בפרק הקודם הסתובבתי בכל הארץ, נחשפתי לסוגים שונים של מיונים, ועמדתי בהם בגבורה.

אחר כך נחשפתי לסוגים שונים של מקומות עבודה, וניסיתי לעמוד בגבורה גם בהם. או לפחות, לא לצאת מזועזעת מדי.

והרי עוד כמה ראיונות שנחרטו בזכרוני

זה שרציתי - זה היה ממש בהתחלה, ועדיין הייתי בלחץ. את הראיון קבע אחד המראיינים ולא הפקידה, הוא הסביר לי בטלפון מה הם עושים וזה נשמע מאוד מעניין. האיזור של החברה נחמד ונוח. בלילה לפני כן ישנתי אולי 5 שעות, כי לא נרדמתי, הצלחתי בין השאר לשבור בקבוק שמן במטבח ולנקות, וכמעט התחלתי מריבת רשת מיותרת לגמרי. הגעתי ואפילו בזמן. היו 2 מראיינים. שי ודרור. הם סיפרו לי על החברה, אני סיפרתי על עצמי, ואז שאלו איזו שאלה. חשבתי. עם 5 שעות שינה. וחשבתי. שאלה ראשונה, סאמק, אני חייבת לפתור את זה, ואפילו קפה לא לקחתי. (שי הלך להכין לי, איזה מותק). וחשבתי. וחשבתי. בסוף פתרתי אותה. ואו, מעטים פותרים את זה, אמר שי, ואז ידעתי שעברתי. הם שאלו אותי עוד שאלה שתיים למען הרקורד, לא התגלו בעיות מיוחדות. אחר כך קיבלתי סיור מודרך במעבדות. (לא הבנתי שום כלום, אבל זה בסדר, זה תמיד ככה).

עברו יום, יומיים, שלושה, והם לא התקשרו.

כנראה פישלתי נורא חזק בחלק הבלה-בלאי של השיחה, אין לזה הסבר אחר.

שבוע אחר כך שי התקשר וסיפר לי שהקפיאו אצלם את הגיוסים, ושהייתי נורא מוכשרת.

לא נורא, יש עוד הרבה מקומות. לפחות קיבלתי משהו לאגו.

זה ששום דבר לא הולך בו כמו שצריך - עזבו שהוא נמצא בחור בקצה העולם ג', שהמוקדן של אגד היה מעופף ולא אמר לי משהו שדומה בכלל לדרך להגיע לשם. עזבו שניסיתי לתפוס מונית באמצע העיר משך 20 דק' ולא הצלחתי (נהג לא מקומי שלא ידע את הדרך, הוא היחיד שעצר). בואו נתרכז רק בזה, שלמרות שהודעתי בטלפון שאני מאחרת רבע שעה לפני שהייתי אמורה להיות שם, אף אחד לא טרח להודיע את זה למראיין, שאיחרתי בארבעים דקות(!), ושלא היה שום חלק מקצועי לראיון, מה שהותיר אותי במחוז הבלה-בלה, למרות שלא ידעתי את זה. מיותר לציין שלא עברתי אותו. מצד שני, מי רוצה לסוע לחור הזה בכל בוקר, זה בא בחשבון רק עם אוטו, ויש פקקים איומים.

זה שבו המראיין לא יודע על מה הוא מדבר - הוא שאל אותי שאלה מקצועית, על מקרה קיצוני בתחום שאני יודעת בו בעיקר את הבסיס. עניתי מה אני חושבת שיקרה. הוא הסביר לי בפירוט איך זה עובד באמת. זה נשמע לי כמו שטויות במיץ, וציטטתי את הספר. הוא המשיך בשלו. לא התווכחתי יותר.

בדרך לראיון השני שלי באותו יום, התקשרתי לדודי שהוא ספץ עולם בדיוק בתחום הזה, כי הייתי חייבת לדעת אם אני מפגרת או לא. הוא לא היה בטוח.

בבית בדקתי. ממש כתבתי תוכנית בשביל זה.

ברור שצדקתי.

(גם את הראיון הזה לא עברתי. כנראה שהיו לזה עוד כמה סיבות, אבל אין לדעת. העיקר שאני לא 'פגרת.)

(לא תמיד המראיינים שמים לב להכל, היה לפחות עוד אחד שפספס איזו שגיאה שלי, אבל יש גבול לכל חתול.)

זה שמתאמץ להיות פוליטיקלי קורקט - אני יושבת בראיון מתקדם ואיזה מנהל מחלקה מסביר לי שדלתו תמיד פתוחה, שהחברה נפלאה ויש בה דגש על הצד החברתי (=אנחנו מכריחים את העובדים לצאת לימי כיף ביחד כי מחקרים הוכיחו שזה מגביר את התפוקה), שהגישה אצלנו היא שקודם כל חיים ואחר כך כל עובדים (=עושים שעות נוספות בטירוף, זה הייטק, לא נולדתי אתמול). אני לא זוכרת את כל הקלישאות שלו, זה היה ארוך מדי.

