בקיץ של 1986, נסעה המשפחה שלי לחופשה באספן, קולורדו. בניגוד לעשירי הוליווד, שמגיעים לעיר היפהפייה בחורף כדי ליהנות ממתקני הסקי המפוארים שלה, אנחנו הגענו בעונה שבה הרחובות היו מנומנמים ועצלים, ופרט לצעדות סוף שבוע בפסגות ההרים הקרירות לא היה הרבה מה לעשות שם. אבל בניגוד לחששות של הוריי, אני לא התלוננתי. זה היה הקיץ של המונדיאל, עם היד של מראדונה והאלגנטיות של פלאטיני, זה היה הקיץ שבו התחלתי להתעניין לראשונה במוזיקה, מעבר ללהיטים מקריים שהושמעו ברדיו, וזה היה הקיץ שבו גיליתי שהגוף שלי יודע לייצר מתוכו הנאות מפתיעות ומשונות, ששמעתי עליהן לפני כן אבל לא יכולתי להבין. תנו לילד בן 12 כדורגל, מוזיקה ואת הגוף שלו עצמו, וקרוב לוודאי שהוא לא ישים לב לכך שהוא מצוי בלב שיממון אנושי ותרבותי מוחלט.

מראדונה מגלה את נפלאות הגוף שלו (אילוסטרציה)

הטעם המוזיקלי שלי היה מחורבן, כמובן, אבל כבר אז הבנתי שבשביל להרגיש מיוחד, אסור לי לאהוב את הזמרים, הלהקות והשירים שכולם אוהבים. ומאחר שכולם סביבי עקבו בשקיקה אחר מצעד הפזמונים של MTV – היו אלה ימי הזוהר של התחנה – מצאתי אני את האלטרנטיבה המושלמת, שמפאת חוסר המושג שלי הייתה כמובן הדבר היחיד בכל היקום המוזיקלי שהיה אלטרנטיבי עוד פחות מ-MTV: VH1. העדר הליטוש שלי באותן שנים היה כנראה מוחלט עד כדי כך שלא הייתי מסוגל אפילו להבין שאם ההורים שלי מעדיפים את התחנה הזאת, כנראה משהו בה לא בסדר. וכך מצאתי את עצמי יושב בשעות בין-הערביים ובין-הכדורגל ומעשיר את השכלתי המוזיקלית ביצירותיהם החתרניות של בילי ג'ואל, Air Supply והסקסופוניסט הבלתי נשכח קני ג'י. ועם זאת, ידעתי שעל מנת לבסס את מעמדי כאוראקל מוזיקלי ייחודי של ממש, אני חייב למצוא את השיר האחד שאף אחד אינו מכיר ולהפוך אותו לשיר האהוב עלי ביותר. הייתי יושב לפיכך מול הטלוויזיה ומנסה לאתר את השילוב המושלם שבין בנאליות מלודית מושלמת וחוסר מוכּרות מוחלט, מתוך ידיעה שזיהוי נכון ישדרג את מעמדי החברתי באופן בלתי הפיך עם שובי לארץ.

קני ג'י מגלה את נפלאות הגוף שלו (אילוסטרציה)

כעבור ימים מספר הוכתרה המשימה בהצלחה. השיר הזוכה מביך אותי היום עד כדי כך שהתלבטתי ברצינות אם להזכיר אותו כאן במפורש, ורק העובדה שאני מניח שהוא יהיה בלתי מוכר גם עבור רובכם שכנעה אותי לנקוב בשמו. מדובר היה ביצירת המופת השמאלצית להדהים אפילו בסטנדרטים השמאלציים שלי דאז, "Call Me" בביצועו של הזמר האלמוני (עבורי) דניס דה-יאנג, שהיה – כפי שלמדתי מאוחר יותר, כשהפכתי למעריצו הגדול ביותר, וקרוב לוודאי היחיד – סולנה לשעבר של להקת Styx (ורק על מנת להבהיר את רמת השמאלץ שבה מדובר: דה-יאנג דנן פרש מהלהקה על רקע חילוקי דעות אמנותיים: הסאונד שלה – קיטש מנופח ועמוס סינתסייזרים – היה אלטרנטיבי מדי עבורו). אתם יכולים, כמובן, להאזין לשיר הזה בעצמכם, כאן למטה, אבל אני מציע שתצטיידו מראש במגבת על מנת להסיר מעצמכם את שכבת הדבש השומני שתדבק בכם במהלכו ותסרב להיעלם. וכדי להניא אתכם מהמחשבה על כך סופית, הרשו לי לצטט לרגע מתוך הפזמון:

