להגיד שלא. אני פשוט נזהרת עם המינונים. ואף פעם לא הייתי מאמינה עיוורת. גם לא של גואנקה.

* אין לי שום דבר נגד אנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות, יש לי רושם שבהרבה מקרים זה עוזר. לא כוס הפטל שלי.

עדכונון: חזרתי למדוט. חוץ מעליה בשמחת החיים לא נרשמו תופעות מדאיגות.

בסוף איזו סדנת ויפאסאנה שעשיתי, בחורה אחת אמרה שהיא מרגישה יותר גרוע מלפני הקורס. שקרה לה משו לפני שנתיים, היא התגברה עליו, ועכשיו זה שוב עלה. עמדנו שם כמה בנות בפוזת אנחנו-לא-מכירות-אבל-עשינו-ויפאסאנה-ביחד-ולא-דיברנו-תשעה-ימים-אז-עכשיו-בואו-נפתח-באמת (פוזה בה פעם אחרי פעם אני שומעת זרים מוחלטים, ובעיקר זרות מוחלטות, מספרות לי את סיפור חייהן כולל הקטעים הלא-נעימים שאנשים תמיד מצנזרים בהיכרות, זה יותר טוב מבלוגים העניין הזה, תאמינו לי), קשקשנו קצת, ואז אמרתי משו כמו, אולי זה עלה כי את יכולה להתמודד עם זה. וואלה, היא אמרה (רק באנגלית כי היא היתה בכלל הודית), נראה לי שזה נכון, מוצא חן בעיני הרעיון.

נורא שמחתי שיכולתי לעזור אבל לשניה לא התכוונתי שזה יקרה גם לי!

עם העובדה שהיתה לי ילדות מחורבנת, ואז ילדות מחורבנת, דה סיקוול, חשבתי שהתמודדתי כבר מזמן, הסקתי מסקנות, בניתי מודל חדש ומשופר של עצמי, אינדקסתי, תייקתי, זרקתי לארכיון-שלא-קוראים-בו-לעולם של הדחקה, ועברתי הלאה, לגוד לייף.

ואז אני באה בסבבה שלי לעשות את סדנת ויפאסאנה מספר 31415 שאמורה לתת לי את האנרגיות הדרושות להתמודד עם הטראומה של החזרה לארץ והעובדה שאין לי חיים, דירה, עבודה, חברים* וכו', ודווקא אז היא מחליטה למחזר את עצמה מהאייטיז ואחר כך גם מהניינטיז. ולהציג לי פלאשבקים רעים ועוד יותר רעים וגם הרבה יותר מדי טובים. ולגרום לי לבכות בלי הפסקה. ציטוט משיחת יום עשר [שזה היום הראשון בויפסנה בו מותר לדבר]: "אף פעם לא ראיתי מישהו בוכה כל כך הרבה בסדנה." גמני לא. בחיים לא היתה לי סדנה קשה יותר.

מה שכן, היה לי הכי קשה להתמודד עם המחסור בכאב. ז'תומרת, אני עושה מדיטציה ונורא רע לי, ואני בוכה וכו', גואנקה, המורה, והמדריכה המותק של הקורס אומרים לי אניצ'ה, זה יעבור, זה יצא החוצה, תהיי חזקה ואחר כך תשתחררי מזה ותרגישי הרבה יותר טוב, אני חושבת לעצמי אלוהים (אני לא חושבת שאני אלוהים, זו סתם צורת ביטוי), גם אם אני אעשה עוד עשר סדנאות ויפסנה הילדות שלי עדיין תהיה שם, ועדיין תהיה מחורבנת, ועדיין תכאב, מה הטעם. ואז חשבתי, כססססססססס, כבר עברתי את זה פעם אחת, וזה לקח כמה שנים, מה קרה שכמה ימים ישברו אותי? וזה עבר. ואז בא עוד אחד (יומיים פלוס מינוס של באסה עם בכי וכל זה). וגם זה עבר. ואז היה פחות כואב. הרבה פחות. ופתאום הכל היה בסדר. ואיך יכול להיות הכל בסדר איתי אחרי כל זה? מרגיש ריק.

ביום עשר היה לי חיוך ענק מרוח על הפרצוף, והוא לא ירד משם.

מאז יש לי פה ושם פלאשבקים מהילדות אבל זה הולך ופוחת, וגם האפאטיה לעולם שיש לי תמיד אחרי סדנאות מתחילה להתיישר. לאט לאט.

