החיים במסלולים עגולים

שובצתי לח"א, מרדתי ושובצתי לחימוש - לא מתחרטת על העבר.

אבל נכונה לי הפתעה רס"ר הבסיס ביצע את זממו כמעט בכל חיילת שהיתה רחוקה מהבית.

אני הייתי רזה,יפה, עצבנית ואנמית, חוסר הגיון שיגע אותי, ממש הוציא אותי משפיותי.

רס"ר הבסיס לא פיספס אותי בעיניו השחורות, הוא הביט בי כמו תן רעב, סלדתי ממבטיו,

א. כי היה לו שפם

ב. היה מבוגר

ג. מרוקאי דרייק(בלעעעעע)

סליחה מכל המרוקאים אבל אתם וודאי תבינו אותי.

כל פעם היה לו משהו להגיד לי, דוגמאות:

 "חיילת כשאת רואה אותי הצדיעי!"  הייתי מביטה בו אל תוך עיניו במבט של בוז ואומרת:

"בסדר" וממשיכה כאילו הוא אויר, " חיילת, תעצרי! מה זה השיער הזה? " לא הייתי עונה, שומעת וממשיכה.

ביום חמישי בהיר העיר לי על החצאית שהיא מרושלת עניתי לו הפעם: "מה אתה רוצה ממני?" והוא אמר לי תבואי אליי למשרד אני רוצה לתפוס איתך שיחה.

חשבתי לעצמי הנה זהו ... פה הוא נשבר, ואכן כך

הוא חייך כמו זונה, דיבר כמו חמאה, אבל רק על עצמו, איך שכולן מצייתות לו, ורק אני לא... כשלא קיבל חיוך,  הבין שאין למי לדבר, אמר שהוא ימרר לי את החיים אם אני לא אעשה כל מה שהוא יגיד לי, ויטרטר אותי, שמעתי את כל ההרצאה עד הסוף שבו הראה לי את כל מספרי הטלפון(בבית) שבנות מהבסיס נתנו לו עם כתב היד שלהן, פה נשברו בכלים, ופתחתי את הפה: "אין מצב! אני לא רוצה לשמוע אותך מאפרכסת אצלי בבית, תעשה מה שאתה רוצה"

הוא נשם נשימה עמוקה נחיריו התנפחו מעצבים ואמר: "את רוצה לשחק משחקים אין בעיה, את משוחררת."

הלכתי למגורי בנות לחפש חברה שעזרה לי בהתאקלמות הראשונית, רציתי לספר לה, לא מצאתי אותה, חזרתי ממש לפני חמש לפני שאני יוצאת מבסיס הבייתה אל מגורי הבנות, חיפסתי אותה שוב, אחת הבנות אמרה לי שאני מרותקת לבסיס, היא צחקה ברוע... "אהה לא הודיעו לך, אז הנה תגידי תודה שהודעתי לך ואל תסתבכי".

אני זוכרת שעמדתי שם הבנתי מהר מאוד במה מדובר, אבל הייאוש עטף אותי... החלטתי ללכת לדבר עם המפקד הישיר שלי, הוא אמר לי: "רוחמה את רותקת, זה לא בסדר ככה להתחיל שירות, רותקת בגלל התחצפות, אני רואה את זה בחומרה רבה"

לא איפשר לי להוציא מילה מהפה, ניסיתי, אבל הוא אמר "לא מעונייין בכלל לשמוע מה יש לך להגיד, שלא יחזור על עצמו"

הבנתי, שאין עם מי לדבר מהר מאוד.

חזרתי למגורי בנות קיללתי את הרגע של הגיוס, אבל אמרתי לעצמי שהנה עכשיו מתחילה המלחמה האמיתית.

