החיים במסלולים עגולים

ההם בשחור

לא תאמינו לי, אבל אני במקום שתמיד רציתי להיות, רק כדי לבדוק, כל השמועות על המקום הזה, העלו בי השערות, מה כבר יכול להיות כל כך גרוע, אני לא יודעת אם אוכל להסביר, אנסה בכל כוחי,

ובכן אתם בטח חושבים "מה היא מקשקשת?" ובכן בני ברק!!!

כן, בני ברק, מקום שתמיד הצטייר בעיניי משהו כמו מאה שערים בירושלים, מקום של אנשים עם שטריימלים שחורים וגרבים נושקות לבנות לברכיים, עם הליכה צדדית חשודה, בתים צפופים.

הגעתי לכאן הבוקר (האם 11:00 זה בוקר מצידכם?), שקט מוחלט הגעתי לכאן למעלה רח' ראשונים (אל תשאלו מהן הנסיבות אבל אני כאן להרבה יותר מ5 שעות) מדי פעם מגיח אדם לבוש חולצה לבנה מכנסיים שחורים כנ"ל נעליים וכיפה.

לצידי ישיבה צעירה, אני נמצאת במורד רח' מינץ במעלה ראשונים מן צומת אסימטרית, גשם דופק ממש חזק, בערך ב12:00 התחילו להגיח זעטוטים מכל עבר עד גיל שנתיים מסתובבים בתוך הצומת כאילו כלום, ואני על כל ילד כזה מפספסת פעימות לב, חוששת שאיזה רכב יגיע ממעלה רח' מינץ ויגדע חיים שלמים.

בעודי חושבת מגיע רכב אמריקאי מראשונים לכיוון מעלה, הרכב לא מצליח לעלות את הפניה התלולה ומחליק ומחליק...

וניגש אליו מבוגר בן ארבעים לערך כבד גוף, ואומר לו בבטחון גמור: " חכה! אנו נעזור לך" הרמתי גבה לא מבינה למה הוא מדבר בלשון רבים? אין אנשים נוספים שיחושו לעזרת הרכב המחליק,

לפתע הוא ניגש לפגוש מאחור עולה עליו ומצווה לנהג לנסוע! בעודו עומד על הפגוש הרכב הצליח לעלות את העליה אחרי כמה מטרים עצר הרכב האיש קפץ מהפגוש והמשיך בדרכו, תודה לא נשמעה.

אני מהרהרת שכנראה- לפינה ספציפית זו מתנקזים כל השמנים ושאר החומרים הנלווים ממעלה רח' מינץ והפינה הופכת לאיזור חלק במיוחד, הגשם מנקה ומנקז אל מורד רח' ראשונים, קומץ של ענפים ירוקים היו מוטלים על הכביש זכר לגזימת עצים בסביבה, שמונעים מן השמנים להמשיך מטה.

מדי פעם מגיחים צעירים מן הישיבה הסמוכה, הולכים וחוזרים.

קטנוע עם קסדה של אופניים

 יש הרבה קטנועים בבני ברק, אחד תפס את עיניי,והעליתי חיוך שכמעט גבל בצחוק, אדם בעל זקן לבן על קטנוע עם קסדה של אופניים (חבר'ה קחו בחשבון גשם בחוץ) זקנו הארוך מתפצל לשניים(מהרוח) ונח על כתפיו, ממצמץ בעיניו מהגשם הטופח על פרצופו, והוא הזכיר לי מישהו, אדם אחר שנוסע על קטנוע משוכלל עם קסדה של אופנוע עם משקפיים וחיוך שובה.

ילדים  

הילדים כאן זה משהו, גשם ראשון הם עם גרביונים וסנדלים כמובן שקופצים לתוך השלוליות כאילו כלום בן המכוניות.

אני חייבת לציין שהנהגים כאן ממש מתחשבים בזעטוטים האלה, מן הרמוניה שאי אפשר לתאר במילים, בעירי, אם ילד קטן היה צץ לי על הכביש הייתי בולמת בלימת פתע, עוצרת ומחפשת את אמא שלו, לתת לה על הראש. פה זה ממש לא מקובל. מביטים בילד מאיטים עד אשר הילד זז מהמכונית וממשיכים, אפילו לא מחכים שיעלה על המדרכה.

