אני אומר לכם: האינטרנט הזה, הכל יש בו! עוד אני נמנע לי להנאתי מלעבוד על מה שאני אמור לעבוד עליו, משוטט בין קליפ ביזארי ללהיט אייטיז נשכח להילוך החוזר העשירי לטאצ'דאון המנצח בסופרבול (כן, יש אלוהים), והנה אני נתקל בבלוג של מישהי שפעם, בימים שבהם אותו קליפ ביזארי ללהיט אייטיז נשכח היה עדיין קליפ מדליק ללהיט אייטיז עכשווי, היה לי איתה משהו שהיה ממוקם בנקודה לא ברורה ולא יציבה על אותו ציר אופייני לגיל 15 הנע בין "ידידות" ל"חברות" (הערת אגב: כמה נוח הדבר, שלאורך כל שנות ההתבגרות יצאת רק עם נפשות עדינות ורגישות כל כך, שלכולן יש היום בלוג; אין חיסכון גדול מזה הכרוך בחוסר הצורך לזכור בעצמך את העבר). אני עובר לי מפוסט לפוסט, מאוכזב כל פעם מחדש מההבנה שהיעדרותי המוחלטת משם מעידה על כך שהייתי כנראה חסר משמעות עבורה לפחות באותה מידה שהיא הייתה חסרת משמעות עבורי, כשפתאום אני מגיע לפוסט שבו היא משיבה על אחד מאותם שאלונים פסאודו-ברנאר פיבואיים בנאליים במינון השגרתי של חשיפה-עצמית-במידה, מודעות-עצמית-חיננית וביטול-עצמי-מתבקש. ושם, בין הקללות החביבות עליה למילים שאלוהים (הקיים!) יפטיר בכיוונה עם כניסתה לשערי שמים, היא מציינת בתשובה לשאלה על השיר האהוב עליה ביותר את יצירת הבוסר המביכה והאיומה שכתבתי ושלחתי לה בגיל 16 – אותו שיר שהיה מעלה על פניי היום הבעת אימה בלתי ניתנת לתיאור, אילו בכלל הייתי מסוגל להעלות על דעתי לקרוא אותו שוב בלי להיבעת מעצם המחשבה. ועוד היא מציינת שהשיר הזה לימד אותה את כל מה שאפשר ללמוד על הכאב שבהחמצה, ועל טעמם המריר-מתוק של דברים שמגיעים שלא בעִתם, ועל החובה לא לפחד, לרדוף אחרי מה שאנחנו רוצים, כי הזדמנות שנייה לא תהיה.

קליפ אייטיז ביזארי נשכח (אילוסטרציה)

הדברים הבאים ייחשבו לי, בוודאי, לחוסר רגישות משווע, אבל המחויבות לאמת מאלצת אותי לכתוב אותם בכל זאת: אפשר באמת ללמוד כמה דברים מאותו שיר שכתבתי בגיל 16, בכך אינני מפקפק. אפשר ללמוד ממנו שהייתי משורר איום ונורא, ואפשר ללמוד ממנו שרציתי מאוד שתהיה לי חברה, ואפשר ללמוד ממנו שהייתי מוכן לשקר לכל העולם, ובראש ובראשונה לעצמי, כדי להשיג את המטרה הנכספת. אבל ללמוד ממנו על דברים מרירים-מתוקים, או על דרכי התנהגות נאותות, או על החמצות וכאבים – את אלה לא כדאי ללמוד ממנו, ואני מאמין שגם ר' – כך נקרא לה, בנימה שב"כית משהו – יודעת זאת. כי ר' ואני לא אהבנו זו את זה, ולר' ולי לא היה דבר במשותף, ור' ואני לא החמצנו דבר במערכת היחסים שהייתה ולא הייתה לנו. שנינו חיבבנו זו את זה, ושנינו נהנינו מההתנסות הראשונית במשהו שמזכיר קשר קרוב, ושנינו אהבנו את תשומת הלב – החיובית וגם השלילית – שזכינו בה בשל החברות שלנו. יותר מכך לא היה שם, ולמען האמת אני אפילו שמח על כך.

