| 2/2008
 מעשן הוא רק בנאדם .
אני מחפשת קצת הגיון בחוקים שנחקקו לאחרונה ואני לא מוצאת לאו דווקא בגלל שאני מעשנת.
טוב אין ספק בישראל אנשים לחוצים - זו עובדה!
הא, הקטל בדרכים מוכיח זאת מעל כל צל של ספק.
מה לעשות?
הטיפה המרה עושה שמח! כן, שמח! הרי בתורה שלנו לא סתם כתוב "יין משמח לבב אנוש" והכוונה לנפש, ללב.
אני מוצאת את עצמי רדודה, ממש לא שמחה, ורוצה לשמוח, אני מחליטה לקחת את המפתחות של הרכב.
באמת רוצה להיכנס לאיזה פאב, לשתות , איך לא? טיפה מרה,
רק כמה לגימות אני אומרת לעצמי, ואחזור עם ראש טוב נטול דאגות היישר למיטה, לשינה טובה ומתוקה, אולי לא, אבל שיהיה, בואו נגיד,
לילה אחד ויחיד ללא סיוטים.
אני מגיעה לפאב, נחמד, הלב דופק קצת, מתרגש, הרי הבטחתי לו טיפה מרה.או שתיים, אולי אוסיף קולה ופלח לימון חמוץ אחחחחח....
הגעתי אל הברמן, ממש מולו, התיישבתי על הכסא הגבוה, כסא אחד פנוי ממש בשבילי, איזה רווחה.
הברמן חתיך, בעל טמפרמנט עילאי כולו נטף מבטים וחיוכים לעברי, הוא צרח: "מה בשבילך?"
עניתי מרימה את קולי מתעלמת מהמוזיקה הרועשת ומההמולה סביבי " וויסק J&B פלוס קולה קרח ולימון O.K.!?" לאחר מיד צירפתי את המילה "כפול!" זו הייתה החלטה של רגע להכפיל, הלב דפק.
תראו עם מה אני צריכה להתמודד, מסביב ים של בשר טרי שרק מגביר את החשק לאבד את הצפון.
הוויסקי מוגש בצורה חגיגית, הכוס הגבוהה על מצע אידיוטי של קרטון עם פרסומת עליו, מקל דקיק לבחישת כל המרכיבים ובקצהו לב אדום, נחמד. הגרון כבר צמא מאוד יותר לקולה, אבל כבר בחשתי את התערובת לשינה מוצלחת, ומה שנשאר זה לשתות... לגימה אחת גדולה, אני מביטה סביבי סוקרת את הנוכחים, במשך דקה שתיים הבאות נאלצתי להפטר באלגנטיות מטפילים שהיו מעוניינים ב"חברתי", היי אני גדולה, אני יודעת מה לעזזאל חושב ראשם של טפילים אלה, לאחר שלגמו תמהיל אלכוהולי כזה או אחר.
זו סיטואציה מהולה במתח מסוים, הריאה שלי נשמה חמצן אבל...
רצתה סיגריה,לא אשמתי שהיא רוצה לעשן,
איך היא מעיזה הריאה הזו לשדל אותי לעבור על החוק? כן, נו, החוק החדש הזה: אסור לעשן במקומות ציבוריים, פאבים הם מקום ציבורי, ככה זה, מפעילים עלייך עוד לחץ, כאילו שחסר לנו לחצים במדינה הפרעושית שלנו.
עוד שתיים שלוש לגימות, מה-וויסקי המבריק שלי, בתוכה של הכוס ממש צפה קוביית קרח ממאנת לטבוע, זהו שלב בו מתחילים להקהות חושים.
ידיי אל התיק הולכות, בלעדיי, שולפות קופסת סיגריות דקיקות ומצת, אחת מהן שולפת מהקופסא סיגריה ודוחפת אותה ישר לפי,
השנייה כמו עזר כנגדה מציתה אש ללא להשתהות שבריר שניה נוסף,
אופס! שפתיי ממש שיתפו פעולה והנה הריאה מקבלת את מבוקשה עשן סמיך בדיוק כמו שהיא אוהבת,
ורק אז אני נזכרת, "אוף לא יכולת לחכות, את חייבת לגרום לי לעבור את החוק, איזו סתומה. לפעמים יש מצבים בו אתה מדבר עם חלק מגופך. אצלי זה שיגרתי. זה נקרא מודעות גופנית.
שתיים שלוש שאיפות הגונות ואוזניי מופתעות מקול נוקשה: "גברת אסור לעשן כאן, לא מתאים"
חשבתי לעצמי, איך הוא יודע מה אני מדברת עם הריאה שלי, הרגע כעסתי עליה בגלל זה בדיוק.
אני עונה לו בשאת נפש " כן, כן אני יודעת אני אכבה... שניה!" אז אני מבחינה בטון קולי שהשתנה לגמרי, כאילו עוד 50 קילו נוספו על משקל גופי.
היידיים לא מצייתות למוח שאמר להם לכבות את הסיגרייה, מסרבות. ואני מה אני? אז אני מספקת את רעבונה של ריאתי המסטולית, בעוד שאיפות נמרצות.