סוף טוב, הכל טוב - מצאתי מקום מעניין, זמן נסיעה סביר, בוס נורא נחמד, וחכם, או ככה לפחות נראה לי, ואני לא אומרת את זה על כל אחד. אני מקווה שאסתדר שם. מבטיחה לדווח, אבל בשקט, לכו תדעו אם הם קוראים בלוגים.

אולי זה נשמע כאילו כל הסיפור הזה סיוטי למדי, אבל האמת, נהניתי כמעט מכל רגע, ואני מכירה גם כמה חידות חדשות ומגניבות. אין הרבה דברים שחידות חדשות ומגניבות לא מפצים עליהם. באמת.

לא קשור 1

אני נוסעת לטיול, מחפשת צימר בצפון. מישו מכיר מקום טוב? עדכון: מצאתי. תודה.

לא קשור 2

אחרי כמעט שנה וחצי של התעלמות גורפת, שרית פרקול לינקקה 2 פוסטים שלי תוך שבוע. שניהם באיזה נ.ב. מאוחר כזה. החלטתי להיות משועשעת, אחרת עוד יגידו שאני לא יודעת לקבל מחמאות (ברור שאני יודעת! הן באות באריזות האלה של השוקולד, נכון?)

כמו שכבר סיפרתי, חיפשתי עבודה.

ערים בארץ אליהן הגעתי: תל אביב, חולון, הרצליה, פתח תקווה, רעננה, כפר סבא, יהוד, רמת גן, רחובות (לא יכול להיות שזה הכל! בטח שכחתי משו.)

איזור תעשיה: שם כללי המעיד על מגוון מקומות הנעים בין איזור הייטקי אפוף דשא, עמוס מסעדות, בתי קפה וכל טוב לבין רחובות מפוייחים שלא הייתי שמחה להסתובב בהם במהלך היום.

סוגי ראיונות

ראיון אישי - הנפוץ ביותר. אני באה, מספרים לי קצת על החברה ונותנים לי לספר קצת על עצמי, שואלים אותי כמה שאלות שרק חצי מהן אני מכירה, אני עונה כמיטב יכולתי ומדגימה את היכולת לחשוב בקול רם אם אני לא ממש בטוחה אבל רוצה להראות שמשהו זז שם בפנים.

מבחן בכתב - קורה לפעמים. אך ורק שאלות מקצועיות. מעט מאוד יחס אישי.

ראיון מתקדם - בעיקר זיבולי שכל. לרוב יש בו גם חלקים מקצועיים. ניתן בו משקל גדול יותר לשאלה, איזה מן בנאדם אני, מה עשיתי בעבר, מה חשוב לי בעבודה, וזה. לכל השאלות האלה יש מחלקות של תשובות נכונות, מחלקות של תשובות לא נכונות, ותשובות מעורבות (ע"י multiple inheritance).

ראיון עם מנהלת משאבי אנוש - זו תמיד אישה. היא תמיד תשאל אותי מה עשיתי בצבא. היא תמיד תשאל על העבודה הקודמת שלי. זה המקום בו אני עלולה להשאל על תכונות טובות ורעות, אבל בעקרון זה כבר פאסה, כי כולם הכינו תשובות בבית. אני לעולם לא אדע מה היא חושבת עלי, ואיך הלך לי, כי הכלבה יודעת לשמור על פוקר פייס. בשביל זה משלמים לה.

מבחנים על מחשב - נתקלתי במבחן המוסרי ("זה בסדר לגנוב?" -לא. "ואם נורא מתחשק?" -לא. "ואם הבוס נורא רע אליך?" -לא. וכו'), במבחן הפסיכוטכני ("מכניסים 40 פילים לתוך 3 פולקסווגנים, כמה ג'ירפות יגיעו למקרר?") שכלל גם שאלון 300 ("האם אתה תחרותי? האם אתה אוהב אתגרים? האם אתה אוהב גיוון? האם אתה מסוגל להסתדר עם עבודה אפורה ומשעממת? האם המשפחה לא חשובה לך בכלל? האם אין לך חיים? האם אתה עקבי?") ואם לא יצאתי קוקו, אני לא מבינה איך.

מכוני מיון - תודה לאלוהי הראיונות, שזה נחסך ממני הפעם, לא ברור איך.

ראיונות שנחרתו בזכרוני

המשעמם - החברה מייצרת את אותו דבר כבר 20 שנה, בטכנולוגיה ישנה, עם לקוחות משעממים. לכל לקוח חדש מתאימים את המערכת הקיימת לדרישות שלו.