תום כותב שירה (אילוסטרציה)

אלא שהסתכלות מפוכחת שכזו נוטלת ממערכת היחסים הראשונה של שנינו את ההיבט הקלישאתי ששנינו היינו רוצים, במידה כזאת או אחרת, שיהיה בה. הסתכלות כזו אינה מצייתת לכללים הנוסחתיים ולמוסכמות הנרטיביות של אהבה ראשונה. ומאחר ששנינו איננו יכולים לשקר במידה כזאת שנשכתב מחדש את כל ההיסטוריה שלנו, אנו בוחרים – ואני נוקט לשון רבים כי גם אני עדיין עושה כך לפעמים – בחלופה הסבירה ביותר, בקלישאה התרבותית של האהבה המוחמצת, ובמקרה הספציפי הזה – זו שהוחמצה בשל תמימות נעורים וחוסר ניסיון ומבוכה. וכקלישאה, החיים שלנו נדמים פתאום למעניינים הרבה יותר, מרגשים הרבה יותר, מלאי תובנות הרבה יותר.

תום ואהבת נעוריו המוחמצת (אילוסטרציה)

בגיל 16, בערך שנה אחרי סיומה של הפארודיה-על-מערכת-יחסים עם ר', הכרתי את א'. את א' דווקא אהבתי באמת, או ליתר דיוק, אהבתי כפי שאפשר לאהוב בגיל 16 – באופן דרמטי, טרגי ורומנטי להדהים. אלא שא', כדרכן של בנות ישראל באותה תקופה, הייתה מאוהבת דווקא בג', עניין שהיה מצער למדי מבחינתי, אם ב"מצער למדי" אנו כוללים את האפשרות של תכנון התאבדות בשל אהבה נכזבת על בסיס יומיומי (כמובן, וכחלק בלתי נפרד מהקלישאה, בלי שום תוכנית פעולה אופרטיבית). באותה תקופה היו עוד כמה דברים שלא הסתדרו כל כך טוב בחיים שלי – ואם לדייק, עוד כמה דברים שלא כל כך הסתדרו טוב להורים שלי עם החיים שלי – ולכן הם תבעו שאלך לראות פסיכולוג, שאמור היה כנראה להניא אותי מהתנהגויות בלתי סבירות כמו צמחונות וחיבה לקומוניזם. בתחילה סירבתי, אבל בסופו של דבר, בעיקר כדי שיפסיקו להציק לי, הסכמתי ללכת לשלוש פגישות, כשאני מתכנן להעביר אותן בלהג בלתי פוסק ובלתי רלוונטי (או בשתיקה רועמת, ומבחינה פונקציונלית אין הבדל בין שתי האופציות) ואז לחזור לסורי. אלא שאיתרע מזלו של הפסיכולוג, ובלילה לפני פגישתנו הראשונה הייתה לי שיחה קשה מאוד עם א', שבה היא הבהירה לי כי לנצח תישאר מאוהבת בג' ולעולם לא תאהב אותי ("לנצח" החזיק מעמד עוד שלושה חודשים, אבל לזכותה יש לציין שהחלק השני של המשפט היה מדויק לחלוטין, מה שלא מנע ממנה להיות חברה שלי במשך קצת יותר משש שנים). לפיכך הגעתי אל הפסיכולוג, אחד מר תפוחי, בלב שבור ובעיניים דומעות, וכשהוא שאל מדוע, התחלתי להתייפח ולספר לו על אומללותי הבלתי נסבלת עד מאוד.

מר תפוחי (אילוסטרציה)

מר תפוחי, כדרכם של פסיכולוגים, ביקש לדעת את כל מה שניתן לדעת על נסיבות המקרה הטרגיות, על מנת שיוכל להשיא את עצותיו הבלתי יעילות. לכן הוא שאל אותי מספר שאלות חשובות, ואחת הראשונות שבהן הייתה אם אני מכיר את אותו בחור שא' מאוהבת בו. בלי להסס לרגע, הבטתי בו ישירות ואמרתי: "כן, הוא החבר הכי טוב שלי". מר תפוחי נעץ בי מיד מבט יודע-כל. שנייה לאחר מכן, כשהתעשתתי וניסיתי להסביר שבעצם ג' איננו חברי הטוב ביותר, ולמעשה אני אפילו לא כל כך מחבב אותו, הוא הביט בי בעיניים חומלות ומלאות הבנה ורוך: ברור שאני לא מחבב אותו. הוא היה חברי הטוב ביותר, שגנב ממני את זו שנועדה להיות אהובתי. הכיצד ייתכן שאסבול אותו? בכוחותיי האחרונים ניסיתי להכחיש: לא, אני לא סובל אותו בלי שום קשר, והוא מעולם לא היה חברי הטוב ביותר. מר תפוחי רק הניד ראשו בצער על חוסר יכולתי להתמודד עם המציאות.

