את רוב ילדותי העברתי בחיפוש אחר ממתקים, ואת רוב רובה של אותה ילדות העבירו ההורים שלי בניסיונות להחביא ממני את הממתקים שהיו בבית. זה היה קרב איתנים, שבו אף אחד מהצדדים לא היה מוכן להכריז על כניעה. לא הייתה תחבולה שההורים שלי לא עשו בה שימוש כדי להסתיר ממני את קיומם של מאכלים עשירים בסוכר בסביבה, ולא היו כיסא שלא עמדתי עליו, מיטה שלא זחלתי מתחתיה, או מגרה שלא הפכתי בניסיון נואש למצוא את אותם מעדנים גנוזים. על הנחיתות הגופנית הברורה שלי חיפיתי ביצירתיות ובכושר התמדה ראויים לציון, ובזכות העובדה שהיה בידיי יתרון משמעותי אחד שאי אפשר היה להתעלם ממנו – זמן פנוי – הצלחתי בדרך כלל במשימתי, גם אם שילמתי על כך במגוון רחב של נפילות, פציעות ועונשי ריתוק מצערים. כישוריי יוצאי הדופן קיבלו את מנת ההערכה שהיו ראויים לה בתוכנית החירום של אבא שלי, שנרקחה בשעת ייאוש ולמיטב ידיעתי (ותקוותי) לא יצאה מעולם אל הפועל: "בתוך שקית אטומה בניאגרה של הבית שימוש, זה המקום היחיד שבו הוא לא ימצא שום דבר", שמעתי אותו מציע בזמן אחת מפעולות הבילוש שאותן נקטתי על מנת לחשוף את תוכניותיו העתידיות ולסכל אותן מראש.

עוגה שניסו להחביא מתום (אילוסטרציה)

בכל פעם שבה היה מתגלה חסרונו של ממתק כלשהו – בדרך כלל, משהו עם שוקולד – היו עיניה של אמי נישאות לעברי באכזבה, שהייתה מהולה בה גם ציפייה שלפחות אודה בפשע הנורא; ואני, שידעתי מה הגורל הצפוי לי במקרה כזה, הכחשתי תמיד. ומאחר שידעתי להסתיר את עקבותיי באופן מושלם (וזאת בניגוד לאחותי, שהוסיפה על תאוותה לאוכל את חטא העצלנות, ולכן אפשר היה תמיד למצוא עדויות מרשיעות בחדרה, ובמקרים תכופים עוד יותר: על קצות שפתיה), היה בדרך כלל קשה מאוד להוכיח את אשמתי מעבר לכל ספק. בית המשפט של ההורים שלי אמנם לא חייב רמת ודאות כזאת על מנת להגיע להרשעה, אבל בפועל, גם קיומו של ספק קל שבקלים באשר לאחריותי למעשה היה די בו, על פי רוב, כדי להבטיח הקלה בגזר הדין, או לכל הפחות חנינה מוקדמת עת יעבור זעם. בחוצפתי הרבה, ניצלתי כל חרך צר כדי ליצור ספק שכזה, ובמרבית המקרים לא מדובר היה במטלה קשה מדי: מאחר שההורים שלי היו צריכים להחביא כל ממתק, אי אפשר היה לצפות מהם לזכור איפה הם החביאו כל דבר; לפיכך, העובדה שהם לא מצאו משהו במקום שבו הם חשבו שהם החביאו אותו הייתה, לטענתי, בהחלט עשויה להיות תולדה של הזיכרון הלוקה בחסר שלהם, ולא של התיאבון המאוד לא לוקה בחסר שלי.

