ובוהה בקירות בעניין.

מתישהו, כששוב יתחשק לי, אני אכתוב, אקרא בלוגים, ואגיב.

בינתיים, אני בעולם הלא אינטרנטי.

קצה

ערימת בועות מאושרת

אז לקחתי לי כמה ימים חופש כדי לעשות קצת מדיטציה פה ושם ולהתנדב לתורנות מטבח בשאר היום. אם היו מספרים לי על זה שנה שנתיים אחורה, בטח הייתי צוחקת. מצד שני, שנה שנתיים אחורה ניסיתי לארגן לעצמי עבודה לקיץ בקטיף באיזה קיבוץ, לא היה אכפת לי שרק יתנו לי מקום לישון ואוכל, אבל בכל הקיבוצים שלא היו בהם עדיין תאילנדים, לא חיפשו אנשים. אז לא נסעתי.

אבל סטיתי מהנושא.

יש הבדל גדול בין 10 ימים של מדיטציה רצופה ושתיקה, לבין 4 ימים של מדיטציה כמה פעמים ביום, ותקשורת עם אנשים אחרים. לא שזה רע.

לא היה לי מושג איך זה יהיה. כי כמו הרבה דברים, עד שאתה לא שם אתה לא יודע. אני באתי להתנתק. השארתי בפלאפון הודעה שאי אפשר להשיג אותי כמה ימים, ובלי שום כוונה לתקשר יותר מדי עם הסביבה.

התקנון למתנדבים אומר, שמותר לך להתנדב רק אם עשית סדנת ויפסנה אחת לפחות. אם אתה מרגיש עייף וצריך לישון, לך לישון, אל תעבוד רק כי יש עבודה. אם אתה מרגיש עצבני, חסר חשק, שאתה עובד רק כי יש עבודה – תפסיק. לך שב עוד שעה למדיטציה. כשאתה עובד, שזה יהיה מתוך רצון. לא בגלל הלחץ סביב. נשמע הזוי? דווקא מוכיח את עצמו. המקום היחיד אי פעם שנתקלתי בו, שהעקרון הקומוניסטי מיושם בו בהצלחה: כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. כמובן שכאן מדובר באנשים שמתנדבים לעבודה למספר ימים, מרצונם. פרקי זמן קצרים. אף על פי כן, זה יוצר אוירה מהממת. לא רגילה.

יש עוד תקנות, כמו הפרדה בנים-בנות. במודטים שיושבים את הקורס, יש הפרדה כזו. (והיא חיונית ועוזרת). בצוות במטבח, זה הרבה יותר קשה. גם התקנה של דיבור נאצל: לא לשיר ולשרוק, בלי מלים גסות, ובלי לומר דברים מיותרים, לא לדבר לשם דיבור ולשם הכיף שבדבר, לא "להריץ קטעים".

אז אתם יכולים לתאר לכם מה קורה כשבחורה כמוני מגיעה למקום כזה, עם צוות במטבח שמורכב מהמון בנים, רובם צעירים, מעניינים, נחמדים, שפויים בדעתם. נכון מאוד, אני בקושי מדברת איתם. גם עם בנות

נמנעתי כמעט לחלוטין משיחות חולין משך היומיים הראשונים.

היום הראשון היה קשה יותר, כל אחד כמעט בא למקום כזה עם משהו שמעיק עליו, שהוא רוצה להתמודד איתו. גם לי היה כזה. זה עבר יותר מהר משציפיתי. אחר כך באו דברים אחרים. קטנים.

בהתחלה, הזבובים נורא הציקו לי. אחת התקנות היא שאסור להרוג שום יצור חי, והיא לדעתי הכי קשה. במיוחד מפני שאם לא מרססים, אז יש המון נמלים וג'וקים בסביבה. שזה שטויות. אבל הזבובים, אליהם לקח לי זמן להתרגל. אחר כך גם בזה התבוננתי, והם הפריעו פחות.

אחרי יומיים, בזמן הארוחה, ישבתי עם עוד 2 בנות, הן דיברו על איך הדינמיקות הקבוצתיות של המתנדבים שונות כל פעם, ושזה תלוי גם באופי של אנשים. אמרתי שהאישיות שלי בחוץ שונה לגמרי, שכאן אני נורא שקטה. ובחוץ את מדברת יותר, שאלה אותי אחת מהן. אני לא סותמת את הפה, עניתי. היא אמרה שלא היתה מנחשת בחיים.