עוצרות פה הסעות באמצע הצומת פותחות דלת שופכים את הילדים בזריזות והופ ממשיכים-

אני בשוק!

על חלק מהילדים אפשר להבחין בעוני, על חלק לא רואים מצוקה אך גם לא רווחה.

לכל בניין יש חומה מדורגת (בגלל הבדלי גובה) והילדים נהנים לרדת מן ההסעה ולטפס על החומות הללו, ואני כרגיל מפספסת פעימות לב.

מה? המשך יבוא....

כביסה צחורה

אני מביטה מסביבי לגובה ורואה את הכבסים תלויים על החבלים בכל מקום אפשרי, שוחות בכביסה הנשים כאן, למרות הגשם השוטף, את לא מפספסת את הכבסים, הם שם תלויים כאילו מקשטים את הבניינים, לא נגיד שזה ליופי, כי זה ממש לא. אבל אני שוב נמשכת להביט בכבסים, תוהה עם עצמי, "מה מושך כל כך במחזה הזה?" אני לא אוהבת לעשות כביסה, אבל זו לא הסיבה, אני יודעת, זה משהו אחר. אחרי הצללות לנבכי המודע והלא מודע שלי, אני יוצאת בכמעט צעקה... כשאני מבחינה בסיבה שמשכה אותי להביט שוב ושוב בכביסה התלויה שם, האמינו לי לכביסה התלויה לא היה סדר מופטי, אבל הכביסה הלבנה היתה צ ח ו ר ה. אני משתגעת על כל בגד לבן, משתדלת לא לקנות בגדים לבנים, כי הם תמיד מוכתמים, ולאחר מכן אני משאירה אותם בצד הפנימי של הארון, כאילו מתעלמת. מחכה ליום שבו באמת אגדיש תשומת לב לכתם שלא ירד, הבגד הלבן אצלי יכול להשאר עונות שלמות עד שאטרח להסיר ממנו את הכתמים שלא טרחו לצאת בכביסה במכונה. כן צעקתי ... " הא.. זונות איך הכביסה שלכן יוצאת כזו צחורה? במה אתן מכבסות לעזזאל? עם מלאך אלוהים? עם השכינה?" נכנסתי לפלונטר... איך זה? אני חושבת וחושבת מביטה על עוד כביסה שמתעופפת ברוח ומגלה... לבן צחור! לבן צחור! חשבתי עמוק, ואז ניחמתי את עצמי, "אולי את לא רואה את הכתמים?" הרי זה קצת רחוק... אולי מחר אביא משקפת ... לשם? עוד יסקלו אותי באבנים כי מן הסתם יחשבו שאני מציצנית... בליבי ידעתי שאני עובדת על עצמי, אני סתם מקנאה בכביסה שלהן, מה לי לקנא בהן? זה לא יפה! לשבת ברכב ולקנא בכביסה של נשים שגם כך הן במצוקה. ועברתי לשלב הבא, אולי הן קונות בגדים לבנים מסוג בד מיוחד שיורד ממנו ככל הכתמים בצ'יק! הנה שוב משהו גונב ממני את הריכוז בכביסה...

