היא רצתה לומר לו שמבחן האמינות הגדול, זה שתבע מעצמו בכל פעם מחדש ולכן לא יכול היה לעולם לכתוב דבר, אינו טמון בהעדר היכולת לקרוא. מה אם כולם היו כמוך, רצתה לשאול, והיו נמנעים מלהישיר מבט אל הדף? מה אם כולם היו בטוחים שהרגע המדויק ביותר הוא זה שבו אתה מסיט את עיניך מהמסך? מה אם כולם היו מסירים את האוזניות בדיוק כשצריך לשמוע? מי היה קורא, מי היה שומע, מי היה רואה? אבל עוד לפני שהצליחה למצוא בעצמה את היכולת לנסח את הדברים, הוא כבר לא היה שם.

בבוקר היא שמעה אותו מתקתק במרץ על המקלדת וחייכה בתקווה בעודה מנסה לתפוס את חיות האבק הקטנות ששחו באור שחדר מבעד לתריסים. תנוח, ביקשה בלי קול, ולא ידעה אם לו היא מכוונת את הדברים או לעצמה. רגע אחרי כן, כששמעה את מתלה המגבות נחבט בדלת ומונע ממנה להיסגר, את צליל המושב המורם, את זרם השתן המזוהה, קמה בזריזות, משכה אחריה את החלק החם של השמיכה וטופפה לעבר חדר העבודה. עִילָבוֹן, הספיקה להציץ לשנייה בכותרת, לפני שרעש המים המודחים הבריח אותה בחזרה אל המסדרון, אל הנשיקה המהוססת של טרום מברשת השיניים והיד הנלחצת קלות אל החזה. בוקר טוב, לחשה, מחניקה לתוכה את הצעקה.