אחד הסיכומים הראשונים שאליהם הגיע אביגדור ליברמן עם בנימין נתניהו לקראת כניסתו לממשלה נוגע להעברת חוק שיאפשר לאזרחים ישראלים השוהים בחו"ל להצביע בבחירות בארץ. לליברמן אין עניין מיוחד בזכויותיהם הדמוקרטיות של אזרחים ישראלים בחו"ל, כמובן, אלא רק אינטרסים פוליטיים צרים. ההתפלגות של אותם אנשים המחזיקים באזרחות ישראלית ושוהים מחוץ לגבולות ישראל אינה מקרית: רובם הכמעט מוחלט הם יהודים. הצעת החוק של ליברמן מבטיחה לפיכך את עליית חלקו היחסי של הציבור היהודי בקרב המצביעים, על חשבון המצביעים הערבים. כאשר לוקחים בחשבון, נוסף לכך, שאחוז גבוה מהאזרחים הישראלים השוהים בחו"ל משתייך לאחת משתי קהילות – יהודים חרדים מצד אחד, ומהגרים לישראל ממדינות חבר העמים שעזבו את הארץ זמן קצר לאחר הגעתם אך ממשיכים להחזיק באזרחות ישראלית (כ-200 אלף על פי הערכות שונות) – לא קשה להבין מדוע מפלגות בעלות נטייה ימנית ודתית, כמו גם מפלגות המייצגות את ציבור המהגרים, הן התומכות הגדולות בהצעת החוק הזו. אלה כמובן לא הנימוקים המוצהרים של ראשי המפלגות הללו; "אני בעד הצעת החוק כי ככה אני אקבל יותר קולות" הוא לא טיעון שיש לו הד חיובי מדי בספֵירה הציבורית. לכן אנו זוכים לשמוע הרבה מילים גבוהות על חיזוק הקשר בין העם היהודי למולדתו, על טיפוח הזיקה של יהודי העולם לביתם הלאומי, וכמובן, על כך שבדרך ביזארית כלשהי הצעת החוק הזאת תביא לעידוד העלייה. כל הנימוקים הללו הם, כמובן, בלבול מוח מוחלט, ואין שום צורך להתייחס אליהם ברצינות.

בלבול מוח מוחלט (אילוסטרציה)

בקצה הנגדי של המערכת הפוליטית לא מתלהבים, מטבע הדברים, מהצעת החוק של ליברמן. בשמאל הישראלי יודעים לעשות מתמטיקה לא פחות טוב מבימין, וצריך להיות מאמין גדול בעוצמתה של התפוצה האקדמית הישראלית כדי להניח שמספרם של הסטודנטים הישראלים בחו"ל – כולם, כמובן, סמולנים עוכרי ישראל – משתווה למספרם של המהגרים לשעבר והחרדים בהווה. אלא שגם הטיעון "אני נגד הצעת החוק כי ככה אני אקבל פחות קולות" לא נשמע יותר מדי טוב, ולכן גם הנימוקים המגיעים מהצד הזה של הקשת הפוליטית בומבסטיים ומגוחכים באותה מידה כמו אלה המגיעים מימין. "כיצד יעלה על הדעת שאנשים שחיים בחו"ל יכריעו את הגורל שלנו כאן?", תוהים בשמאל, ובדרך כלל מוסיפים איזו קלישאה שמדברת על "חשיבות הנשיאה בנטל", על השערורייה ש"הם לא עושים צבא", או על החוצפה הכרוכה בכך ש"הם יצביעו שם ואנחנו ניהרג פה". מדובר, כמובן, באבסורד מוחלט. כל אחד מאיתנו שמצביע משפיע על דברים שקורים רחוק מאוד מהבית, וזה לא מפריע לאף אחד. לאיש בשמאל אין שום בעיה עקרונית, לדוגמה, עם העובדה שהמצביעים בישראל מחליטים מי ייהרג בעזה, ואף אחד לא שואל את העזתים אם הם מוכנים לכך שגורלם ייקבע על ידי אסופה מקרית של אוהדי בית"ר ירושלים, אברכים חמומי מוח, אוכלי גבינות ויין, בועלי שפנים ואוכלי נידות. אכן, אם היה מגיע לאנשי השמאל מידע מהימן המעיד על כך שמספרם של מצביעיהם מחוץ לגבולות ישראל עולה על מספרם של מצביעי הימין, היו סמוכים ובטוחים כי הם היו מאמצים את הצעת החוק של ליברמן בן רגע.

