בדרך האבנים הצהובות

עבדתי אתמול עד שש, בשש סוף סוף השתחררתי מכבלי העבודה והצטרפתי להורי לטיול לאורך הטיילת. האויר היה טוב, רוח נעימה כזאת שמעירה אותי. היה קצת קריר אבל זה גורם לי להרגיש חייה. התחשק לי נורא גלידה אבל לא קניתי בסוף.. גם כי כל החג הזה כולנו די דובים.. וגם עוד מעט ה' מתחתנת אז צריך לשמור..וגם מיהרתי לפגוש אותם. התחשק לי מאוד לעשות משהו אחרי העבודה. לא רציתי לחזור לדירה, תוך כדי המשמרת חיפשתי אופציות לעניינים אבל הם נענו בשלילה. אז כששמעתי שההורים שלי הגיעו לעיר הגדולה קפצתי על ההזדמנות. היה נחמד בהתחלה, הלכנו לאורך הטיילת, ראינו את הים מלא גלים וסירות באופק. היתה אוירה נעימה. עד שכל האוירה איפפה אותי ושכחתי לרגע שאני נמצאת עם זוג הורים ולא חברים והצעתי להם לשבת לכוס קפה ואולי סלט. ועכשיו להגדרות:

אבא: איש עצבני, לא סבלני, עלול לדבר בשפה לא נעימה כשלא נוח לו, סגור.

טוב, האמת שההגדרה היא מאוד חלקית. לשם התיקון הוא אדם מפנק מאוד ומוכן לעשות למעני כמעט הכל אבל לצאת איתו לקפה או מסעדה זה תמיד כרוך בעצבנות מצידו. במקום להגיד שהוא לר רוצה, שזה לגיטימי לחלוטין, הוא אומר שלא אכפת לו ואז עושה סצינות של 'למה לוקח למלצר הרבה זמן', 'הקפה קר', שותק רוב הזמן וגם כשהוא מדבר אז זה במילה אחת. בקיצור מתנהג כמו ילד קטן שמשרה אוירה כבדה. אז הפעם החלטתי שאני לא נשאבת לאוירה הזו. שאני לא לוקחת את כל זה על עצמי. יש לו פה ואם לא נעים לו הוא יכול להגיד. הבעיה היא שביטוי רגשות זה לא הצד החזק שלו (כמו כל הגברים) ואפילו די דפוק כי הכל יוצא לו בעצבים.

יצאנו מהבית קפה ואז הוא התחיל לפתוח את הפה ולדבר מגעיל והוציא את כל הגועל על אמא שלי שנמצאת שם לספוג את כל זה.

חשבתי לעצמי באותו הרגע שאם זה ימשיך ככה אני פשוט חותכת ואומרת להם שלא נעים לי להיות איתם ככה אבל אז אמא שלי ביקשה ממנו נשיקה וחיוך והוא קצת נרגע..נדמה לי.

זה מוזר, כשהוא עצבני הוא נהיה אלים. לא אלים פיזית, הוא מעולם לא הרים יד על אמא שלי אבל הוא פשוט מדבר כל כך מגעיל. מזלזל. מדבר אל אמא שלי או למי שנמצא בסביבה (בדרך כלל לאחד מבני המשפחה) בחוסר כבוד ובביטול מוחלט. זה מוציא אותי מדעתי. זה כל כך מרגיז אותי, כל כך מקומם אותי. אני לא יכולה להבין איך בן אדם רואה את עצמו הכי צודק, לא רואה את הבן אדם השני שעומד מולו, מנסה לגמד אותו למימד הכי קטן וכמעט לרמוס אותו. ככה אני מרגישה, זה מה שהוא עושה.

הטיול נגמר בסדר.. לא המשיכו המילים הלא יפות והם הקפיצו אותי חזרה לדירה ואבא אמר שהוא צריך להביא לי פנס לאפניים.

עליתי לדירה, נכנסתי למיטה וחשבתי לעצמי שהיום הזה היה סתמי. אבל מסתבר שהוא גרם לי לחשוב..