רס"ר הבסיס הופיע עם רדת ליל והורה לי לנקות את השירותים- ניקיתי פעמיים כי הוא טען שזה לא נקי

ככה עברו חודשיים בהם אני מטורטרת בצעידה ברחבה אני והוא לבד ימין שמאל ודום, הדום היה הכי מעצבן כי פתאום הוא היה הולך ומשאיר אותי לעמוד ליד הדגל להתייבש, חוזר אחרי חצי שעה, מלגלג "לא מתייאשת הא?" אני עונה "לא המפקד"

הריתוקים רק החמירו ואחרי הכל אני אדם חופשי, יש לי בטחון עצמי ואני יודעת לזהות זונות.

הוא בחר בשיטה אחרת.

יום שני אחד אחה"צ אני מרותקת עוד 4 שעות נוספות בשירותים, מנקה, קרובה לשער הבסיס בערך ב10 והנה הוא אחריי בפיז'ו טנדר עוצר לידי, "תעלי, כבר מאוחר אני אקח אותך", אני עולה בחוסר רצון, יודעת שאם אסרב אני אוכל חרא למחרת היום.  נס ציונה שביל צדדי עפר ואני מוצאת את עצמי איתו ברכב, שאלתי "לאן?" אמר: "זה קיצור דרך" הדרך הובילה לפרדס  חשוך, רק אורות הרכב הראו את עצי פרי ההדר, הוא התחיל עם שליחת היד לעברי ואמר: "אעשה לך רק טוב"

תוך כדי נסיעה יחסית איטית, עם כל המהמורות בתוך הפרדס, החלטתי אני קופצת מהאוטו! העברתי יד על הדלת שלצידי

פתחתי אותה הוא האיץ וצעק: "מה את עושה" תפס אותי בחולצה, קפצתי, כל הגב שלי נשרט בכתף היו תקועים לי קוצים, קמתי והתחלטי לרוץ, הוא יצא מן הרכב ורדף אחריי מעט, רצתי כמו משוגעת, לא ידעתי לאן רק רצתי ורצתי... עוד מבט לאחור ואני ממשיכה לרוץ.. אורות הרכב ריצדו מדי פעם כאילו הוא חיפש אותי עם הרכב,  התעייפתי מצאתי קרטון קרוע, לקחתי אותו איתי והסתתרתי בתוך ארגז פלסטיק גדול עם ריח תפוזים רקובים, בכיתי ללא קול, חיכיתי ממש הרבה זמן, מדי פעם זזתי לאט משנה תנוחה, אחרי כשעתיים קמתי והמשכתי לרוץ... גם מהפחד וגם מהקטע שאני חייבת למצוא יציאה לכביש, קשה היה למצוא כביש, מצאתי בסופו של דבר.

מסריחה מריח תפוזים רקוב וגב כואב ומדמם עמדתי לרגע על המדרכה, רכב קטן אך חדש  עצר לידי וזוג זקנים שאל אותי בנימה אשכנזית חמודה: " שלום לך, אולי את יודעת איפה בית חולים קפלן?" אמרתי שאני יודעת, ושאלתי אם אפשר לנסוע איתם. הם שמחו, הזקנה שמה לב כי אני לא בסדר והביאה לי שמיכה קטנה, "הנה קחי שמיכה וודאי קר לך" התכסתי

הגענו לאיזור מגוריי, הסברתי להם איך ממשיכים לבית החולים אמרתי מגמגמת "תודה רבה" ורצתי הבייתה היישר למקלחת עצבנית ומתוסכלת כולי, אמא עם כל השאלות שלה העלתה בי עוד לחץ וצעקתי לה "אמא תעזבי אותי היום בבקשה"

בכיתי במקלחת בעיקר מכאבים (הוצאת הקוצים מהכתף) ומעצבים, מחשבות עלו בי: "מה יהיה מחר?".

מי יאמין לי? אם אספר,  למי אספר? בטח כבר מחכה לי הריתוק הבא. אין לי כוח למלחמות.

עייפה כואבת לא מצליחה לישון... נרדמתי לפנות בוקר, אחרתי לבסיס למחרת, עוד משהו שהוא יוכל לתנגח איתי, איך לא?

 המשך יבוא אני עייפה מהחזרה לרגשות המתסכלים ההם.