מכריעים את גורל תושבי עזה (אילוסטרציה)

יש בעיה אחת, לכאורה, בהצעת החוק של ליברמן, ובניגוד למקובל ביחס לחבר הכנסת החביב, היא אפילו לא קשורה אליו ישירות. קוראים לה חוק השבות. החוק הגזעני הזה מבטיח אזרחות ישראלית כמעט אוטומטית לכל יהודי המעוניין בכך, גם אם הוא עוזב את הארץ זמן קצר אחרי שקיבל את האזרחות ואינו טורח לדרוך שוב על אדמת ארץ הקודש ולו פעם אחת. לא-יהודי המעוניין לקבל אזרחות ישראלית, לעומת זאת, נדרש לפרוצדורה ביורוקרטית ארוכה ורצופת מטלות בלתי אפשריות, שבסופה בקשתו תידחה על ידי משרד הפנים, אלא אם כן הוא משתייך במקרה לאחת מקבוצות האוכלוסייה המועדפות הנדירות הזוכות בהטבות חריגות. אלה כוללות נוצרים פרוטסטנטים שחומי עור התורמים למדינה באופן מיוחד על ידי שירות לאומי בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, נוצרים פרבוסלביים התורמים למדינה באופן מיוחד באמצעות כיבוש שערים לזכות נבחרת ישראל בכדורגל, ותושבים זרים חברי כל קהילה דתית שהיא התורמים למדינה באופן מיוחד באמצעות מציצה לשר הפנים. חוק השבות הוא המייצג המובהק ביותר של מדינת ישראל כישות פוליטית שבטית, שהחברות בה נקבעת לא על פי גבולות טריטוריאליים, אלא על פי זהות אתנית-דתית. כפי שציין פעם אדוארד סעיד, "ישראל היא כיום המדינה היחידה בעולם שהיא לא מדינתם של אזרחיה, אלא של כל העם היהודי, יהא מיקומו אשר יהא".

תרומה מיוחדת למדינה (אילוסטרציה)

במצב העניינים הנוכחי, בערך מיליון אזרחים ישראלים שוהים דרך קבע מחוץ לגבולות ישראל. אם הצעת החוק של ליברמן תעבור, סביר להניח שהמספר הזה יגדל מאוד. אנשים אוהבים כוח (והיטלר היה אומר: יהודים באופן מיוחד), ואם תיתנו להם את הזכות להצביע בבחירות במדינת ישראל בלי להידרש להשקעה יוצאת דופן, לרבים מאותם יהודים שלא טרחו עד היום לקבל אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות יהיה אינטרס לעשות זאת – לבטח אם לוקחים בחשבון שהמפלגות השונות יוכלו לעודד אותם תוך מתן תמריצים שונים. על פי הערכות שונות, חיים היום בעולם קצת יותר מ-13 מיליון יהודים (תלוי איך סופרים), אבל על פי ההגדרות הליברליות מאוד של חוק השבות, מספרם של האנשים הזכאים להיות מוגדרים כיהודים גבוה בהרבה, שכן אפילו אדם שאחד מסביו (או אחת מסבתותיו) של בן/בת זוגו הוא יהודי יכול לקבל אזרחות ישראלית בלי שום בעיה. על פי ההגדרה הזאת, סביר להניח שיש אוכלוסייה של לפחות 20 מיליון איש ברחבי העולם היכולים לקבל אזרחות ישראלית כמעט בלי מאמץ. גם אם רק אחד מכל שלושה או ארבעה מהזכאים לכך יטרח לקבל אזרחות ישראלית, ייווצר במדינת ישראל מצב ייחודי, שבו מספר המצביעים בבחירות שאינם מתגוררים במדינה יהיה גדול ממספר המצביעים המתגוררים בתוכה. אם מישהו רוצה להתנגד להצעת החוק של ליברמן, זה הנימוק היחיד שנשמע, על פניו, משכנע.