You can call me/ Baby if you ever change your mind/ Believe me when I say to you/ Everything will be alright/ You can call me/ Only seven numbers on the phone/ Maybe we can talk things over/ You’re never that far from home/ Oh no, no, no/ Baby you’re not alone.

ועכשיו תוסיפו סקסופון.

"Call Me" היה, אמנם, להיט על פי הסטנדרטים הדי עגומים של דה-יאנג, והגיע עד למקום ה-44 המכובד במצעד של בילבורד (ולמקום השישי המכובד עוד יותר במצעד ה-Adult Contemporary, הקבוצה התרבותית שאליה השתייכתי כנראה בגיל 12), אבל תקופת העדנה שלו ב-VH1 חלפה כמה חודשים קודם לכן, ועל כן הוא הושמע לעתים נדירות למדי. משום כך, הייתי שרוי במצוקה לא קטנה, שכן השיר האהוב עלי ביותר בכל העולם היה שיר שלא היה בהישג ידי בכל רגע נתון. ברדיו הוא לא הושמע כלל, ועל כן נאלצתי לפתח תוכנית פעולה מתוחכמת על מנת שאצליח להקליט אותו. מצויד בטייפ קסטות מפלצתי בגודלו שקניתי בגראז' סייל בשמונה דולר, הייתי יושב ברגליים משוכלות מול הטלוויזיה עם אצבע אחת מוכנה על כפתור ה"Record" ומתפלל שהשיר המיוחל יגיע – יודע שהאיכות אמנם לא תהיה מדהימה, אבל בכל זאת תעלה לאין שיעור על כל דבר אחר שאוכל להשיג. מראש הזהרתי את שאר בני הבית שבמקרה שהמאורע הנכסף יתממש, עליהם להישאר דוממים לגמרי למשך ארבע דקות, והם, כמובן, שהזדהו עד מאוד עם מצוקתי – ולדעתי גם חשקו בשיר בעצמם – הסכימו. אלא שהימים חלפו, והשיר הנחשק לא הגיע, ולמרבה הזוועה, פעם או פעמיים אפילו הבנתי שהחמצתי אותו מתוך דברים שנאמרו על ידי המגישים מאוחר יותר.

הקיץ גווע (מתוך זהב וכתם), התייתם הלב, עוד מעט ויום סגריר על החלון יתדפק בדממה, ואני כבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי שב לארץ כשאפילו תפוחי אדמה אינם מצויים בידי, שלא לדבר על השיר הגדול בהיסטוריה.

ביאליק (מימין) מגלה את נפלאות הגוף של יעקב פיכמן (אילוסטרציה)

ואז, ביום ראשון אחד, יומיים לפני שעזבנו את העיר, זה קרה. קולות הסקסופון העגמומי של הפתיחה נשמעו, ואני זינקתי על הטייפ, לחצתי בהיסטריה על הכפתור האדום והתיישבתי בדממה לצדו, מוודא שהסלילים מסתובבים כיאות. אבא שלי ואחותי, שישבו ברגליים יחפות על הספה, הבינו מיד את גודל האירוע ונמנעו כמוני מלנשום. אמא שלי נמה את שנת הצהריים שלה. ורק קולו המלטף וקורע הלב של דה-יאנג הפר את הדממה. דמעה קטנה זלגה על לחיי, והוצפתי אושר עצום ונורא. בהתרגשות חסרת תקדים חיכיתי עד שהשיר יסתיים, רק כדי שאוכל לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב. חלפה דקה, חלפה דקה וחצי, וכמעט יכולתי להאמין שהעולם הוא מקום מושלם.