קטנוע עמוס ארגזים ירוקים

הוא חונה ליד הישיבה, מצפצף ויורדים אליו מס' נערים... ומתוך הארגזים יוצאות חליפות שחורות נקיות ומגוהצות למשעי, הנערים בודקים בדקדקנות, הכל נקי, הם עוברים בעינהם על המכנס, על כל קפל לשבת במקום. מדהים! נערים או נערות במגזר החילוני לא מדקדקים כל כך, בטח שלא על כביסה. ופתאום הוא הוציא את החולצות אוהו... אוהו... איזה לובן. טוב בסדר את זה אני יכולה להבין (גם לא, אבל לא משנה) זו מכבסה. נזכרתי ששלחתי כביסה למכבסה (כי פשוט לא בא לי לכבס... זה בימים שעוד הייתי עשירה.) הכביסה חזרה, מעפנה ואובורול אוףווייט שקנו לי בחו"ל יצא עם כתמים כחולים בחלק התחתון של המכנס, רתחתי מזעם, אבל לא שלחתי לשם שוב כביסה. אבל פה מדובר במכבסה בבני ברק! שם הנשים מוציאות כביסה לבנה כל כך קל וחומר מכבסה. זהו ישבתי לחשוב איזה לא יוצלחית אני, הפלאפון צלצל, אמא שלי על הקו, כרגיל היא תופסת אותי בבאסה האישית שלי, ואומרת בקול שמח (אני מבינה אותה לא תמיד היא תופסת אותי בפלא). אני משתגעת כל פעם מחדש! איך היא יודעת שאני מבועסת? "מה שלומך?" (נשמעת מרוצה אפשר לחשוב תפסה את הנסיכה דייאנה) אני עונה לה ביובש "בס..דר מה איתך?" והיא כמו עוקצת "על מה את חושבת?" ואז התחלתי בשקף קצף לספר לה על הכביסה הלבנה שמעצבנת אותי בבני ברק כי היא כל כך צחורה. (אני לא מצליחה לעבוד עליה, ככה שאין טעם להסתיר ממנה כלום - היא פשוט מגה קוראת מחשבות!) ואז היא נושפת באנחה כזו ואומרת "אם רק היית קצת שומרת היית יודעת שהדתיים כמוני, מחמירים. אם כתם של מרק נופל לך על חולצה ולא יורד את לא יכולה ללבוש אותו לארוחה חלבית..." אני מתעצבנת עליה "אוי אמא תפסיקי לקשקש נו... באמת מה הקשר?" והיא ברוגע אומרת " כן, כן, אם ישפך לך חלב על כתם של מרק עברת איסור... לכן הם מכבסים כמוני את הכביסה הלבנה." אני רותחת "מה מה?, איך את מכבסת?" (פתאום אני נזכרת שגם הפריטים הלבנים של אמא שלי כל כך צחורים איזו טפשות.) והיא אומרת בנחת "משרים את הכביסה בחומר אבקת כביסה לחצי שעה בערך אחר כך לוקחים את הבגד הלבן שמים בסיר גדול על הגז ומוסיפים מעט אקונומיקה מרתיחים לחמש דקות, מחכים עוד רבע שעה שהמים יתקררו שוטפים היטב את הבגד תולים ויש לך כביסה לבנה מאוד." אני מסיימת את השיחה עם אמא עם הרבה תודה ונשיקות חמות ומודה שהיא עדין חיה (היא בת 74). זהו אני חסרת סבלנות, רוצה להגיע הביתה להוציא את כל הכבסים הלבנים ולהתחיל לכבס ממש כמו אמא. תאמינו או לא פתאום עברה לידי אשה שמנה שנראית כאילו היא כל היום במטבח, עם חולצה לבנה מטריקו מוכתמת כולה (אני מביטה בכרס שלה שמבליטה את כל הכתמים לתפארת מדינת ישראל). אני צוחקת בקול עם עצמי הנה אישה אחת הרסה את מיתוס הכביסה הלבנה. חיחי הרגשתי הרבה יותר טוב, סיימתי את הכתיבה לאותו יום, התנעתי בכיף את האוטו אני חוזרת הביתה אולי לכביסה.

"הוי אמא אמא"

אני חושבת על אמא שלי בדרך בנסיעה, אני בעצמי אמא כבר לארבעה ילדים, ושכחתי את המסורת של אמא שלי בכביסה. תתביישי לך! רגזתי על עצמי. אבל צחקתי, כי אם שכחתי איך עושים כביסה צחורה בוודאי שכחתי עוד הרבה דברים. זה רק אומר שאני חוזרת להיות כמו כולם ששוכחת ... כולם שוכחים זה לא פשע, אסור לי להחמיר עם עצמי, הרי אני אוהבת אותי. כל כך אוהבת אותי שסלחתי לעצמי. בעצם עד עכשיו אני סולחת כי לא הוצאתי את הכתמים עדיין מהבגדים הספורים הלבנים שלי. את הבגדים הלבנים של הילדים כיבסתי, למה? כי אני אמא כמו אמא שלי.

 המשך יבוא...