20 מיליון יהודים (אילוסטרציה)

אלא שהנטייה שלנו לראות מצב ייחודי זה כבעייתי מלמדת בסך הכל על מוגבלות החשיבה שלנו. מדוע, בעצם, צריכים אנו להניח שההצבעה של אותם חמישה, או עשרה, או עשרים מיליוני יהודים, חצי-יהודים, רבע-יהודים, ונשואים לרבע-יהודים תהיה חכמה, יעילה, או מיטיבה פחות מהצבעתם של אותם אזרחים החיים בתוך גבולות ישראל? הרי די במבט זריז על תוצאות מערכת הבחירות האחרונה, או זו שלפניה, או בעצם כמעט כל אחת ממערכות הבחירות בתולדות ישראל, כדי ללמד על כך שאזרחי מדינת ישראל מצביעים בעקביות רבה באופן מטופש ביותר, ולעתים אפילו נדמה שהם עושים מאמץ מיוחד על מנת לבחור את הנציגים הטיפשים, הכושלים והמושחתים ביותר שניתן להעלות על הדעת – ואז להתלונן על חוסר תפקודם ולבחור בהם שוב בבחירות הבאות. למעשה, די להתבונן בכוחו ההולך וגובר של יוזם חוק ליברמן בכבודו ובעצמו, מר אביגדור ליברמן, כדי להגיע למסקנה החד-משמעית שכל הצעת חוק שתקטין את כוחם היחסי של אלה שבחרו בו עד היום היא הצעת חוק מצוינת, שראוי לתמוך בה בכל פה. אכן, כאשר חושבים על הצעת החוק של ליברמן לעומק, באופן שקול ורציונלי ובלי ההטיות האמוציונליות הרגילות הפוגעות בכושר השיפוט שלנו, נעשה ברור לגמרי שהבעיה היחידה עם הצעת החוק הזו היא שהיא אינה מרחיקת לכת דיה.

נציגים כושלים, טיפשים ומושחתים (אילוסטרציה)

תנו את הדעת, לרגע, למה שקרה בעשורים האחרונים ברואנדה, או ביוגוסלביה, או בצ'צ'ניה, או בכל מקום אחר שתבחרו להסתכל בו. בכל אחד מהמקומות הללו, החליטו החברים בקבוצת אוכלוסייה מסוימת לטבוח בחברים בקבוצת אוכלוסייה אחרת החולקת את אותו מקום ממש, ולהפך, תוך שימוש באמתלות שונות ומשונות. למותר לציין שלאיש מחוץ לרואנדה, לדוגמה, אין שמץ של מושג מדוע בני שבט ההוטו טובחים בבני שבט הטוטסי, או להפך. למעשה, איש מחוץ לרואנדה לא מסוגל בכלל להבחין בין בני שבט ההוטו לבני שבט הטוטסי, ומבחינת האדם הסביר המתגורר מחוץ לרואנדה, מדובר באנשים זהים לחלוטין. אותם הדברים נכונים, כמובן, גם לכל זירה אחרת של עימותים לאומיים או אתניים ברחבי העולם, ואנו לא שונים בכך במאום. האמריקני הממוצע, שלא לדבר על הסיני הממוצע או תושב רואנדה הממוצע, לא מסוגל להבחין בין ישראל לבין איראן או עיראק – מבחינתו מדובר בכל המדינות האלה במזרח התיכון שמתחילות באות I. בזמן לימודיי בארצות הברית, שאלו אותי כמה פעמים מרצים ותלמידים באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במדינה אם אני מישראל או מאיראן, כי הם אף פעם לא מצליחים לזכור. באופן דומה, תושב העולם הממוצע גם לא מסוגל להבחין בין ישראלי לפלסטיני, אין לו שמץ של מושג למה אחד מהם רוצה להרוג את האחר, וזה גם לא במיוחד אכפת לו. מבחינתו של תושב העולם הממוצע, כל מה שהוא רוצה זה שכל האנשים המוזרים האלה – כלומר, כל האנשים המתגוררים רחוק ממנו – יעזבו אותו בשקט ויניחו לו לעשות את הדברים החשובים באמת: לראות טלוויזיה, לאכול חטיפים משמינים, ולהרוג את כל אותם אנשים איומים שאותם כן חייבים להרוג, שהם תמיד האנשים המתגוררים באותו מקום ממש או בסמוך מאוד אליו; כי בעוד שכל הסכסוכים הלאומיים, האתניים והאידיאולוגיים של אנשים רחוקים הם תמיד טיפשיים, מיותרים ומשוללי כל היגיון, הרי שבאורח פלא, כל הסכסוכים הלאומיים, האתניים והאידיאולוגיים שבהם אנחנו מעורבים בעצמנו הם הרי גורל וראויים להרוג ולהיהרג בשבילם. 

לעשות את הדברים החשובים באמת (אילוסטרציה)