דניס דה-יאנג מגלה את נפלאות הגוף שלו (אילוסטרציה)

השלמות הופרה על ידי קול צעדיה של אמא שלי, עולים במדרגות. בלב חרד הבטתי עליה וניסיתי לרמוז לה להיות בשקט, אלא שהיא לא ראתה את תנועות הידיים הלחוצות-אך-שקטות-מאוד שלי. היא נכנסה למטבח, שהיה צמוד לסלון, ללא קיר מפריד, ואני התפללתי שהיא תתיישב על כיסא ותהרהר לשתיים-שלוש דקות בדממה על משמעות החיים. אלא שאמא שלי תמיד נטתה לכיוון הפרקטי יותר מלמטאפיזי, והיא העדיפה לפתוח את אחד הארונות, להוציא ממנו מקבץ סירים ולקשקש בהם בשאון גדול. כמה שניות מאוחר יותר, נשמע קולה הצועק (בכל זאת, היה עליו לגבור על הסירים), תוהה בנימה מתלוננת קמעה: "מה עם הקישואים?". ואני לא ידעתי מה אני רוצה יותר: להרוג את עצמי או להרוג אותה.

אמא של תום מגלה את נפלאות הגוף של הקישוא (אילוסטרציה)

בדיוק ברגע שבו דה-יאנג הגיע לגשר המחבר שלפני הפזמון האחרון, בדיוק ברגע שבו הוא שר ברגש בלתי ניתן לתיאור "Two hearts are breaking/ With no one to blame", ובדיוק ברגע שבו האמנתי שהרע מכל כבר מאחורינו, עברה אמא שלי מהסלון למטבח, מתוסכלת מכך ששאלתה החשובה בנוגע לגורל הקישואים לא זכתה למענה. גם אני, גם אבא שלי וגם אחותי ניסינו לסמן לה לשתוק בכל דרך אילמת שיכולנו להעלות על הדעת, אבל זה היה מאוחר מדי; כי כבר באותה שנייה שבה נכנסה לחדר, נע חוטמה בעצבנות מצד לצד, מבט של חוסר שביעות רצון השתרע על פניה, ובעודה מעיפה מבט זועף לעבר רגליו היחפות של אבא שלי, המונחות על השולחן, השמיעה את המשפט הבלתי נשכח "מה זה מסריח פה? זה הרגליים שלך?". ואני לחצתי מיד על "Stop", צנחתי בייאוש על הרצפה, והרהרתי בהמשך חיי כיצור מנודה חברתית. אבא שלי, לעומת זאת, לא הצליח לעצור את עצמו מלפרוץ בשאגות צחוק בלתי מרוסנות.

אבא של תום מגלה את נפלאות הגוף שלו (ושל טושטוש) (אילוסטרציה) 

כבר באותו יום מחקתי את ההקלטה המקוללת, ואת היומיים שנותרו לי העברתי מול הטלוויזיה. "Call Me" לא הושמע שוב. בדרך חזרה לארץ קניתי קסטה של א-הא וניסיתי לשווק אותה כמשהו אלטרנטיבי וחתרני, אבל זה היה פתטי בדיוק כמו שזה נשמע.

במשך שנים, הסיפור הזה שימש כאילוסטרציה המושלמת ביותר עבורי לילדותי המדומה כגיבור בספר של אריק קסטנר: ילד מיוחד, יצירתי ובעל תושייה, שכל תוכניותיו המופלאות מסוכלות על ידי מבוגרים מלאי כוונות טובות אך שלומיאלים, מסורבלים וחסרי הבנה בסיסית לנפשו של הילד המחונן שעימו הם חולקים חיים.