עשיתי ראיון עבודה אחד, בהייטק, לאיזו משרה חלקית לא-תכנותית מדי שהיתה אמורה להיות קצת מעניינת, וכששמעתי את המילה RF רציתי לברוח. אז נכון, המראיין שנא אותי מהשניה שלא זכרתי כמו שצריך מה זו התמרת פוריה (אני נשבעת שהיה לי פעם תשעים בקורס ההוא. היה קורס שלם ואני לא זוכרת מה זה באמת), ואני בטוחה למדי שלא בא לי להזכר. אז מה אם המילה RF עושה לי צמרמורת, אמרתי לאחשלי שנתן לי טרמפ, יש אנשים שפונקציית סינוס עושה להם צמרמורת, זה עדיף לא? זה לא אותו דבר, הוא העיר בחוסר טאקט במקום לתמוך בי, RF זה גלי רדיו והם סוג של תרכובת של כאלה? תמיד היתה לו נטייה קטנונית להטפל לפרטים. הוא העתיק אותה ממני, כי זה מה שאחים קטנים עושים.

חוצמזה, ונכון שזה לא קשור, רציתי להגיד משו על הנאום של קצב, כי ראיתי אותו אתמול בלילה, בגרסה המלאה שטרם נערכה, ונחרדתי. אני לא רוצה להכנס בכלל לשאלת האשמה שלו (שפת גוף של אדם שממצמץ המון בעיניים ומנופף בידיים [בחצי הראשון, אח"כ הוא היה פחות גרוע] שמסתדרת מצויין עם טקטיקת כולם-אשמים-אני-לא, וצעקות, נראית כמו התנהגות של ערס בפאניקה מדברת בעד עצמה אבל זו לא ראייה). אני מדברת על חוסר היכולת שלו לשאת נאום. ז'תומרת, אתה נשיא, יש לך המון כסף, עורכי הדין הממולחים והיקרים ביותר של החלאות של המדינה, אתה יכול למצוא מישהו שיכתוב לך נאומים טובים יותר. למשל, כל הקטע בו אתה מזכיר בפירוט אילו האשמות היו לא' לגביך, בפרשת החנינות ועוד כמה בונוסים? קוראים לזה לחזור על הטיעונים של היריב, and it's a big no-no. תודה שהזכרת לנו, קצב, כי כולם באמת שכחו בינתיים את החלק ההוא של ההאשמות, ואולי לא בצדק. גם הטיעון לגבי עשרות נשים שעבדו תחתיך ולא אמרו למשטרה שהטרדת אותן מינית, נשמע לי קצת לקוי לוגית. גם אותי, קצב, לא הטרדת מינית - אני אמורה להגיד תודה? למחוא לך כפיים?

הדבר היחיד שעשית, משך כל הנאום, היה פאתוס. ופאתוס מוקצן, אפילו לא ממש טוב רטורית. אם אתה רוצה להשיג משהו עם נאומים, אתה צריך אסטרטגיה ברורה יותר, או אסטרטגיה בכלל. אתה חייב לפנות גם לאנשים שיש להם משהו בין האוזניים ורוצים הסברים עם איזשהו הגיון.

אבל למה אני מבזבזת שטח רשת יקר, הרי מראש לא ציפיתי ממך להרבה. מי יתן והנשיא הבא שלנו, ידע לשאת נאומים קצרים יותר. ולשמור את הידיים שלו לעצמו.

משו קטן על הבלוג. נורא מוזר לי לכתוב שוב על החיים שלי ברשת. נהייתי סגורה ועצמאית, זה קטע כזה של טיול. אני גם, משום מה, לא כזו מכורה (ז'תומרת, גם כאן אני לא מדברת עם אף אחד לאחרונה). אולי זה יעבור. מתישו.

* יש לי חברים, יש לי המון חברים, אני פשוט לא מדברת איתם יותר מדי. נדמלי שזה קשור לעובדה שחוץ מלהורים, לא התקשרתי לאף אחד כבר שנים, ורוב הקשר שלי לעולם התבטא במיילים. אני מרגישה קרובה לאנשים שהיו אונליין במסנג'ר לעתים קרובות, או שענו לי במשפט אחד מדי פעם. וזה בסדר, אני לא צריכה חברים, יש לי באפי.