שאלה: ולמה שבחורה מוכשרת כמוך תרצה לעבוד בחברה משעממת כמו שלנו? (טוב, אולי הוא ניסח את זה קצת אחרת, לא הרבה).

תשובה: אני לא זוכרת מה אמרתי, אני בטוחה שאמרתי את זה בבטחון רב, ושזה לא שכנע אותם בכלל. להגנתי יאמר, שזה היה הראיון הראשון שלי, ושבאמת לא שקלתי לעבוד שם אפילו לשניה אחת.

זה שאני לא רוצה לעבוד אצלו גם בשביל מליון דולר - אני מגיעה לחור בסוף העולם ב', בשעה 6 בערב (פעם ראשונה ואחרונה שאני קובעת ראיון לשעה כזו). מודיעה שהגעתי, יושבת ומחכה. כמה מהנדסים שנראים כאילו לא ראו אור יום מזה זמן רב עוברים מדי פעם במטבחון ולוקחים סנדביץ'. מולי מופיע טיפוס נמוך שיש בו משהו מעצבן. זה הבוס הפוטנציאלי. הוא מוליך אותי לחדר דיונים. בחדר יש שולחן אליפטי גדול, אני מתיישבת, הוא מתרחק ממני ויושב כך שיש בינינו 2 כסאות רווח. זה ממש רחוק. הוא לא ממש לידי ולא ממש מולי. יש לו תנועה מעצבנת בידיים. הוא חוקר אותי על הקו"ח שלי, כולל מה עשיתי בצבא. בסעיף "מה למדת" הוא שואל "למה בחרת בכיוון הזה", ואני מסבירה שזה נראה לי כיוון מעניין, שנותן רקע חזק בשני תחומים וכו' וכו'. "ואיך בתור בחורה הלכת ללמוד את זה?" "סליחה?" "לא הרבה בחורות לומדות את המקצוע הזה, אני פשוט רוצה להבין." "אני לא מבינה את השאלה שלך. למה זה שאני בחורה זה אישיו?" "שלא תביני אותי לא נכון, אני לא שוביניסט בכלל, אני דווקא מפרגן." "גם גבר היית שואל אותו דבר?" "כן, אם הוא היה הולך ללמוד פסיכולוגיה." כאן נשברתי.

אח"כ העברנו את שאר השעתיים איכשהו. לא הבנתי את השאלות שלו חצי מהזמן. הרגשתי את עצבי נמרטים.

מיותר לציין שעברתי את הראיון הזה, למרות שלדעתי הייתי בינונית בחלק המקצועי. אנשים בורחים מחארות כמוהו כמו מאש.

זה נהיה ארוך מדי. המשך מחר.

סוף סוף יש לי יום חופש, וכל מה שאני מצליחה לעשות זה להיות עייפה נורא ולא להצליח להרדם. ( איזה באסה).

זה נקרא ככה, חופש, כי לשם שינוי היום אני לא באף ראיון עבודה! כן כן, אני יודעת שזה מדהים, מזעזע ולא אנושי, אבל זה בדיוק המצב.

יום טיפוסי שלי, לאחרונה, נראה ככה:

אני מכוונת שעון מעורר ל-7, כדי שעד 8 ומשהו אני אצליח לקום, להתארגן ולזרוק את עצמי מהבית. לאחר לראיונות זה לא רצוי במיוחד, רושם ראשוני לא משו.

לא משנה אם הלכתי לישון בעשר בלילה או באחת וחצי, אני מתעוררת בסביבות 6, 6 וחצי, כי מאז ומעולם שנאתי שעונים מעוררים, ובכלל שמעירים אותי, ולמדתי לקום לפני הזמן. (אגב, שמתם לב איזו התמכרות איומה זו שעון מעורר? אתה מתחיל מאחד קטן, ואז אתה מתרגל אליו ומכבה אותו בלי לשים לב, אז כדי להסתדר אתה מגדיל את המינון, שני שעונים, בומבסטיים, ונודניק, וכאלה. הרעש של כמה מהדברים האלה, זה ידוע, כבר עורר מתים. העלייה במינון דומה להרואין, אבל לפחות מהרואין אפשר גם להנות.)

אני מסתובבת במיטה עד שבע ורבע, מנסה לתפוס עוד כמה דקות שינה ללא הצלחה. אני מתקשרת למודיעין ושואלת אותם איזה אוטובוס מגיע מכאן לשם. אחר כך, אם אני לא מתעצלת במיטה (בוקר. איכס) אני גם אוכלת משהו, ובוחרת בגדים.

