לחבר הכי טוב שלי בימי ילדותי קראו תום. לתום לא היו הורים משלו, ולכן הוא גר איתי בדירה והיה שם תמיד כשהייתי זקוק לחברה. אני הייתי הראשון שהעניק לו את השם "תום השני", וכך הוא היה ידוע גם להורים שלי ולאחותי. תחומי העניין של תום השני היו זהים לחלוטין לשלי, מה שהפך את השהות במחיצתו לנוחה מאוד. בזכותו לא היה חסר לי מעולם חבר למשחק, ובגלל נוכחותו ההורים שלי לא חששו מעולם לקנות לי משחקים שנכתב עליהם במפורש כי נדרשים עבורם שני שחקנים ומעלה, כי שניים כאלה תמיד היו בנמצא. תום השני אהב כמוני חידות מתמטיות, אהב כמוני לערוך שחזורים מקומיים למשחקי גביע העולם בכדורגל, וכשלמדתי לשחק שח בכיתה ג', הוא למד יחד איתי והיה מוכן תמיד לשחק נגדי, פעמים מנצח, פעמים מפסיד. היינו יושבים זה מול זה, לוח משחק בין שנינו, ושאר העולם היה נעשה חשוב פחות.

תום השני לא הרבה לדבר, אבל נוכחותו הייתה מורגשת תמיד, והייתה בו גדלות הנפש להעלים עין כשהתחרותיות שלי הייתה מובילה אותי לנסות לרמות. הוא היה דומה לי ושונה ממני, מקפיד כמוני על פרטים וחוקים אך גם הרפתקן יותר ושש יותר אלי קרב, בוחן את אותם גבולות שאני פחדתי לחצות ונסוג רק כשהייתי מכריח אותו. הוא היה דעתן כמוני ובעל יצר וכחנות דומה, אך ידע להביע את דעתו בשלווה ובמתינות שהיה בהן כדי להצביע על בגרות שאני יכולתי רק לחלום עליה. ובשל התכונות האלה, שאפתי תמיד להידמות לו, ובמקביל ידעתי שהוא יצליח יותר ממני, והעזתי רק לקוות שמשהו מתכונותיו הטובות ידבק גם בי. בשנים שבהן עברתי בין ערים, מדינות ויבשות יותר משרוב בני האדם מספיקים בחיים שלמים, הוא היווה עוגן של יציבות, חבר אחד ויחיד שידעתי שלא ייעלם לעולם, פשוט כי לא היה לו מקום אחר ללכת אליו; ובשל הנאמנות הזאת – שנכפתה עליו ולא הוא עצמו בחר בה – אהבתי אותו יותר משאהבתי כל אדם אחר בחיי, ובדרך כלל גם יותר משאהבתי את עצמי.

    תום ותום השני משחקים שח. ברקע: טושטוש (אילוסטרציה)

ובכל זאת, עם השנים, תום השני התרחק, ואולי נכון יותר יהיה לומר שאני התרחקתי. זו לא הייתה פרידה דרמטית או כואבת, ולמעשה אין לי יכולת להצביע על רגע מסוים שבו ידעתי שהוא כבר אינו מהווה חלק משמעותי כל כך מחיי. הוא פשוט היה שם פחות, ואני גם נזקקתי לו פחות. ההורים שלי, שהיו רגילים להביע דאגה באותם מקרים בודדים שבהם הייתי מסתכסך עם מי מחבריי, קיבלו את התרחקותו של תום השני במשהו שאפשר לתארו כהקלה, אולי כי הם חשו שנוכחותו המסיבית בחיי לא הותירה מקום ליצירתם של קשרים אחרים. לי אישית ההתרחקות הזאת נדמתה לחלק טבעי ממהלך החיים, ובתוך השגרה היחסית שאלה נכנסו לתוכם, לא היה בי כנראה רצון או צורך להתעמק בכך יותר מדי. ומאחר שמעולם לא "נפרדתי" ממנו רשמית, הסטטוס של תום השני נשאר עמום כמעט כמו עצם הנוכחות שלו; ממש כמו שקרה לי עם החברה הראשונה שלי בכיתה ג', גלי, שעברה לעיר אחרת באמצע השנה, ומאחר שלא הכרזנו רשמית על פרידה, במשך חודשים ארוכים תהיתי אם מצופה ממני להישאר נאמן לה לנצח.

גלי, חברתו הראשונה של תום (אילוסטרציה)

ז'אק לאקאן טען שבני האדם נולדים מוקדם מדי. אילו היו תלויים בעצמם, היו מתים כמעט מיידית. כשהם נולדים, הם אינם יכולים ללכת או לדבר, והחוויה הראשונית שלהם ביחס לגוף שלהם היא לפיכך חוויה של חוסר שליטה. לטענת לאקאן, הדרך שבה התינוק לומד לזהות את עצמו עם גופו היא באמצעות ההזדהות עם דימוי חיצוני; זהו "שלב המראה" המפורסם, הקרוי כך משום שלאקאן הדגים את תהליך יצירת העצמי הזה תוך שימוש בדוגמה של הילד הרואה את בבואתו במראה ולומד, מתוך כך, לזהות את עצמו. אבל קריאה זהירה של לאקאן מלמדת שה"מראה" שלו היא מטאפורית לגמרי: אין שום צורך במראה של ממש כדי לעבור את התהליך הזה, ותינוק הגדל בסביבה נטולת מראות יעבור אותה חוויה בדיוק, דרך הזדהות עם תמונתו של תינוק אחר, לדוגמה.