אחרי השיחה הזו זה השתנה. פתאום הרגשתי צורך להתרכז לא רק בעצמי. פתאום היה לי חשוב לתקשר עם הסביבה. להוציא אישיות אישיות אישיות. לא את אליס השקטה, הצייתנית, העדינה. משהו קצת יותר אנרגטי, יותר מתקשר. לא ציני, אבל בכל זאת, לא שתקני.

עם הבנים עדיין בקושי דיברתי. אבל לבנות התחלתי להתייחס. לקשקש איתן. להכיר אותן. גם כאן, קשה אולי להתנתק מזה, ברגע שרק אפשר. קשה לי להמנע מחברה. להגמל. זה לא כמו לעשות את הקורס. יש לזה גם עוד אספקט: בקורס, כשאתה לא מדבר עם שאר העולם, כולם מניחים שזה כי אתה עושה את הקורס, ואמור לשתוק. זה בסדר. בהתנדבות, הסביבה כן מצפה ממך לדבר מדי פעם. וכנראה שעדיין אכפת לי למדי מה אנשים חושבים עלי.

נכון שזו הכל אשליה אחת גדולה. הרי אני לא קיים באמת. הכל זורם. הרי אנו והרי אין אנו. משתנים ללא הרף. הכל חולף. ובכל זאת, הנה התעקשתי לשמור על אישיות, למרות שבאתי כדי לשנות אותה. גם אני פוחדת ממש כמו כל אחד אחר. אולי יותר. אולי זה מעלה בי דברים שמטרידים אותי.

החלטתי לחזור קצת קודם. דווקא מאוד נהניתי, והשלווה חלחלה אלי לאט לאט. אבל קלטתי שאני חייבת ללמוד, תקופת בחינות והכל (אחרונה! טוב אחרונה לתואר הזה). בדרך חזרה ישבתי לי באוטובוס, לא היה שוק רציני מדי של חזרה לשגרה. כמה זבובים שוטטו בסביבה. אבל הם לא הטרידו אותי. התבוננתי בהם, והם הסתלקו.

בקרוב, לשבוע בערך של ויפסנה. אני לא אענה למיילים, אל תדאגו, זו סתם תוצאה של חוסר חיבור לרשת. זה יעבור.

אני לא יודעת איך אהיה כשאחזור. לפני שנה, נסעתי לויפסנה אחרי שנה של בלגן פנימי. והוא מאוד התנקה. חזרתי רגועה מצד אחד, לא סגורה מצד שני. לא הסכמתי עם חלק מהדברים שם. הרגשתי שזה מתנגש בדברים שאני מאמינה בהם.

זוכרת שניסיתי לדבר על זה עם ארקדי. למה דווקא איתו, סיפור ארוך. הוא לא הבין מה פתאום בעיות פילוסופיות מטרידות אותי. זה נראה לו שולי. מבחינתי זה היה קריטי. אני חיה את חיי לפי הפילוסופיה שלי.

אחר כך, עם הזמן, הכל התעמעם. הפילוסופיה, וגם הויפסנה. לא בטוח שפתרתי את הקונפליקט ההוא.

חוץ מזה, היו דברים אחרים. הכי קל אולי לראות את זה בתגובות של הסביבה.

יומיים אחרי שחזרתי, הג'ינג'י הגיע אל ביתי הקט. רצה שנלך לשתות משהו. הסברתי לו שאני לא הולכת לשתות אלכוהול, אני מרגישה את כל הגוף באינטנסיביות, טפשי לעמעם את התחושה. דיברתי איתו על כל מיני דברים, על החוויות שלי. הוא הביט בי קצת שונה מכרגיל. הייתי קצת שונה מכרגיל. כמה חודשים אחר כך הוא יאמר למישהו אחר, שזה היה כמו לראות בנאדם מוזז בפאזה. מרשים.

מקרה אחר, שירית שלחה לי sms, בערך 3 ימים אחרי שחזרתי, "אני רואה שאת ממשיכה עם השתיקה... אני כבר לא יכולה לחכות לשמוע רשמים וחוויות :)"

לדעתי לקח לי עוד יומיים לפחות לחזור אליה. לא הרגשתי צורך. התרגלתי לבדידות. הייתי מאושרת, עם הדברים כפי שהם. לא רציתי את הסחת הדעת הזו, של האנשים סביב.