אחותו של תום (אילוסטרציה)

כדרכן של מעשיות מוסר טרגיות מסוג זה, גם זו הסתיימה בזאב, זאב. יום אחד הואשמתי על לא עוול בכפי בחיסולה של חפיסת שוקולד מריר לבישול של עלית. כדרכי בקודש, הכחשתי בתקיפות, ואף הוספתי מנה גדושה של חרון קדוש (בכלל, הכל היה רליגיוזי מאוד בעסק הזה) על כך שטופלים עלי האשמה כה מופרכת, כשכל אחד יודע שאני מעדיף שוקולד חלב. אמא שלי – ובצדק גמור – לא התרשמה יותר מדי מהכחשותיי הנמרצות, ואני ספגתי את העונש בגבורה והודעתי שמאחר שעלילה כזאת לא נרקמה מאז ימי דרייפוס, אני מכריז על סירוב נצחי לדבר איתה. לזכותי ייאמר שהצלחתי להתמיד בכך שישה חודשים. תחושת הניצחון שלי אך גברה כשביום מן הימים נמצאה אותה חפיסת שוקולד סוררת במקום מחבוא בלתי צפוי. למיטב זיכרוני, לא מדובר היה בניאגרה.

שוקולד שתום לא אכל (אילוסטרציה)

אין לי מושג איך הצלחתי למצוא בעצמי את הכעס העצום הזה על כך שלא האמינו לי, כי גם באותם ימים ידעתי היטב שבהתחשב בנסיבות, לא הייתה לאף אחד שום סיבה להניח שאני דובר אמת. בדרכי האינפנטילית, אני חושב שציפיתי באמת ובתמים לכך שההורים שלי יהיו מסוגלים לעשות את ההבחנה בין הפעמים שבהן אני משקר לבין הפעמים הנדירות שבהן אני אומר את האמת. או אולי הציפייה שלי הייתה לכך שמידת העוצמה של הזעם שלי תשכנע אותם שהפעם – ובניגוד לפעמים אחרות, שבהן לא הפגנתי זעם דומה – אני לא משקר. נדמה לי שעד היום יש לי לפעמים ציפיות דומות מאנשים.

לפני שנים אחדות, אחותי הגדולה ואני ניהלנו שיחה ארוכה על ימי ילדותנו הרחוקים, והיא ניסתה להבין איך העזתי בכלל לשקר להורים; כי אחותי הגדולה היא אחד מאותם אנשים נדירים עד מאוד, שאינם מסוגלים להוציא דבר שקר מפיהם ביודעין. לטענתה, לפחות, יש לכך סיבה פשוטה מאוד: כשהיא הייתה קטנה, אמא שלי אמרה לה לא לנסות לשקר לה, כי "אני רואה בעיניים שאת משקרת". כשאחותי נזכרה בכך, היא שאלה אותי אם אמא שלי לא אמרה לי אותם דברים ממש. מובן שכן, השבתי. אז איך העזת לשקר, היא תמהה. ניסיתי, וכשהצלחתי הבנתי שהיא לא רואה לי שום דבר בעיניים, השבתי בפשטות. מדען בנשמתי הייתי כנראה כבר אז.

(את מידת הצלחתה הלא אחידה של הטקטיקה של אמא שלי אפשר לראות באופן ברור עוד יותר על אחותי הקטנה, שבמשך שנים ארוכות הייתה שקרנית כפייתית ממש. לאור הרצף הכרונולוגי העקבי, לא ניתן כמובן לשלול לגמרי את האפשרות שתהליך הפיחות הזוחל במידת האמינות של ילדי המשפחה הוא תוצר של כושר הראייה ההולך ומידרדר של אמא שלי.)

אמא של תום רואה לו בעיניים (אילוסטרציה)

נהוג לחשוב שאנשים שמרבים לשקר לא מאמינים גם לאנשים אחרים, אבל אם זה נכון, הנטייה הזאת פסחה עלי לחלוטין. למעשה, עד היום, כשאני משתדל מאוד לשקר קצת פחות, נותר בי מימי ילדותי חוסר אמונה מוחלט באפשרות שמישהו לא אומר לי את האמת. כלומר, אני יודע באופן רציונלי שהדבר אפשרי, וגם יש לי ניסיון ארוך שנים עם שקרנים לגוניהם השונים (כולל שותפה לדירה שהמציאה את כל סיפור חייה והותירה אותי עם שכר הדירה שלה כשנעלמה פתאום, יחד עם מספרי הטלפונים הפיקטיביים שנתנה לי במקור); אבל בפועל, כשאני ניצב מול אדם המגולל בפניי סיפור כלשהו, אני לא מסוגל להעלות על דעתי שייתכן שהדברים הללו אינם מדויקים לגמרי, או שאותו אדם אומר לאנשים אחרים דברים שונים בתכלית השוני. הייתי רוצה לומר שהגורם לכך הוא הזיכרון הצורב של אותה פעם שבה לא האמינו לי, אבל לצערי הנאיביות הזאת קדמה לאותו מקרה מביך. הייתי גם רוצה לומר שיש לתכונה הזאת הצדקה מוסרית כלשהי – נניח, כזו הנובעת מכך שבעצמי אינני מעלה על דעתי לשקר לאחרים, אבל לצערי גם זה יהיה שקר גמור. מדובר, אפוא, בתופעה שהיא נעדרת סיבה, נעדרת הצדקה, ונעדרת כל תועלת – מה שהופך אותה, כנראה, למקבילה המדויקת ביותר של שאול מופז שניתן להעלות על הדעת – אבל זה כבר נושא לסיפור אחר לגמרי.