בניגוד לדייט, שמתרחש בדרך כלל בערב, ראיון עבודה קורה בשעות היום. כיוון שהחולצות שלי מתחלקות לגופיות צמודות, חולצות צמודות, וחולצות לא צמודות שרובן מכוערות לאללה, אני נאלצת ללבוש גופיה. אולי לא הכי צנוע אבל פרקטי, כי בחולצות צמודות אני אזיע נורא, ורוב המראיינים שלי הם גברים שמבוגרים ממני בלא יותר מדי שנים, וסטרייטים. להיות מכוערת זו לא אופציה. (פעם היה אפילו אחד ממש ממש חמוד. לאכול אותו.) בכל זאת, למען הצניעות, לעתים אני לובשת חזיה. הקרבות קטנות. (האמת, עוד לא ראיינה אותי אף אישה. אבל מחר! מחר זה יקרה.)

אחר כך אני נסחבת פלוס מינוס שעה באוטובוס או שניים, ומאתרת את המקום.

אני ניגשת לקבלה ואומרת מי אני ושבאתי לראיון אצל זה וזה. הם לוקחים ממני תעודה מזהה, נותנים לי תג אורח (שימו לב, הוא הולך להיות מיותר לגמרי) ומבקשים שאמתין. אני שולפת ספר ומחכה. (אופציונלי: מילוי טפסים. רוב מה שרוצים שם כתוב גם בקו"ח שלי. תחי היעילות.)

אחר כך מגיע מישהו לקחת אותי, מעביר אותי את הכניסה בעזרת התג שלו, ומציע לי לשתות. אם לא ישנתי מספיק, אני לוקחת קפה. אחרת מים.

בעוד בראיונות הראשונים אשכרה הרגשתי איזו התרגשות, איזה מתח, איזה לחץ להצליח, הרי שכעת אני אפאטית לזה כמו לכל דבר אחר כמעט.

יש כל מיני סוגים של מראיינים, וכל מיני סוגים של ראיונות ראשונים, אבל בדרך כלל, הם שואלים גם שאלות מקצועיות. השאלות, כמובן, חוזרות על עצמן, פחות או יותר, בין מקומות שונים. אם הם שואלים שאלות ידע, אני יודעת את מה שלמדתי ועבדתי איתו, אבל יש תחומים שאני יודעת בהם רק את הבסיס. אם הם שואלים שאלות מחשבה, אני בדרך כלל יודעת, כי בתור תיאורטיקנית מסריחה, זו בדיוק ההתמחות שלי.

חוץ מזה, אנחנו עושים בלבולי מוח הדדיים בעל פה, על החברה, עלי, על העבודה הקודמת שלי, ועל הלימודים. אני אומרת מה השאיפות שלי בחיים, וכמעט מאמינה לעצמי. אני רגועה ונינוחה ונחמדה. הרי ברור שאני אמצא עבודה בסוף, ויש מספיק מקומות מעניינים, אני לא דואגת.

אחר כך אומרים שלום ותודה, מלווים אותי החוצה, סמול טוק במעלית, לוחצים שוב את היד, מעבירים תג כדי שאצליח לצאת, אני מקבלת בחזרה את התעודה מזהה שלי, ונוסעת הביתה בשלום. אם הראיון היה נורא מוצלח, אני מתקשרת בהתלהבות לספר עליו לבנאדם או שניים, כשאני מחכה לאוטובוס. מגיעה הביתה, השעה היא שעת צהריים או אחה"צ, אני נשפכת לישון לשעה שעתיים, כדי לחפות על החוסר שעות שינה, ואז אני לא נכנסת לבלוגים, כי יש גבול כמה אפשר להתמכר. (ז'תומרת, זה שנעלמתי, זה לא קשור לזה, אני סתם סנובית. ויש לי חיים לפעמים. [אה, שיט. לא בקול רם אמרתי לך! סליחה.])

יש לי כמובן המון חוויות מכל המקומות שהייתי בהם, ובעקרון צריך איזה פוסט מצחיק שמסווג אותם, אבל, אה, לא היום. (בכלל, אם אתם רוצים מצחיק, תבואו ביום שאני לא עייפה. אולי היה כדאי לכתוב אותו ביום אחר, ואז הוא היה יוצא, המ, מעניין ולא בינוני וארוך, אבל ככה זה. אין תמורה בעד האגרה.)

עכשיו אני מתחילה סוף סוף גם ראיונות שניים, ובקצב הזה, עד השנה הבאה אני אצליח לסיים את התהליך איפשהו, ואולי אפילו להיות מרוצה.

ולבלוגרית המקסימה ששיפצרה לי את הקורות חיים, שוב, המון המון תודה, אין לך מושג כמה זה עזר.

קצה

זונת הייטק לעתיד

מטיילת בארץ