או: אושר, כאבי תופת, אדישות, והדרך הנכונה לחיות

תקציר הפרקים הקודמים:

 בעקבות חיבה למצבים קיצוניים ומשיכה לשקט, החלטנו, אני והציניות, לעשות ויפסנה. נסיבות חיי הפתלתלות הביאו אותי לחכות לזה שנה שלמה, לא הכי קלה, במהלכה הצלחתי לפתח ציפיה לא קטנה לכל העסק. בעוד אנשים סביבי הזהירו אותי מהיבטים פרקטיים, כמו, שמעולם קודם לא עשיתי מדיטציה, או שטיפות מוח,  אני הייתי מוטרדת בעיקר מטעמים פילוסופיים. הסדנה התחילה, הכל מסודר, עשיתי מדיטצית נשימות, והג'אנק-מייל המחשבתי נעלם לאט לאט. התחלתי לשים לב למדיטציה. אחרי יומיים נגמרה המדיטציה של הנשימות והתחילה מדיטצית ריכוז, סמהאדי, שמאוד אהבתי. התחלתי גם לראות את ההשפעה של מדיטציה ארוכה על הגוף. מצד שני התחילו להופיע כאבים בגלל ישיבה לא נוחה, ואחרי ש"נשברתי" ודיברתי קצת עם מנהלת הקורס, בכיתי. (לצפיה בכל הפרקים)

כל מה שנשאר עכשיו הוא זכרון של זכרון. יש חוויות שכבר לא ממש נתפסות לי. כל תחושה קשה לצמצם למלים, ודאי וודאי, אם היא לא נחווית במלים.

אני זוכרת את היום של סמהאדי, באחת או יותר מההפסקות. יצאתי החוצה, כולי תחושות, רציתי לשיר ולרקוד אבל אסור. במקום זה נשכבתי על הדשא והבטתי בשמים, בעץ, ברוח. הרגשתי איך הדשא מדגדג אותי, ראיתי את העלים של העץ נעים, וענני נוצה זעים בשמים אט אט. הרגשתי את הגוף, את הרוח, את ההרגשה המתפרצת, המפחידה הזו, של אושר מפעפע מבפנים ועולה על גדותיו. חשבתי לרגע כמה טוב לחיות. ובעיקר חייתי.

ויפסנה

ביום הרביעי אחה"צ, קיבלנו את הויפסנה. בזמן הישיבה הראשונה הזו, בה מסבירים את ההוראות של המדיטציה בפירוט רב, אסור לזוז. משך שעה וחצי בערך. אני בדיוק קיבלתי את השרפרף החדש שלי באותו יום בצהריים, ועוד לא התרגלתי אליו לחלוטין. קיפלתי את הרגליים תחתיו. מהר מאוד הן כאבו. בויפסנה, עוברים בצורה סדרתית על כל הגוף, מתרכזים כל פעם באיזור קטנטן, סנטימטר רבוע של גוף, ומנסים להרגיש את התחושה בו, ולהשלים איתה, לא משנה מה היא, בלי לפתח כלפיה רגשות.

אם נעזוב בינתיים את כל הרעיון שמאחורי זה, בהתחלה המדיטציה הזו היא פשוט הדבר הכי קשה וכואב בעולם. אה, היא גם מתחילה נורא איטי ומורטת את הסבלנות. הנה אני מנסה להרגיש את התחושה כאן בראש, בצד הצפון-מזרחי של הקודקוד. אין שם יותר מדי, אולי כמה שרירים מתוחים. להתרכז! להרגיש - יש שם משהו? ועכשיו הפנים. העיניים. הגבות. האוזן. עכשיו הגב. נורא קשה לבודד נקודות בגב. עכשיו זרועות הידיים, גם שם קשה להרגיש. נשארים לרגע, מנסים בכל זאת, וממשיכים הלאה. ועכשיו, אם חשבתי שהגב כאב לי, הנה הגענו לרגליים. אאאאאאאאאההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה נורא ואיום. אני פשוט מרגישה את כל הזוועה האיומה שהולכת שם, כל חלקיק תפוס של שריר, ואני לא מנסה להתחמק מזה או להקל על זה כמו תמיד, זה פשוט כואב נורא! מה שהכי מדהים, הוא שבדיוק כשנדמה שזה לא יכול להיות יותר גרוע, עוברים הלאה, למטה יותר ברגל, ושם, כמובן, זה נהיה יותר גרוע. פשוט סיוט. השעה וחצי הזו היתה אחת הארוכות שהיו לי בחיים.