תום, א' וג' - משולש רומנטי טרגי (אילוסטרציה)

למען הסדר הטוב, ובשם אותה מחויבות לאמת: ג' היה החבר השישי או השביעי הכי טוב שלי בכיתה ד', שבע שנים קודם לכן. חברותנו הסתכמה בכך שגרנו לא רחוק זה מזה, ושנינו אהבנו משחקי מחשב, כך שמדי פעם היינו נפגשים ומנסים להכניע זה את זה בכדורסל בקומודור 64 שלי או בזי-אקס ספקטרום שלו. כשהוא עבר דירה בכיתה ה', הקשר שלנו נותק, פרט לאינטראקציות בית-ספריות שגרתיות. לא חיבבתי אותו כי הוא היה שחצן נורא (ואולי, אם לדייק יותר, כי שנינו היינו שחצנים נורא, וזה לא שילוב שהולך טוב ביחד), אבל לא היה לכך שום קשר לא', פרט לכך שבאמת ובתמים לא הבנתי מה היא מוצאת בו – מה שהיה נכון באותו זמן לגבי כל אדם שהיא הייתה מוצאת בו עניין שלא היה אני. מדוע, אפוא, בחרתי להגדיר אותו מיידית כחברי הטוב ביותר? כי זה הסתדר יותר טוב עם הקלישאה התיכונית המוכרת. "היא מאוהבת בחבר הכי טוב שלי" פשוט נשמע הרבה יותר מעניין מ"היא מאוהבת במישהו ששיחקתי איתו כדורסל במחשב בכיתה ד'". ואם היה משהו שרציתי עוד יותר משרציתי את א', זה היה להיות מעניין.

תום וג' משחקים במחשב (אילוסטרציה)

ואם כבר להיות מעניין – כי הרצון הזה כנראה לא חלף – זו לא הייתה הפעם היחידה באותן שנים שבה הלכתי לפסיכולוג. בשל נסיבות משפחתיות שלא כאן המקום לפרטן (ולמעשה, אין מקום שהוא המקום לפרטן, בעיקר כי הן נורא משעממות), במשך כמה חודשים בכיתה י' הייתי צריך ללכת מדי יום ראשון בבוקר לסוג של טיפול משפחתי, שבו נכחו גם ההורים שלי ושתי אחיותיי. בטיפול הזה היו שתי פסיכולוגיות (הייתי רוצה להאמין שזה משום שהיינו משפחה מעניינת, אבל אני חושש שהיה מדובר בסתם טעות מנהלתית), ואני זוכר אותו לטובה בעיקר כי בזכותו הייתי מפסיד גם שיעור ספרות וגם שיעור אנגלית, ועוד מגיע לסוף השיעור עם אישור רפואי שמן הסתם שכנע את מוריי שיש לי סרטן המצריך טיפול שבועי קבוע וגרם להם להתייחס בסלחנות להישגיי האקדמיים המביכים. בטיפול הזה מילאתי בהכנעה את תפקידי המשפחתי הקבוע, של האח המסכן שלא מבין מה רוצים מחייו, ואת רוב הזמן העברתי במבט משועשע ובהערות ציניות. מיעטתי מאוד לדבר, ומאחר שגם אמא שלי וגם אחותי היו בחדר, קשה לומר ששתיקתי הייתה מורגשת יותר מדי.

באחת הפגישות, אחותי ואבא שלי הגיעו לחוסר הסכמה בנושא מסוים. אבא שלי, לרוב אדם שקט להפליא, התעצבן ובאופן חריג הרים את קולו מעט. אחותי, שדווקא לא הייתה ידועה כאדם שקט במיוחד, קפצה על ההזדמנות והתחילה לצרוח: "עכשיו אתה בטח גם תרביץ לי עוד פעם". שתי הפסיכולוגיות החליפו ביניהן מבטים רבי משמעות: אהה, הסוד המשפחתי הגדול נחשף.