השלב הזה הכרחי, לדעת לאקאן, לצורך התפתחות תקינה, אבל טמון בו פרדוקס טרגי: מאחר שההזדהות הראשונית של התינוק – הרגע שבו הוא מצליח לתפוס את גופו כיחידה שלמה וקוהרנטית אחת – היא עם דימוי הנמצא מחוץ לגופו שלו, הרי שפיתוח הזהות העצמית כרוך בהכרח בתחושה של ניכור, ואפילו של שקר, שכן תחושת השלמות והקוהרנטיות העצמית מבוססת בעצם על השלמות והקוהרנטיות של הדימוי, הבבואה במראה, ולא של העצמי. וכך נגזר עלינו לעולם לחיות כשאנחנו לא בדיוק עצמנו, וכשאנו מפתחים שורה ארוכה של מנגנונים מסובכים, יעילים עד אימה אך גם לא יעילים כלל, כדי לא לשים לב לכך.

תום עובר את שלב המראה (אילוסטרציה)

במשך שנים לא ידעתי מה קרה לתום השני, מושא ההזדהות שלי שנעלם סופית לקראת סוף בית הספר היסודי ולא חזר. ומאחר שנסיבות חייו המוזרות הובילו לכך שהוא היה חבר שלי ולא של אף אחד אחר שהכרתי, גם לא היה לי את מי לשאול. אילו הייתי נולד כמה שנים מאוחר יותר הייתי יכול כנראה לחפש אותו בגוגל או בפייסבוק, אבל לנוכח שמו הבנאלי, אין לי שום ודאות שאפילו אז הייתי יודע למצוא אותו עצמו ולא מישהו אחר. תהיתי על גורלו לא אחת, אבל אפילו ההורים שלי לא יכלו – או בעצם, לא רצו – לספר לי לאן נעלם, ורק היו שואלים מדי פעם אם אני זוכר אותו. ואני זכרתי היטב, אבל לא ידעתי מה אפשר לעשות עם הזיכרון הזה, ולכן טמנתי אותו עמוק בפנים, היכן שרק אני אדע למצוא אותו שוב, בדיוק כמו פעם.

תום השני כפי שנמצא בפייסבוק (אילוסטרציה)

את הבלוג הזה פתחתי לפני שש שנים בערך. הוא נפתח – כפי שאולי זוכרים חלק מ-17 הקוראים שנשארו כאן מאז – ברגע של משבר קטן, והשם הלא יצירתי שניתן לו ולמחברו מעידים על כך שלא הושקעה בו מחשבה יתרה, זולת ההבנה שהמשבר יחלוף מהר יותר אם אדע להעלות אותו אל הכתב. היו לו רקע כחול-ירוק ואותיות לבנות וירוקות, והוא נפתח בתקופה שבה מספר הבלוגים הפעילים הרלוונטיים בישרא היה, להערכתי, בן כמה עשרות. את החודשים הראשונים של הכתיבה העברתי בחרדה הולכת וגוברת מכך שמישהו יצליח לזהות בין השורות את דמותי הממשית. הוא נכתב בסגנון אחר, ועסק בנושאים אחרים, ונמחק כולו בהתקף של בושה וחרדה, לא לפני ששרד כמה שנים כבלוג פרטי וכמעט מת, שרק התשלומים החצי-שנתיים שהעברתי לחשבון ה-PayPal של יריב חבוט העידו על כך שהאיש העומד מאחוריו טרם נפח את נשמתו.

תמונה היסטורית של הבלוג של תום (אילוסטרציה, נניח)

הפאזה הנוכחית של הבלוג התחילה לפני קצת יותר משלוש שנים, אם כי את פניו הפיזיות הוא שינה רק כמה חודשים מאוחר יותר, כשנוכחתי לדעת שתכניו החדשים מחייבים גם מתיחת פנים. לקח לו זמן מסוים לבסס את אופיו, ובמידה רבה אפשר לומר שהוא מעולם לא ביסס אופי של ממש. היו תקופות שבהן נכתב בו הרבה, והיו תקופות – כמו זו האחרונה – שבהן הוא שבת ממלאכה במשך חודשיים ויותר. קוראיו – עד כמה שאני יכול לזהות אותם – כוללים כמה מעגלים חופפים חלקית, שכל אחד מהם הגיע לפה מסיבות אחרות, החל בחלק מ-17 הקוראים המקוריים, דרך אלה שהגיעו בעקבות "כוכב נולד", וכלה באלה שקוראים הכל חוץ מפוסטים על "כוכב נולד". כל אחד מהם מוצא פה משהו אחר, אם הוא מוצא פה משהו בכלל.