אחרי שמסיימים סבב אחד על הגוף, ממשיכים לעוד אחד, שהוא כואב, איטי וקשה כמעט כמו הקודם. בחלק מהזמן, אולי יותר. וככה, עוד פעם או פעמיים, עד שנגמרת הישיבה.

כשיוצאים החוצה מהישיבה הזו, כולם תפוסים וכואבים. כולם עושים מתיחות כדי לשחרר איברים תפוסים, עושים לעצמם מסאז', מנסים להרגיע את זה.

אני והציניות, יצאנו משם ואמרנו לעצמנו: "ויפסנה, או: איך תגרום לעצמך המון סבל בעשרה צעדים פשוטים." (ככה זה, כשאין עם מי לדבר, מתחילים להמציא בדיחות פנימיות עם עצמך, ומריצים קטעים. וכן, היו עוד כאלה. ברור.)

הרעיון להמשיך עם המדיטציה המזוויעה הזו אפילו עוד שעה אחת נראה מוגזם, מטורף, מזעזע, ולא משהו שהייתי רוצה לעשות לעצמי בכלל. לא כל שכן, עד סוף עשרת הימים של הסדנה. אבל, משום מה, היתה עוד איזו שעה שעשיתי את זה, אחת לפחות.

בוידאו באותו יום בערב, גואנקה מדבר כמובן על הכאבים. הרעיון הפילוסופי של המדיטציה, הוא פחות או יותר כזה: אנחנו מפתחים הנאה או סלידה מתחושות גופניות ותו לא. כשמשהו רע קורה לנו, מיד מתפתחת תחושה רעה בגוף, ואנחנו מפתחים סלידה כלפיה. כשמשהו טוב קורה, מיד אנחנו מקבלים צמרמורת נעימה ורוצים שזה ימשיך. אבל התחושה, היא רק תחושה. נניח אתה חולה וכואב לך. הכאב כבר שם, וככה זה. אבל אם אתה כועס עליו, או נעצב בגללו, אתה מעניש את עצמך שוב, ועכשיו גם כואב לך ואתה גם סובל נפשית. עם ההנאה, קורה משהו אחר: אתה נקשר להרגשה הגופנית הנעימה, אבל גם היא תעבור מתישהו. ואז, תתגעגע אליה, ותסבול כי היא לא שם. אם מראש לא היית נקשר אליה, אלא מקבל את זה שגם היא חולפת, הסבל היה נחסך ממך. (כדיבייטורית חובבת, שמתי לב מייד להבדל העקרוני בין שני חלקי הטיעון, אבל את המדיטציה עשיתי כמו ילדה טובה. עדיין.)

גואנקה אומר, עכשיו כואב לכם, ואתם בוכים שכואב נורא. אבל לפעמים קורה, ביום השביעי, השמיני, התשיעי, או לפעמים אחרי שתיים או שלוש סדנאות, שתלמידים מרגישים זרמים נעימים בכל הגוף. וגם הזרמים עוברים! יום אחר כך שוב יבואו כאבים, ואז תבואו למורה ותבכו, למה היום המדיטציה כל כך רעה, אתמול היא היתה כל כך יפה...

אותי זה נורא הצחיק, כי היה ברור לי לחלוטין שהזוועה המטורפת הזו לא יכולה לגרום שום כלום חוץ מכאבי תופת משך השבוע הקרוב, ולא יכול להיות שתגיע הרגשה אחרת. (כמובן שביום השישי, התחילו לי פה ושם זרמים נעימים בגוף, והשתדלתי כמיטב יכולתי להתייחס אליהם באדישות הראוייה. אבל אני מקדימה את המאוחר.)

גואנקה כמובן מדגיש שלא חשוב אילו תחושות אתה מרגיש, ההתקדמות שלך במדיטציה נקבעת על ידי היכולת שלך להתייחס אליהן כהלכה, ותו לא.