יום שגרתי בביתו של תום (אילוסטרציה)

אז נו, מחויבות לאמת כבר הבטחתי: אבא שלי הוא אדם רגוע מאוד. אני זוכר פעם אחת שבה הוא הרים עלי את ידו (די בצדק, יש להודות), ואף שאינני זוכר אף מקרה כזה עם אחותי, אני מוכן לקחת בחשבון את האפשרות שזה קרה גם איתה פעם אחת. מכאן ועד האשמתו בנקיטת אלימות דרך שגרה, המרחק גדול למדי. אלא ששוב, הקלישאה במקרה הזה הייתה חזקה בהרבה מהאמת. כי סתם אבא ובת שרבים ביניהם זה מעניין הרבה פחות מהיסטוריה ארוכה של אלימות מוכחשת. וכמו במקרה הקודם – הבריחה לקלישאה הייתה זקוקה ליותר מאדם אחד כדי לעבוד, כי כל קלישאה צריכה גם יוצר בעל חוש דרמטי וגם קהל אקטיבי. וככל שהדבר נוגע לקהל אקטיבי, דומני שאין טוב מן הפסיכולוג. אין הרי אתר תרבותי מתאים יותר לייצור קלישאות מן הטיפול הפסיכולוגי, שכל כולו מבוסס על הצורך לספר לעצמנו ולקהל שלנו סיפור הגיוני וסכמטי שעושה סדר בחיים שלנו והופך אותם למובנים וקוהרנטיים. ואבני הבניין של הסיפור הזה, עד כמה שלא נעים לנו להכיר בכך, הן בדיוק אותן קלישאות שכולנו מכירים כל כך טוב.

תום בטיפול פסיכולוגי (אילוסטרציה)

לא במקרה כל הדוגמאות שאני מביא כאן הן בנות כמעט שני עשורים. קל הרבה יותר לראות את גיל ההתבגרות שלנו כקלישאה שהתפכחנו ממנה מאשר להכיר בכך שהתלות שלנו בקלישאות לא פוחתת עם השנים, אלא שאנחנו בסך הכל מחליפים את הקלישאות הישנות בחדשות, ובראשן הקלישאה המגוחכת מכולן – שהשארנו את הקלישאות מאחור, וכעת אנו חיים סוף סוף חיים אמיתיים וייחודיים. היה זה פרויד, דומני, שאמר שאין דבר המאשש את הקלישאה יותר מהניסיון לברוח ממנה, ועל כך אוסיף רק כי אם יש קלישאה אחת הגדולה אף מזאת, הרי שזאת ההצהרה על המודעות לקלישאה.

ובמילים אחרות, הפוסט הזה.

ואולי משום כך אני בוחר להעביר את הלינק האינסופי דווקא לנאור, שהבלוג שלו, "דברים שישראלים נאורים אוהבים", חדש לי לחלוטין (ולמעשה, על פי מספר הרשומות בו, חדש כמעט לחלוטין גם באופן כללי), וגיליתי אותו רק בעקבות חיבתי לאתר האמריקני שעליו הוא מבוסס, "Stuff White People Like". כי נאור, כמו כריסטיאן לנדר הכותב את האתר האמריקני, מכריח אותי להתעמת עם הקלישאה שהיא אני באופן שמצליח להעליב אותי ולהגחיך אותי ולפגוע בי בדיוק בנקודות הרגישות שבהן אני חושב שיש בי ייחוד כלשהו. ואם יש קלישאה שאני מעדיף על פני זו שלפיה החיים שלי רבי משמעות, הרי שהיא זו שלפיה הם לא יותר מאפיזודה שולית וזניחה בקרקס הגדול של כולנו.

דברים שישראלים נאורים אוהבים (אילוסטרציה, מתוך הבלוג של נאור)

הלינק שאינו נגמר - מסלול ביניים:

יוזמו ומחוללו של הלינק שאינו נגמר היה סיני גז. ממנו הוא הגיע לעידו קינן, שהעביר אותו הלאה לאטימולוגיה עממית. האטימולוגים שיגרו לעבר מעיין דר, שהשליכה אותו למזבלה. משם הוא הגיע (אתם לא רוצים לדעת איך) ליוני ציגלר, שמסר ליאיר יונה. יאיר המשיך לשמוליק כץ, ששילח לנדב לזר, שהעניק לאורי איילון. אורי שינע לעבר ד"ר אייל גרוס, שטיווח את אייל ניב, שהגיש לנתי יפת. נתי הנחה את הלינק לעבר דותן, שהסיט אותו ממסלולו בכיוונו של נדב פרץ. נדב נתן לשחר, שהסב לעבר דובי, שהחזיר לגדי אלכסנדרוביץ' שרצו להעביר אליו כבר קודם ולא הצליחו. גדי גלגל לעבר נמרוד אבישר, שדחף עד אלעד, ואלעד שלח אלי (כן, לינק לעצמי; כי גם המגלומניה היא קלישאה). אני, כאמור, מעביר לנאור.