השותפה הסוררת של תום (אילוסטרציה)

בכל פעם שבה אני מגלה שמישהו לא אמר לי את האמת (והכוונה איננה, כמובן, לשקרים לבנים, לשקרים של נימוס ולסתם כל אותם דברים שנהוג לומר או לא לומר לאנשים אחרים), אני חש סוג של ערעור יסודי שמדהים אותי כל פעם מחדש. הגילוי הזה מגיע, בדרך כלל, אחרי תקופה ארוכה שבה אני משוכנע לחלוטין שדברים שעשויים היו להידמות בעיניי לשקרים מקורם בטעות או בחוסר הבנה שלי. חוויתי בחיי ארבע או חמש רעידות אדמה – כולן חלשות למדי – ומבחינות רבות התחושה דומה: הביטחון הבסיסי שלי ביציבותה של האדמה כה חזק, שכאשר זו מזדעזעת לפתע, הנטייה האינסטינקטיבית שלי היא להניח שמשהו בשיווי המשקל שלי עצמי התערער, ואני מתחיל לתהות אם שתיתי יותר מדי או שהמערכת הווסטיבולרית באוזן הפנימית שלי עומדת בפני קריסה (מחשבות כאלה תוקפות אותי, כמובן, גם בימים רגילים ומשוללי רעידות אדמה, ולו כדי שאוכל לומר לעצמי את המילה "וסטיבולרית" ולהרגיש חכם). כאשר מגיע מאוחר יותר אישור חיצוני לכך שמקור הזעזוע אינו פנימי, לא די בו כדי להתגבר על האמונה הראשונית שלי, גם אם ברמה הרציונלית אני מבין שהיא הייתה שגויה.

תום חוֹוה רעידת אדמה (אילוסטרציה)

הזיכרון החזק ביותר שלי מחוויה מכוננת שכזו הוא מתקופת התיכון, ומככב בו אדם שהיה אז נערץ עלי ביותר. מתוקף תפקידי באחד הגופים המגוחכים שהיו שייכים לגוף המגוחך עוד יותר הקרוי "מועצת תלמידים", הייתי אמור להעביר סקר כלשהו בקרב תלמידי בית הספר. הסקר הנ"ל נתקל בהתנגדות קשה מצד ועד מורי בית הספר, משום שבנסיבות מסוימות, עלולה הייתה לעלות ממנו נימה של ביקורת מצד התלמידים על איכות ההוראה של מוריהם – עניין שלא יעלה על הדעת במוסד חינוכי השואף להכשיר את בוגריו לחייהם הארוכים כאזרחים ממושמעים וצייתנים. משום כך, התנהל מאבק לא קל בין נציגי התלמידים לנציגי המורים, שבסופו, באופן מדהים וכנראה חסר תקדים, ניצחו התלמידים, והאחראי על כך מטעם ההנהלה – אותה אישיות נערצת כל כך – אישר לי להעביר את הסקר. כעבור פחות מ-24 שעות, התגלה שחוסר תקדימיותו של המאורע חסר התקדים אכן הייתה חשודה מעט, שכן חברי סגל המורים כלל לא ידעו על האישור שניתן להעביר את הסקר. אני נשלחתי לחדרו של האחראי, שהתנצל בפניי ואמר שכנראה מדובר בחוסר הבנה, כי ברור שהוא אישר לי להעביר את הסקר, וככל הנראה המורים לא הבינו את דבריו. אחריי נכנסה לאותו חדר חברת ועד המורים, וכשיצאה משם בפנים שבעות רצון הודיעה לי שאני איענש על כך שהעברתי את הסקר ללא אישור האחראי. תדהמתי הייתה גדולה, אך אפילו אז לא הצלחתי להעלות על הדעת שייתכן שהאחראי הנערץ אמר דברים הפוכים לחלוטין לי ולמורה. רק בפגישה שקבעתי למחרת עם חברה אחרת של ועד המורים, ושבה ליבנו בינינו את העניינים, היא רמזה לי בעדינות שלאותו אחראי יצא שם של אדם שלא תמיד האמת היא נר לרגליו. עד אותו רגע, האפשרות הזאת כלל לא עמדה על הפרק מבחינתי.