יום 5, כאבים ומשבר אידיאולוגי

ביום החמישי, ישבתי ומדטתי, כאב לי מאוד, ולאט לאט התחלתי להשלים עם הכאב. הוא פחות ופחות הפריע לי. כשיצאתי מאולם המדיטציה, אני לא זוכרת אם כבר ביום החמישי או רק אחרי כן, כבר לא מיד רצתי לעשות לעצמי מסאז'ים ולשחרר שרירים תפוסים. מה הטעם? ממילא עוד 10 דקות תגמר ההפסקה, נכנס חזרה פנימה, ושוב הם יתפסו. אולי כמו חיילים, שכבר רגילים שקר, רטוב, כואב, רעב, אבל ככה זה. הכאבים באמת עוברים, אבל מה שיותר מדוייק, הם משנים את מקומם. פעם כואב בראש, פעם בצוואר, פעם בגב, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל. כמובן שכל שילוב שלהם גם הוא אפשרי. המדיטציה הזו לא משעממת, היא מעסיקה אותך תמידית, ומקבעת עליה את מלוא תשומת הלב, עם התחושות האדירות שהיא מעוררת.

3 פעמים ביום, החל מהיום החמישי, אסור להזיז את הידיים והרגליים ואסור לפקוח עיניים במהלך המדיטציה, משך שעה. אותי זה נורא עצבן, הרעיון הזה. אף אחד לא אמר לי, ואני בקושי מסוגלת שלא לזוז 5 דקות. שעה? נראה לכם? אני ממשיכה כרגיל, וזזה.

בערב, גואנקה עצבן אותי. ואני מתכוונת, ממש עצבן אותי.

הדבר החיובי היחיד שאני זוכרת לו מהשיחה ההיא, היתה ההערה על הישיבות "אדהיטן", שלא זזים בהן. לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר, אבל גואנקה יודע להצחיק, יודע מה קשה לתלמידים, ויודע להשתמש בהומור כדי להקל עליהם. הוא אמר משהו על זה, כולם צחקו בהקלה, ואז עבר לי בראש, אני מפספסת כאן משהו, עם הישיבות האלה. יש בהן משהו. אני אנסה.

שאר הזמן, הוא דיבר על זה שהחיים הם סבל.

כל השיחה של היום החמישי, מוקדשת לכמה החיים מלאים דברים רעים ואיומים. אנשים זקנים, למשל, נוטים לסבול ממחלות. יש להם הרבה כאבים בגוף. לכל אחד קורים דברים רעים, הוא מספר על כל מיני אסונות ודברים שיכולים לקרות, אנשים שמתים סביבנו, איש אינו מחוסן. אני כבר לא זוכרת וזה באמת לא עקרוני.

בלילה, אחרי המדיטציה האחרונה, הלכתי לי במעגלים סביב האיזור הקטן שליד מגורי הנשים. ובכן קצה, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן לקיים דיון בנושא, פילוסופיות מזרחיות מול אקזיסטנציאליזם.

הגישה, שהחיים הם סבל, ולכן אנחנו צריכים לוותר על הכל, על כל הרצונות והשאיפות שלנו, ופשוט להשלים עם זה, לקבל את הכל, באדישות, מתנגשת בהשקפת העולם שלי, וזו בדיוק הבעיה הפילוסופית שהטרידה אותי הכי לפני שבאתי. אני לא מוכנה לגישה הלוזרית הזו. אני מאמינה באקזיסטצניאליזם. זו לא אמונה גדולה ולא עיוורת. לאדם יש את חופש הבחירה. החופש לבחור איך להתייחס למצב בו הוא נמצא. החופש לבחור להשתוקק, או לחוש דחייה, או לא לחוש דבר. ויפסנה אומרת: יש דרך אחת נכונה לבחור, והיא לא לחוש דבר. ולמה יש לבחור כך? כדי להמנע מסבל. ואם אני בוחרת אחרת? אם אני בוחרת, במודע, בסבל יחד עם התשוקה? משלמת במחיר הסבל, בעיניים פקוחות, מחיר התשוקה? למה להכנע. למה להיות בטוחים שהכל סבל. זו תורה שנוחה לשלוט באנשים, כמו שאמר האקס-גורו. אוכלוסיה שמקבלת את גורלה אינה קוראת למרד.

זה היה הלילה הפילוסופי שלי. הלילה המורד. הלילה בו חשבתי בפה מלא, זו שטיפת מוח. אנחנו לא מדברים עם איש. לא רדיו, טלויזיה, חדשות, עיתונים, לא אחד עם השני. מי שמפקפק, מפקפק אך ורק בתוכו, ואין לו עם מי לחלוק את זה, לכן הוא חושב שהוא יחיד. אפקט העדר גורם לכולם להשאר. הקשר שלנו לעולם הוא גואנקה, גואנקה שמטפטף לנו למוח לאט לאט את התורה שלו, הגישה שלו.