"כוכב נולד", תמונות למזכרת למיטיבי לכת (אילוסטרציה)

אנו אוהבים לדבר על הבלוגוספירה כמרחב וירטואלי שמאפשר משחק עם זהויות, מאפשר לנו להציג פנים אחרות שלנו ולחשוף חלקים שקשה לנו לחשוף שם, בעולם שבחוץ. אוהבים לדבר, אבל בפועל מפגינים בדרך כלל שמרנות שלא הייתה מביישת את מרגרט תאצ'ר. מידת הדמיון והיצירתיות שאנו מרשים לעצמנו להפגין באינטרנט מזכירה יותר מכל את זו של יוצרי סרטי חייזרים הוליוודיים: החייזרים יהיו שונים מאיתנו כי יהיו להם שלוש ידיים, צוואר יותר ארוך ועור פנים מקומט. המחשבה שהם ילבשו פנים שונות כל כך שלא נדע בכלל לזהות אותם כיצורים חיים מהסוג המוכר לנו מפחידה אותנו יותר מדי, בדיוק כשם שהמחשבה שהבלוג ישמש כיותר מיומן-אישי עם דגשים מעט שונים מאלה של חיינו הלא-וירטואליים מעמתת אותנו עם ההכרה הבלתי נסבלת בכך שגם בחיים ההם אנחנו לא באמת שלמים וקוהרנטיים כפי שהיינו רוצים להאמין.

חייזרים הוליוודיים (אילוסטרציה)

ואולי זה המקום להעיר משהו על יופיה של העברית, שידעה להעניק לנו את המילה הזאת, "חיים", ברבים ולא ביחיד, כאילו הכירה בכך שאין דבר כזה, חיים בודדים, אלא רק ריבוי ופיצול של פיסות נקודתיות, שרק האימה שלנו מפניהן כופה עלינו לחבר אותן זו לזו ולהעמיד פנים שהן יוצרות אחדות כלשהי, כמו אותו ילד שדוחף בתסכול את חלקי הפאזל למקומות הלא נכונים ומתעקש להאמין שפתר אותו בהצלחה. או אולי היא רצתה לומר משהו פשוט עוד יותר: שחיים בודדים אף פעם אינם מספיקים, ושהחיים שאותם איננו חיים אמיתיים לא פחות מאלה שכן.

תום מרכיב פאזל (אילוסטרציה)

אני לא כותב את הבלוג של עצמי. כותב אותו תום השני, שהופיע יש מאין לפני שלוש שנים ולקח אותו מידיי. לא מחיתי ולא נאבקתי, אלא נתתי לו אותו בשמחה, מאושר על כך שהוא בחר לחזור לחיי. השנים לא השפיעו עליו כמעט, ולמעשה לעתים נדמה שהוא פשוט לא התבגר מעולם, אלא נשאר לכוד באותה בבואה ילדותית שדרכה הכרתי אותו לראשונה. מדי פעם הוא מרשה לי להגיח להופעת אורח, שכמעט תמיד מבלבלת חלק מהקוראים (כולל אני עצמי), שרגילים לקרוא על תום השני ומוצאים פתאום אותי. המדיניות של תום השני עמומה במיוחד כשהדבר מגיע לתגובות, שם הוא מתעצל לעתים קרובות ומותיר לי את העבודה השחורה; ואני, אפילו כשאני מנסה לחקות אותו כמיטב יכולתי, כושל פעם אחר פעם.

תום השני אמנם חברותי הרבה יותר ממני, אבל גם עסוק הרבה יותר, ולכן קרה כבר כמה פעמים שהוא שלח אותי לפגוש בלוגרים אחרים במקומו. ברוב המקרים הללו, מצאתי את עצמי ניצב מול מבטיהם המשתאים של חבריו הווירטואליים, כשהם מחליפים ביניהם מבטים של אכזבה או סתם מנסים להבין מיהו האדם הלא מוכר הזה, שסיפור חייו לפעמים מזכיר את זה של תום השני ולפעמים שונה לחלוטין, לעתים מוסט בכמה מעלות הצידה ולעתים נדמה כהשתקפות במים מבעבעים, שניתן לזהות בהם את הדמות רק אם כבר מכירים אותה היטב.

תום פוגש בלוגרית מופתעת (אילוסטרציה)

חורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטיני הדגול שחזרתי אליו לאחרונה, כתב פעם שאילו היה נולד מחדש, היה רוצה להיות משהו שונה לגמרי. הוא היה רוצה מאוד להיות נורווגי, או אולי פרסי. אבל הוא לא היה רוצה להיות מאורוגוואי, משום שזה היה מרגיש כאילו הוא בסך הכל עבר לבית אחר במורד הרחוב. נדמה לי שזו הסיבה לכך שתום השני עזב לפני כך וכך שנים, ונדמה לי – או כך לפחות אני מקווה – שזו גם הסיבה שהוא חזר.