יותר מכל הוא זוכר את הריח. כמו מים המנכסים באיטיות את הצבעים שלידם, כך הולך ומתגבש בלאט הגוש המזדחל במעלה האף, הגודש המכביד על הגרון, המועקה הצורבת את הזיכרון. עד היום מספיק הרמז הזעיר ביותר כדי להשליך אותו לשם, אל ההליכה המהירה אך עדיין לא מודאגת בפרוזדור המוביל אל הכניסה, שממנה הם אמורים היו להגיח לפני דקות ארוכות ובינתיים משהו עיכב, משהו השהה, משהו הרחיק. ועכשיו מזדנב אחריו הניחוח, ובעצם, כשהוא חושב על כך, דומה שיותר מכך הוא רודף אחריו בעצמו, שכן זה הולך וגובר ככל שהוא מתקרב אל הדלת, מנסה למצוא בו משמעות או לכל הפחות להעניק לו שם, ופתאום הדלת מונפת לקראתו, מחמיצה אותו אך במעט, ודני שמשחק איתו בקבוצה ממשיך במרוצתו פנימה, צועק לכולם לבוא לראות, בחוץ מכונית נשרפת.

והוא יוצא בצעדים בהולים, מסרב עדיין לחבר את המידע החדש לאנשים שלא הגיעו, אבל המוח, אולי בהשפעת הניחוח – שבשלב הזה כבר אין ספק שעדיף לכנותו צחנה – מתחיל להתערפל, והוא נזכר שכבר בזמן הנסיעה חש שמשהו לא בסדר, ואולי משום כך יצא במהירות מיד כשהגיעו וביקש מהם לבוא אחריו, ואבא אמר שישאיר את הקטנה בכיסא וייכנס רק לרגע, לברר מתי צריך לבוא לאסוף אותו, ועכשיו אין אבא, ואין קטנה, ובמקומם רק מכונית לבנה גדולה עולה באש, משגרת להבות עגולות כלפי מעלה, וגצים נורים לצדדיה, ורעש של מדורה מתנפצת, מלחכת, ואנשים עומדים מסביב ומביטים, ובחור גדול בחולצה אדומה שואל אם מישהו היה בפנים, והריח, אלוהים, הריח.

הוא מחפש פנים מוכרות אבל אין, והרחק במעמקי התודעה הוא יודע שיש משהו שהוא אמור לעשות עכשיו, אבל מחסום גדול ניצב בינו לבין הידיעה ואין מעבר, והוא הולך מפינה אחת לפינה אחרת ובחזרה, חולף על פני המכונית פעם אחר פעם כאילו מישהו עומד לצאת ממנה, והוא חושב שאולי הוא צריך לצרוח, אבל למי, ולאן, ומה זה יועיל, ובינתיים ההליכה הופכת לריצה ומשום מה דווקא עכשיו הוא נזכר איך צוחקים עליו תמיד שהוא צריך ללכת במעגלים כדי להתרכז, ומתוך הזיכרון צפה ועולה המחשבה ההגיונית הראשונה, ולכן גם המבעיתה ביותר, והוא חותם עם עצמו על פשרה קרת רוח להפליא, רק לא הקטנה, אבא כן, אם אין ברירה, רק לא הקטנה, ומיד מגרש את הקול בשאט נפש ומתעקש בתבונה, לא יכול להיות, הם היו יוצאים, הקטנה אולי קשורה בכיסא אבל אבא לא, היה המון זמן, אין שום סיכוי, אבל איפה הם יכולים להיות, רק לא הקטנה, רק לא הקטנה.

***

אין לו מושג כמה זמן עבר. בכל מקום אנשים מתאספים, אבל איש אינו עושה דבר, ואולי בכלל לא הודיעו לאף אחד. הוא חושב שזה עשוי היה להיות חלום, אלמלא היה הריח מוחשי כל כך, ומנסה להיזכר אם יש ריחות בחלומות. ברקע הוא רואה רכב כיבוי, אמיתי או אולי לא, ופתאום בפינה, ליד שלט הרחוב, עומד גם אבא ובידיו הקטנה, מבוהלת מההמולה וגם קצת משועשעת. וברגע לפני שהם מספיקים לראות אותו, הוא אוטם את פניו ואז הולך לקראתם, ומיד מגיעים ההסברים ומילות ההרגעה, והוא בוגר ושקול. ובערב, אחרי שהרכב נגרר וגופתו החרוכה חונה בחוץ, אבא אומר שהוא בטח דאג להם, והוא מחייך בביטחון ואומר שלא יותר מדי, כי מי יכול היה לחשוב בכלל שהם לא יספיקו לצאת ממכונית שבוערת כל כך לאט.

אבל עכשיו, בלילה, הריח עדיין לופת את הגרון. והעיניים נעות בתזזיתיות וקוראות בפעם השמינית את אותה שורה. ורק האור והנוף לא תואמים את הזיכרון. והוא מנסה להתרכז, תוהה במבוכה אם צריך לקום ולחוג במעגלים. עד שהיא מגיחה מן החדר הסמוך, מחבקת ואומרת שקרה משהו למנורה, וקצה האהיל נשרף, והיא הוציאה אותה מהחשמל ולא יודעת מה לעשות. והוא נעתר למגע, מזמין אותה אליו, ומבטיח שמחר בבוקר הוא יסדר את הכל.