ועדיין, אמרתי לעצמי, גם אם זו שטיפת מוח, אין זה הופך את הרעיון ליותר או פחות תקף. בעולם באמת יש הרבה סבל. ואולי הדרך הזו, להשלים איתו, היא באמת נכונה. בכל אופן, זה ודאי לא משהו שאני רגילה לעשות, הגישה האדישה. וגם אותה, מן הראוי לתרגל, כדי שהאופציה הזו, לבחור להיות אדישה לדברים, תהיה פתוחה בפני.

חשבתי לעזוב. זה היום היחיד בו חשבתי לעזוב. אבל נשארתי.

הרגשתי שאת השאלה הזו, השאלה הפילוסופית הזו, של מה הדרך שאני מאמינה שצריך לחיות בה, אני לא יכולה לפתור ככה, תחת ההשפעה החזקה של הקורס. זה, משהו שאולי אחר כך, במקום רחוק אלף שנות אור מהויפסנה הזו, שלהיות בה זה כמו להיות על מאדים, כל כך שונה מכל חו"ל וכל חופשה וכל חוויה שעברתי, אני אוכל לפתור.

אני לא אספיק לכתוב יותר מזה לפני הסדנה. אני נוסעת מחר לחצבה שוב. מה שהעברתי כאן הוא החצי הקל והפחות משמעותי של הסדנה, וגם ממנו רק קמצוץ, שבריר ממה שאני חושבת. אבל לפחות הספקתי לגעת, ולו במעט, בנקודה שהטרידה אותי אז, ומטרידה גם היום. רק שהיום אני יודעת, שהכל עובר. גם ויפסנה. ובהנתן מספיק זמן, אני אחזור לעצב את עצמי, בדיוק בדיוק כמו שאני רוצה. כמו שכבר עשיתי, בהנתן מספיק זמן, אחרי הסדנה הקודמת.

תקציר הפרקים הקודמים:

 בעקבות חיבה למצבים קיצוניים ומשיכה לשקט, החלטנו, אני והציניות, לעשות ויפסנה. נסיבות חיי הפתלתלות הביאו אותי לחכות לזה שנה שלמה, לא הכי קלה, במהלכה הצלחתי לפתח ציפיה לא קטנה לכל העסק. בעוד אנשים סביבי הזהירו אותי מהיבטים פרקטיים, כמו, שמעולם קודם לא עשיתי מדיטציה, או שטיפות מוח,  אני הייתי מוטרדת בעיקר מטעמים פילוסופיים. הסדנה התחילה, הכל מסודר, עשיתי מדיטצית נשימות, והג'אנק-מייל המחשבתי נעלם לאט לאט.  (לצפיה בכל הפרקים)

אנאפנה - המשך

רק ביום השני בצהריים, ניגשתי למורה ושאלתי אותו שאלה על המדיטציה. אני זוכרת איך בררתי את המלים לאט לאט, באנגלית, פוחדת לדבר, להפר את השתיקה, פוחדת שלא לדייק. אני מרגישה שאני שולטת בנשימות, אמרתי. אל תשלטי, הוא אמר. כן, אבל, כיוון שאני מרוכזת בהן, אני שולטת בהן בלי לרצות. אז עצרי את הנשימה. היא תהיה חייבת להתחדש, ואז, כיוון שהיא תתחדש באופן טבעי, את לא תשלטי בזה יותר.

זה עזר לי קצת, אבל רק בשלב מאוחר יותר בסדנה, אחרי שכבר עזבנו את המדיטציה הזו, הצלחתי באמת רק להתבונן בלי לשלוט.

מזה אפשר להבין, עד כמה ביום וחצי הראשונים, המחשבות כל כך הטרידו אותי, שלא שמתי לב בכלל שאני שולטת בנשימה. רק בערך בנקודה ההיא, התחלתי להתרכז יותר.

משך היום השני, עבר לי בראש, אוקי, זה נחמד, זה מרגיע. אבל זה לא ממש משנה אותי. זה הכל? איפה הסערות שדיברו עליהן? ככה זה יהיה עשרה ימים? אני יכולה לעמוד בזה בקלות. קטן עלי.