שוב קול ממש מטריד את אוזניי הקטנות, צועק: " כבי את הסיגריה מיד או שאאלץ להרחיק אותך"
הוא צעק אל אוזני השמאלית וזו גייסה את קולי הכבד לעזרתה מיידית. " מה אתה צועק עליי? אידיוט!"
קולי כבר היה עמוס לעייפה משהו כמו 100 קג' מעל משקל גופי והוסיף "עכשיו? דווקא, לא רוצה! מה תעשה?"
אל תגע בי! איך? למה? איזה זבל!" הרחיק אותי אני מוצאת את עצמי בחוץ, קר, מדברת אל עצמי:
"הרחיק אותי! מעיף אותי על סיגריה ומוכר לי אלכוהול. סמים מכר לי אני קובעת עובדה.
אלכוהול זהו סם לכל דבר הגמילה ממנו ארוכה וקשה לאין ערוך משאר הגמילות של סמים קשים אחרים, הנזק שהוא גורם במיוחד לכבד נוראית.
תוך כדי שאני מדדה לרכבי, מחפשת את המפתחות, מצאתי, פותחת את דלת הרכב, מתיישבת ליד ההגה , fuck! fuck! fuck!, לא נהנתי לסיים את המשקה שגופי ליבי ושאר אבריי היו זקוקים לו.
אני מבחינה שמנורת החנייה, מנורת פלורוסנט מעצבנת לי את התאים באונה הימנית, וכאב ראש מאיים לפרוץ כל רגע, "ראי הוזהרת!"
אני מביטה לאחור וקולטת שיש חנייה בסמוך פחות מוארת, משהו כמו 15 מ' רוורס, לא נורא, נכון?
המפתחות בפנים הרכב מונע אני יוצאת מן החנייה אל החנייה החשוכה, אויי אויי אויי פנס פנס גדול מחייב אותי לעצור. עצרתי. דוממתי מנוע.
אני משפשפת את עיני ורואה שוטר משמאלי מסמן לי לפתוח את החלון בתנועה מגוחכת, פתחתי, אוזניי שוב זכו לביקור
"גברת, רישיונות בבקשה?" יידי מגששות בתא קטן בפנים הרכב מוציאות ניירות אני מביטה בהם ונותנת את כולם לשוטר: "בבקקקשה!" זה הולך לו, וחזר אליי אחרי ... נרדמתי..
שוב אוזניי צועקות לי "קומי! כבר!" קמתי, השוטר אומר לי בציווי,
"גברת צאי מהרכב בבקשה לבדיקת אלכוהול!" הפעם נשמתי ממש עמוק אוויר קר - העצבים ממש רטטו לי כמו שמנגנים על צ'לו.
יצאתי החוצה כועסת צועקת "שוטר, אני שתיתי, אני על אלכוהול,
אני יודעת, הרי אני יודעת הכל, תן להגיע לחנייה החשוכה לנוח קצת ולעוף הבייתה." היידיים שוב הלכו לתיק... ומצאתי את עצמי מעשנת עד שהשוטר יסיים את הדו"ח.
הבטתי חטופות בדו"ח ארררר...1000 שקל, "בן אלף זונות",
סליחה,זה מה שהפה שלי החזיק באמתחתו.
נכנסתי לרכב עצבנית ויותר מפוכחת, נסעתי הבייתה, איזו מדינה דפוקה, גם לקחו ממני כסף על משקה ולא נתנו לי לסיימו, גם רשמו לי דו"ח, גם מאפשרים לי לנהוג, מה סה"כ מלכתחילה רציתי?
לישון בשקט בלי סיוטים, מה זה? רק מיסים משלמים כאן?
עכשיו באמת , לא הייתי בפאב אולי 15 שנה. לא אוהבת פאבים, לא אוהבת שמתחככים בי, לא אוהבת לתת גישה לאזניים הקטנות החמודות שלי, לא אוהבת גברים אלכוהליסטים טפילים עם מבט משווע לסקס, אוהבת בשר טרי אבל לא עד כדי כך, לראותם בלבד מספיק לי, לא אוהבת שוטרים, ולא אוהבת סיכונים, במיוחד לא על הכביש.
וואלה ח'ברה, למישהו נדפק השכל מערבה מכאן, ואנו נדבקים. למכור אלכוהול זה בסדר, ולעשן סיגריה לא? שוטר "יקר" שוטר "חביב" לא אכפת לי שתרשום דוחות מפה ועד נהלל, אבל למה לתת מפתחות לנהיגה? תדאג שיהיו לך מקומות לינה, ושלח שיכורים לישון עם הדו"ח, אל תשלח דו"ח עם אדם עצבני אל הכביש. אתם עושים זאת כל הזמן!
שוטר, אל תתבייש לקחת אותי למעצר - יש שם מיטה!!! וארוחת בוקר! אני לא אוכלת ארוחה בבוקר!
מה לא עדיף בית מעצר מהסיכוי לנכות לצמיתות?
אל תשכח להכין הרבה מיטות - אל תזבל את המוח שאין תקציב, יש תקציב! - מתשלום הדוחות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