אני מרגישה שזה לא מדוייק, הסיפור שלי, לא מעביר את התחושה. כנראה אני גם לא אעביר אותה כעת. גם זה משהו שצריך להשלים איתו.

עוד דוגמא. כמה שבועות לפני הקורס דיברתי עם שירית על להסתכל לאנשים בעיניים בלי להסיט את המבט. היה לי קשה לעשות דבר כזה. לא יותר קשה מלכל אחד אחר, אבל בכל זאת, לא פשוט. אחרי ויפסנה, שבה דווקא לא דיברתי עם אנשים וגם לא הסתכלתי בעיניהם, פתאום התבוננתי בעיניים בלי למצמץ, ובלי להתאמץ. לא המבטים החודרים, הכוחניים. מבט של צלילות.

עוד סיפור. כשחזרתי, עברתי דרך באר שבע לעשות ביקור. היה לי טרמפ לתחנה המרכזית. משם נסעתי באוטובוס. חיכיתי לאוטובוס הרבה זמן יחסית, בעמידה בשמש עם תיק כבד. אבל זה לא הפריע לי. הייתי כמו תינוקת שמתבוננת בעולם החיצון לראשונה. המקום היה מרתק. לא, התחנה היא לא מאתרי תיירות המומלצים המובילים. הכל בעיני המתבונן. האוטובוס הגיע, ומהר מאוד התמלא והפך דחוס. אנשים נדחפו, היו עצבניים, הזיעו, התווכחו. אני ישבתי שם, מודעת לחלוטין לסביבה, ומאושרת ממנה. קול קטן בראשי זעק: אליס! את באמצע אוטובוס דחוס ומגעיל! אבל זה לא שינה מאום. חייתי את הרגע, במלוא עוצמתו, אבסורדי ככל שזה אולי ישמע.

תופעת לוואי מעניינת אחרת, הציניות שלי נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה. לא הייתי צינית בכלל. ההבנה שציניות היא מנגנון הגנה המיסה בי הרבה דברים. היכן שיש ציניות יש כאב. גם אם הוא קבור עמוק, גם אם הוא קטן, הוא שם. דווקא הציניות מאוד חסרה לי, כשחזרתי ארצה ממאדים. זה היה משהו בסיסי אצלי, שאנשים שהערכתי מאוד אוהבים. היכולת לומר שלא אכפת לי מכלום, ובאופן מצחיק. כמו כל דבר כמעט, גם את זה ידעתי לגרור לקיצוניות. היו לזה חסרונות, והבנתי אותם בסדנה, אבל אהבתי את החלק הזה שבי. זאב אמר, ציניות, אתה מפקיד אותה בכניסה, ולא מקבל אותה בחזרה ביציאה. ובכלל למה את צריכה ציניות, זה מנגנון הגנה. כמו שכולנו יודעים, חזרתי לזה. אבל קצת פחות. קצת אחרת.

היו עוד הבנות, אם אנחנו כבר בקטע. "החיים זה לא סדנת השרדות", גם זה משם. כל כך מובן מאליו ברגע שאומרים את זה, כל כך לא מובן מאליו עד הרגע הזה. הדברים שאתה זקוק להם כדי לשרוד, והדברים שאתה צריך כדי להיות מאושר, הם לא בדיוק אותו דבר. בחיים מותר לבקש עזרה. לא חייבים לעשות הכל לבד. זה עדיין קשה לי. אבל אני יותר מודעת לזה, ולומדת.

הנקודה הקריטית מבחינת הבלוג היא, שבפעם הקודמת לא נמשכתי לכתיבה כשחזרתי. לא הרגשתי בצורך. אני לא יכולה לכמת מה ארגיש הפעם. אדע רק כשזה יגיע.

זה עבר אז. אני מניחה שזה יעבור גם הפעם. השאלה, כמה זמן זה יקח. לוקח זמן לנחות בחזרה על הארץ, וגם אז, אתה לא בדיוק אותו אדם. למרות שאנחנו אף פעם לא. הכל זורם, panta rhei.

(יש לי פוסט פילוסופי למחר בבוקר, שלא ישעמם לכם בלעדי. פרומו.)