חיכיתי שמשהו גדול יקרה, במדיטציה, ולא קרה.

בערב, כמו כל ערב, ראינו את גואנקה בוידאו. בהתחלה די חיבבתי אותו, אחר כך שנאתי את מה שהוא אמר, ובסוף הסדנא היה לי יחס מאוד אמביבלנטי כלפיו. ביום הראשון הוא דיבר על זה שאנחנו כל הזמן משתנים, על זה שנהר שעוברים אותו שוב, הוא כבר לא אותו נהר (בלי להזכיר את השם הרקליטוס, ממש חוצפה יש לגואנקה הזה ) וגם האדם הוא לא אותו אדם מרגע לרגע. הוא פיתח את זה, אמר עוד כל מיני דברים על זה שצריך להתרכז בהווה, כי העבר כבר לא ניתן לשינוי, ואת העתיד אנחנו לא ממש יודעים, כי כל רגע אנחנו משתנים. ואת ההווה, צריך פשוט לקבל, להתבונן בו כפי שהוא, בלי אשליות. (זה חזר על עצמו די הרבה בוריאציות שונות כל הסדנה). אז כמובן שנורא אהבתי אותו, בהתחלה, למרות שהוא דיבר הרבה.

אני יודעת שכל זה נשמע כאן נורא קלישאתי. זה מפני שאני כבר לא זוכרת היטב. אבל גואנקה מפתח את הדברים האלה, בצורה לא טריויאלית. יש לו כושר רטורי מצויין.

ביום השני הוא אמר משהו שנגע בי, על כעסים. על כמה כעס שאנחנו אוגרים פוגע קודם כל בנו. ברור שהוא אמר עוד דברים, אבל אני זוכרת את זה, כי זה מה שגרם לדמעות בעיניים. על כל כך הרבה כעס, שאגרתי כל כך הרבה זמן.

אני לא זוכרת איך הוא ניסח את זה, עבר מאז המון זמן. אני לא יודעת איך הוא שכנע אותי בזה. אבל פתאום הבטתי פנימה וזה היה כל כך נכון וכל כך ברור, וכל כך כואב.

לעגתי לעצמי על הדמעות האלה, שהגיעו כל כך מוקדם, רק אחרי יומיים.

סמהאדי

ביום השלישי היתה מדיטציה אחרת. בסמהאדי מתרכזים בתחושות באיזור השפם, בין האף לפה. מתחילים מהאיזור שכולל גם את האף, ואחר כך מצמצמים אותו. זו מדיטציה כיפית. קל להתרכז בה, הרבה יותר מאשר באנאפנה. כל הזמן קורה משהו, כאב עמום בחלל האף, גירוד קל מעל השפה בצד הימני, תחושה מדגדגת, משב רוח. מתבוננים בהרגשה רגע, דקה, שתיים, שלוש, והיא נעלמת. תחושה אחרת באה. הכל בא והולך, בא והולך. אל תשנא אף תחושה, אומר לך גואנקה בקלטות, אומר גואנקה בשיחה בערב, פשוט קבל אותה כפי שהיא, ממילא אינך יכול לשלוט בה. ואני קיבלתי אותן.

שליטה בגוף

[אם יש למישהו בעיה עם תיאורים של כאבי מחזור נשיים, נא לדלג עד לכותרת המודגשת הבאה. תודה.]

האפקט הגופני המדהים של המדיטציה הזו, ניכר בהשפעה שלה על הכאבים שלי. כשאני מקבלת מחזור, זה לעתים קרובות די רע. ביום הראשון זה יכול להגיע לבחילות והקאות, וכמעט תמיד מגיע לתחושות קיצוניות של חום וקור, חוסר תיאבון, כאבי בטן קשים וכו'. כדורים חזקים השפיעו עלי אי שם בתחילת גיל ההתבגרות, אבל מהר מאוד הגעתי למצב, בו כל כדור מסוג חדש משפיע עלי פעם אחת, ובפעם הבאה הוא כבר לא עוזר. ואני לא מדברת על סוכריות לילדים כמו אדקס 2000, או איך שלא קראו לדבר הזה, אלא יותר לכיוון הכמה אופטלגינים ביחד, ושאר סמים במרשם. גם שני אדווילים לא מדגדגים לי את הריס, לכן היום אני פשוט לא טורחת לקחת כדורים, אלא מחכה כמה שעות שהכאב הרציני יעבור, ומקללת נמרצות את אלוהים (שלצורך העניין אני מוכנה להאמין בו). (ואגב, גם גלולות לא עוזרות לי לזה). הדרך היחידה להמנע מהכאב, היא לתפוס אותו כשהוא קטן, ולהתגבר עליו שם. הצלחתי לעשות את זה פעם אחת בסביבות גיל 16-17, וזה היה די קשה וכמעט לא שוחזר מאז. ביום השלישי של ויפסנה, התחיל לי מחזור, ולא הרגשתי שום כאב. כלום. כי כל תשומת הלב שלי היתה בתחושות באיזור השפם.

