את הפרסומת הזאת, לעיתון הבריטי המצוין "The Guardian", ראיתי לראשונה לפני קצת יותר מעשרים שנה:

לאלה שנעדרים חיבור אינטרנט מהיר, או סאונד, או סבלנות בת 27 שניות: בתמונה הראשונה, אנו נחשפים לצעיר גלוח ראש, אחוז אמוק, רץ בטירוף סביב פינת רחוב, כאילו הוא בורח מסצינת פשע או אולי מתכונן להגיע לאחת; בתמונה השנייה, המצולמת מזווית אחרת, אנו רואים שהצעיר עומד לתקוף, וכנראה לשדוד, גבר מבוגר, מהוגן למראה, הנתקף אימה כשהוא רואה את הצעיר המאיים שועט לעברו ומנסה להגן על עצמו באמצעות התיק שבו הוא אוחז; רק בתמונה השלישית, המצולמת מזווית רחבה יותר, אנו מגלים את מטרתו האמיתית של הצעיר: לדחוף את האיש המבוגר ולהציל אותו מפגיעתם של חומרי בניין המתרסקים עליו מהפיגומים שתחתם הוא צועד. המסר, המובהר לאורך הסרטון על ידי הקריין, פשוט עד להכאיב: אירוע שאותו אנו רואים מזווית מסוימת נותן רושם אחד; מזווית אחרת, ייתכן שייתן רושם אחר לגמרי; ורק כשאנו נחשפים לתמונה הכוללת, יש לנו סיכוי להבין את מצב העניינים לאשורו.

אבל גאונותה של הפרסומת איננה נעוצה, לטעמי, במסר הבנאלי הקובע שכל אירוע נראה אחרת, ונחווה אחרת, מנקודות תצפית שונות. גאונותה נעוצה, בעיניי, בכך שהיא מזהה שהפרשנות שאותה אנו מגבשים איננה נקבעת רק על פי נקודת התצפית, אלא גם על פי הסיפורים שאותם אנחנו כבר מכירים, הנרטיבים שאנחנו מספרים לעצמנו בין כה וכה מדי יום ביומו; ושאנו נעזרים בשורה ארוכה של רמזים כדי לזהות את הסיפור הרלוונטי, שלתבניתו אנו יוצקים את הפרטים החדשים. ויותר מכך: שלתוך כל סיפור כזה מובנית מלכתחילה פרשנות שהיא בראש ובראשונה מוסרית. בכל סיפור חייב להיות טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי, ולכל היותר אנו מוכנים להחליף את התפקידים כשאנו מקבלים מידע חדש (וכמה מהר אנו יודעים לעשות זאת אז; כמה מהר הטוב יכול להפוך לרע, והרע לטוב). המוח שלנו איננו מתוכנת עדיין לקבל את המציאות על אופיה המלוכלך, על חוסר הסדר האינהרנטי שלה, על כך שהיא לא מצייתת לכללים הנרטיביים הדיכוטומיים שאנו מבקשים להכפיף אותה אליהם. אנחנו מסרבים להכיר בכך שאנחנו – או לפחות רובנו – גם טובים וגם רעים, גם מוסריים וגם לא מוסריים, גם פוגעים וגם נפגעים; ובעיקר, שבדרך כלל עושים את כל אלה בעת ובעונה אחת.

אני יודע, כמובן, שהנטייה השיפוטית הזאת קיימת גם בי, וכנראה אף במידה גדולה יותר מאשר אצל אנשים אחרים. במצבי רוח מסוימים, חובבי-עצמי, אני מכנה אותה "אהדה לאנדרדוג": הנטייה להאמין שבכל מצב, זה שחלש מוסרי וטוב יותר מזה שחזק. גרייהם גרין, כנראה המתעד הגדול ביותר של הנפש האנושית שהמאה העשרים העניקה לנו, היטיב לתאר את הנטייה הזאת במה שהוא אולי ספרו הגדול ביותר, "The Heart of the Matter" (השם העברי, "עיקרו של דבר", עושה עוול לשם המקורי). כשהוא מתאר את התנהלותו של סקובי, קצין משטרה בריטי המוצב במדינה מערב-אפריקנית בזמן מלחמת העולם השנייה, שנדרש לטפל בסכסוכים המקומיים בין משכירים לשוכרים, הוא כותב:

At the beginning of his service Scobie had flung himself into these investigations; he had found himself over and over again in the position of a partisan, supporting as he believed the poor and innocent tenant against the wealthy and guilty house-owner. But he soon discovered that the guilt and innocence were as relative as the wealth. The wronged tenant turned out to be also the wealthy capitalist, making a profit of five shillings a week on a single room, living rent free herself.

אני לא מאמין גדול בתמונות כוללות. פעם הייתי, היום כבר לא. הניסיון לדבר על תמונות כוללות נקשר אצלי בדרך כלל דווקא לניסיון לברוח מאחריות, לניסיון להימנע מדיון בסוגיות בעייתיות בשל העדרו לכאורה של "קונטקסט" שיעניק, שוב לכאורה, את התמונה המלאה. אבל מה שנשאר לי מאותה פרסומת של ה"גארדיאן" הוא ההכרה בחשיבותו של הספק, והמודעות לסכנותיהן של היומרה והיוהרה, וההבנה שמאחורי כל תמונה או סיפור שאני נחשף אליהם מסתתר עולם מסובך יותר מזה שאותו אני יכול לראות. ונותר בי גם הפחד מאנשים שעפים קרוב כל כך לשמש, שהיא מאירה עבורם את הכל באור נגוהות, וכל האמת מצויה ברשותם.