שוב יש לי הרגשה מוזרה. כאילו הדברים נמצאים בקצה. אני מתחילה להרגיש שהכל מרגיש יחד, בבת אחת.

יוני ושוב יוני ולא יוני ולימודים ולימודים ואנשים, ואני חולה, ועבודה, וכסף...וההורים, ואמא.. אני מניחה שאולי התקופה הזו בחודש..רגע לפני הופכת את הכל ליותר ממה שזה. אני צריכה להמתין בסבלנות שזה יעבור אבל בנתיים בא לי לצאת לרוץ, ללכת לאן שיקחו אותי הרגליים, לברוח מהכל, להרגיש את הרוח על הפנים, להרגיש שקר לי. תמיד כשקר אז מרגישים יותר בחיים.

לא רע לי כרגע. אני חושבת שבאופן יחסי אני די בסדר. אבל לפני כשעה הבנתי שאנשים לא תמיד מודעים למצב שלהם. נ' מהלימודים מאוהבת באחד המרצים שלנו, היא כל כך מאוהבת בו שזה עצוב, במבט מהצד נדמה לי שהיא משוגעת. היא בטוחה שהוא עושה לה הכל בכוונה, שהוא מקניט אותה. היא חושבת שהוא משחק איתה. היא טוענת שהיא נגמלת אהל היא שלחה לי הודעה שהיא יודעת איך קוראים לאישתו...אבל היא נגמלת ממנו. היא מתנהגת כמו ילדה בת 12 מטופשת נורא במהלך השיעור. עכשיו שאני חושבת על זה, גם כשהייתי ילדה קטנה ומישהו היה מתנהג באופן מביך או טיפשי לידי הייתי נורא מתביישת. הייתי רוצה להיעלם ממש, למרות שלא אני עשיתי את "הפדיחה". הרגשתי שאני כל כך מתביישת במקום הבן אדם, לא היה לי נעים להיות בסיטואציה. נזכרתי בזה כי לא נעים לי כשהיא מתנהגת ככה. אז היום אני לא בורחת או מצחקקתץ היום לפעמים אני מתעצבנת, מבקרת. למרות שבתקופה האחרונה מצאתי את עצמי מצליחה להקשיב, לשמוע.לשים את כל הביקורת הקטלנית הזאת בצד. לתת לעצמי קצת להתנהל בלי זה. אבל היום הרגשתי אחרת. לא היתה לי סבלנות. הכל נראה לי כל כך טיפשי, מפגר ומיותר. רציתי לצעוק לה 'איך את לא רואה שהכל בראש שלך???' אבל לא עשיתי את זה, סתם הייתי חסרת סבלנות והתעלמתי. אבל אז ראיתי את 'בטיפול' של HBO, לא ראיתי את הישראלי והיה פרק עם הבחורה שמתאהבת במטפל. וזה היה פשוט מדהים. גם היא, היתה בטוחה שהוא יודע מה עובר עליה, שהוא בטח רואה את זה.

קטע..פתאום נזכרתי שגם אני פעם חשבתי שאנשים בטוח רואים או יודעים או מבינים מה עובר עלי ומה אני חושבת. ואולי מזה כל כך פחדתי כל השנים. שלא ישמעו מה שעובר לי בראש, שלא יצחקו או יחשבו שאני מטומטמת וטיפשית. אני מרגישה שאין לי את הכלים או הגישה לומר לה מה אני באמת חושבת, כלומר להסביר לה שמנקודת המבט שלי זה הכל אצלה בראש, אולי כי היא באמת לא תצליח להבין, היא לא רוצה או מסוגלת לשמוע. אבל אני ממש מרגישה רע, כאילו אני משקרת לה שאני לא אומרת לה באמת באמת את מה שאני חושבת. ולמה זה כל כך חשוב לי, בכלל....

אני רוצה לרוץ, להרגיש טוב, ללכת כשהרוח בפנים ויש לי שקט בלב. רוצה ללמוד לנוח, להעניק לעצמי את השקט, למצוא את השקט ולהאזין לו.

לילה טוב.