בצהריים יש שעה הפסקה, והתחיל לדגדג לי משהו. התרכזתי בנשימה, פעם, פעמיים, ותוך רגע זה נעלם.

זו שליטה בגוף, גם אם ברמה נמוכה.

תנוחות ישיבה וכאבים קלים

דבר שעשיתי ביום הרביעי, הוא להשבר בקשר לכאבי גב. אף אחד לא אומר לך איך לשבת בויפסנה. באולם יש כרית גדולה ועליה כרית קטנה להגבהת התחת, ואתה יכול להוסיף עוד כרית שהבאת מהבית או שלקחת משם. שב איך שבא לך, מזרחית או בלוטוס או מה שלא יהיה, שנה תנוחה כמה שאתה רוצה (בשלב הזה של הקורס לפחות). העניין הוא, שקשה לשבת טוב. לשבת בגב זקוף כל היום זה קשה, ולא משנה כמה כריות יש לך. ולשבת בגב כפוף, פשוט עושה המון כאבי גב תוך יום יומיים.

לי לקח יומיים-שלושה עד שנשברתי והבאתי את הכרית הגדולה שלי לאולם, כי קודם איכשהו התפדחתי לעשות את זה. אבל זה לא הספיק, כי כאבים חזקים כבר נוצרו, ועדיין התקשתי לשבת זקוף. ואז, ביום הרביעי, נשברתי, בלעתי את כבודי, ובהפסקת צהריים באתי למנהלת הקורס לבקש כסא או שרפרף לשבת עליו, כמו שראיתי אצל בנות אחרות, כי יש לי נורא כאבי גב.

היא שאלה אותי האם זו בעיה רפואית קבועה, נתנה לי שרפרף, אמרתי, אולי אני לא יושבת טוב, דיברנו קצת על תנוחות ישיבה, והלכתי. היה נורא מוזר לשמוע את הקול שלי, ולנהל שיחה של ממש, עם אלמנטים קטנים של חברותיות. היא היתה ממש מותק אלי.

אחרי השיחה הזו, פשוט בכיתי. אני לא יודעת למה ואיך, זה פשוט בא פתאום. זו כנראה השתיקה הזו, חשבתי, הבידוד. זה לא היה בכי רע, זה היה בכי אחר. לקחתי לי גליל נייר טואלט וישבתי ליד עץ באמצע הדשא, שהיה מקום שכמעט לא ראו אותי, ובכיתי ובכיתי. נזכרתי איך כתבתי פעם קטע, ממש מזמן, בערך בגיל 14 או 15, על שלוש טיפות של שקט. נורא רציתי שלוש טיפות של שקט, מקום לנוח בו, פחדתי שאם אני אקבל שלוש טיפות, זה לא יספיק, אני ארצה פתאום עוד ועוד, ים של שקט. תמיד השקט הזה התקשר לי אסוציאטיבית גם עם מקום רחוק. עם המדבר. אני חושבת שהמדבר, שחצבה, משכה אותי אליה לא פחות מהויפסנה.

ואז, ביום הרביעי בצהריים, הרגשתי שמצאתי את זה סוף סוף. יש לי שקט, ואני יכולה להרגע. ושוב נזכרתי במשפט בערך מאותו זמן של הקטע על שלוש טיפות שקט.

home is a place where you can cry as much as you want.

בכיתי עוד הרבה יותר בסדנה הזו.

[כן, זה שוב ארוך. אני שוב אומרת, אם זה לא מעניין אתכם, אל תכנסו לקטעים על הויפסנה. ואמרו לי כבר אנשים שאין להם מה לומר על זה, אבל זה מרתק, אז אני ממשיכה. אה, כן, וגם בשבילי, כמעט שכחתי. בסוף עוד תהיה פואנטה.]