האישיות האחראית הנערצת על תום (אילוסטרציה)

והייתה כמובן א', שברוח גישות אפיסטמולוגיות עדכניות הפכה את האמת לעניין שרירותי לחלוטין. עבור א', ההגדרה הטובה ביותר לאמת הייתה "מה שיוצא מפי באותו רגע". אם ניסה העומד לפני א' – בדרך כלל, אני – להסב את תשומת לבה לכך שמה שיוצא מפיה באותו רגע סותר בדרך כזאת או אחרת את מה שיצא מפיה בשבוע בעבר, או אתמול, או לפני חמש דקות, הייתה א' נתקפת באחת משתי תופעות רפואיות יוצאות דופן: האחת, שלשול מילולי חריף, שהיה מטביע את העומד לפניה תחת נהר שוצף של מילים שלא הייתה כל דרך לעקוב אחרי מידת הקוהרנטיות או הלכידות הלוגית שלהן; והאחרת, אמנזיה סלקטיבית, שחיסלה באורח פלא בדיוק את אותם זיכרונות שנתבקשה להיזכר בהם באותו רגע, ושהייתה בהם, לכאורה, סתירה עם עובדות חדשות יותר. ואם מישהו עדיין זקוק לעדות נוספת להתאמתי לתפקיד שוטה הכפר, אציין רק שבאותן פעמים שבהם נתקפה א' באמנזיה מסוג זה, האמנתי בכל לבי שהיא באמת לא זוכרת שום דבר שהיא טוענת שהיא לא זוכרת, כי איך אפשר להעלות על הדעת שהיא תשקר לי?

א' לוקה באמנזיה סלקטיבית (אילוסטרציה)

אחת משתיים או שלוש הלהקות האהובות עלי ביותר, ולבטח זו שעונה עבורי על התואר "הלהקה הטובה ביותר שאיש מעולם לא שמע עליה", היא The Mutton Birds הניו זילנדית (כן, יש לי פֶטיש). באחד השירים היותר נעימים שלהם, "There’s a Limit", ניסח אלן גרג (ששימש בדרך כלל כבסיסט אבל חטא מדי פעם בכתיבה ובשירה) את תחושותיי דאז כלפי א' בפשטות כובשת, שהפכה אותו לסוג של הימנון עבורי באותה תקופה. אני לא מרבה לצטט שירים, ואין בכוונתי להתחיל בכך עכשיו (מי שרוצה יכול לקרוא את המילים כאן; השורות החביבות עלי ביותר היו תמיד
And when it’s convenient, your memory is foggy; at the same time your conscience is clear). אבל השבוע, כשנסעתי ברכבת מנקודה א' לנקודה ב', והרהרתי בנסיעה ארוכה יותר לנקודה ג' שצפויה לי בעתיד הלא רחוק, שמעתי אותו בפעם הראשונה זה זמן מה, נזכרתי בימים שבהם הוא היה משמעותי כל כך עבורי, ותהיתי – בלב כבד, לצערי – אם לא הגיעה השעה להפנות את המילים גם לעצמי.

(השיר לא היה קיים ביו-טיוב, ולכן נאלצתי להעלות אותו בעצמי, לצד פסאודו-קליפ מנסיעת רכבת אחרת; עם הקוראים, והלהקה, הסליחה.)