ממרחק השנים, הדברים נראים כמובן אחרת. את "Call Me" שכחתי מזמן, ובכל מקרה אין כמובן שום בעיה להשיג אותו בכל גירסה שרק ארצה, ותאמינו לי שאני לא רוצה. את ההקלטה המיתולוגית של אמא שלי, לעומת זאת, שהפכה לרגע מכונן כל כך בילדות שלי, לא ניתן יהיה לעולם לשחזר, והיא זו שחסרה לי היום. חשבתי על כך פעמים רבות, ולמעשה אני חושב על כך כמעט בכל פעם שבה משהו לא מתוכנן מפר את מהלך העניינים הצפוי והרצוי, לכאורה. במקום העבודה הקודם שלי, נהגו כולם להתייחס בהיסטריה מוחלטת לכל טעות שנפלה בתוצר הסופי, ובכל פעם שבה אירעה פאשלה כזו, היינו מדמיינים את חרב הפיטורין מונחת על צווארנו, לרוב בצדק, גם אם בפועל, לנוכח מידת החשיבות המינימלית של הדברים שבהם עסקנו, לא הייתה לכך שום סיבה הגיונית. בדיעבד, כמובן, אינני זוכר דבר מכל אותם תוצרים סופיים שבהם הכל היה בסדר, אבל את אותן טעויות בודדות שנפלו לאורך השנים אני זוכר היטב, והן אלה שהופכות את הזיכרונות מאותה תקופה לנעימים ולעתים אפילו מרנינים, בניגוד לאווירה המחניקה והלחוצה שבה תפקדנו בפועל. ומאז, כמעט בכל דבר שאני עושה (ולמזלו של העולם, אני עושה מעט מאוד), אני משתדל לשתול באג קטן שיכניס בו חיים, יקנה לו ייחוד כלשהו ויימצא, אולי, ברבות הימים על ידי מישהו שינבור במקום הלא נכון. ואני מקווה שאותו מישהו ימצא את הדבר משעשע, ולא יידע לעולם אם נעשה בכוונה תחילה או לא.

אריך קסטנר מגלה את נפלאות הגוף שלו (אילוסטרציה)

וחשבתי על כך גם השבוע, כשקראתי את "Never Let Me Go" הנפלא של קזואו אישיגורו, שמסיבות השמורות עם הוצאות הספרים בארץ, לא יצא לאור בעברית עד היום. כי גאונותו של אישיגורו טמונה תמיד בבאגים הקטנים שהוא שותל בתוך המערכת; והוא שותל אותם בשתי דרכים שונות, שכל אחת מהן חיונית לחלוטין: ראשית, בכל אחד מספריו יש משפט אחד – ולא יותר – שלכאורה לא מתאים לטון הכללי של המספר. ובכל ספר, נדמה ברגע הראשון שהמשפט הזה צורם, ומעיק, ומיותר, ואני ממש כועס על אישיגורו על שלא עמד בפיתוי והכניס אותו. וממרחק הזמן, המשפט הזה נזכר הרבה יותר מכל האחרים, והוא שמעניק ליצירה איזה רגע של חספוס לא נעים, מטריד ומתסיס, שמותיר אותה חיה זמן רב אחרי שמקבילותיה שוקעות אל תהומות השכחה – ממש כמו העדשה של הנסיכה, שתמיד חשדתי שגם היא, ולא רק הנסיך, שמחה בעצם על קיומה, כי סוף סוף הפר משהו את שגרת חייה המשמימה.

קזואו אישיגורו מגלה את נפלאות הגוף שלו (אילוסטרציה)

ושנית, וברמה הכללית יותר, כל כתיבתו של אישיגורו נבנית על הערעור הקל הזה: ההסטה של הריאליזם הפדנטי, של התיאור המדויק והמפורט של כל מאורע, של הזרימה של הכתיבה שלו, שיש בה אלמנטים של מוזיקה ושל מים, במעלה אחת הצידה; לא יותר, אבל גם לא פחות. והמעלה האחת הזאת, היא שיוצרת איזה אי-שקט לא מובן, והיא שמאפשרת לנו לראות את העולם מזווית שהיא גם מוכרת וגם לא לגמרי מוכרת, כאילו הונח לוח זכוכית ענק על העולם והוא משקף לנו הכל באופן מושלם, ובכל זאת אנחנו יודעים שהוא תמיד שם. והידיעה הזאת, וההבנה שלעולם לא נוכל להעלים את הזכוכית לחלוטין, מאלצת אותנו לחשוב על כל מה ש"טבעי" ומובן מאליו ולדעת שהוא לא באמת טבעי ולא באמת מובן מאליו. ושאפילו אם אלה לא הרגליים של אבא שלי, משהו בכל זאת מסריח פה.