כזכור, החלק הראשון של הפוסט הסתיים בשלב שבו אני מתחזה זה שבועות אחדים לסופר אמיר גוטפרוינד ומגיע מדי פעם לחנויות ספרים על מנת להקריא מספריו ולחתום עליהם, מתוך שאיפה לזכות בתהילה המאפיינת סופרים נחשבים.

אחרי שש הקראות כאלה, שנפרשו כאמור על פני כמה שבועות, אני חייב להודות שהתחלתי להשתעמם. אחרי הכל, אמרתי לעצמי, לא חוכמה גדולה היא להתחזות לסופר שאיש אינו מכיר ביבשת שבה אני נמצא. זאת ועוד, הבנתי שרמת התהילה שלה אזכה בדרך זו היא מטבעה מוגבלת בהיקפה. אם אני מעוניין להרחיב את קהל מעריציי באופן משמעותי, חישבתי לעצמי, עלי לנקוט צעדים נועזים יותר. עם זאת, היה לי ברור שיש גבול למה שאני יכול לעשות בלי להסתכן יותר מדי. הייתי יכול, כמובן, לנסות להתחזות לסופר ישראלי הרבה יותר מפורסם – מאיר שלו או דויד גרוסמן, לדוגמה – אבל הסיכון שבקהל יהיה נוכח ישראלי אחד לפחות, שיידע לזהות שלא מדובר בי, היה גבוה מדי. אותם הדברים היו נכונים עוד יותר, כמובן, אילו הייתי מנסה להתחזות לסופר אמריקני מפורסם – ג'ונתן פראנזן או מייקל שייבון, לדוגמה.

במשך כמה שבועות הייתי מיואש למדי, מנסה לשעשע את עצמי בעוד כמה הופעות מזדמנות כאמיר גוטפרוינד, אבל מתוסכל יותר ויותר ממספר הנוכחים, שהיה נדמה לי שהוא הולך ומצטמצם. ואז, יום אחד, עלה במוחי רעיון גאוני.

אני ממשיך לחתום כאמיר גוטפרוינד

בכמה מביקוריי התכופים בחנות ספרים גדולה ליד ביתי, שמתי לב לכך שבמקרים מסוימים, למרות העובדה שספר מסוים מוצג כספר חתום, הסופר איננו זה החתום עליו. כאשר מדובר בסופר שאיננו נמצא עוד בין החיים, מתברר, ובמקרים שבהם הוא כתב את ספרים בשפה שאינה אנגלית, הוצאות הספרים מנצלות עובדה זו כדי לשלוח את מתרגמי הספר לחתום עליו. כך ראיתי, בין השאר, עותק מהודר וחדש של "דון קיחוטה" מאת סרוונטס, חתום בידי המתרגמת אדית גרוסמן, עותק של הכרך הראשון של "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט, חתום בידי המתרגמת לידיה דייוויס, וגם את ספריו החדשים יחסית של הסופר הצ'יליאני רוברטו בולאניו, שהלך לעולמו לפני שש שנים בסך הכל, חתומים בידי המתרגמת נטשה ווימר. בכל פעם שבה הייתי רואה את המדבקה על הספרים הללו, המבשרת על "autographed copy", הייתי מוצא את עצמי מבולבל ברגע הראשון, תוהה איך בדיוק הסופרים המתים האלה הצליחו לחתום על ספריהם, עד שהייתי פותח את הספרים ומגלה את חתימת המתרגמים. הדרך מהבנה זו לרעיון שהבשיל במוחי הייתה קצרה מאוד: להתחזות לסופר גדול אולי אינני יכול, אבל להתחזות למתרגמו של סופר גדול אני יכול גם יכול.

נטשה ווימר מקריאה מספרו של רוברטו בולאניו (משמאל: פרנסיסקו גולדמן)

מתוך עיון בספרים שהיו לי על המדף, בחרתי באלה שתורגמו על ידי המתרגם המצוין ריצ'רד פוויר, שתרגם בשנים האחרונות יחד עם אשתו, לאריסה וולוחונסקי, רבים מענקי הספרות הרוסית לדורותיהם, ובהם דוסטויבסקי, טולסטוי, צ'כוב וגוגול. היתרונות הגלומים בפוויר היו רבים. ראשית, בשל העובדה שהוא מתרגם סופרים נחשבים מאוד, הרי שהסיכוי לזכות בתהילה אגב התחזות לו גדול יחסית, ולבטח גדול הרבה יותר מבהתחזות לאמיר גוטפרוינד; שנית, כמתרגם – ואפילו הוא מתרגם ידוע מאוד – הסיכוי שאנשים יכירו אותו ויידעו לזהות שאני אינני הוא היה נראה לי קלוש מאוד; ושלישית, בניגוד למרבית המתרגמים, שנהוג לחשוב שהם בקיאים היטב בשפה שממנה הם מתרגמים, הרי שפוויר יודע מעט מאוד רוסית. שיטת העבודה שלו ושל אשתו, דוברת רוסית מלידה, היא שוולוחונסקי מסבירה לו מה כתוב במקור באנגלית בסיסית, והוא מנסח את הדברים מחדש באנגלית מסוגננת יותר, כאשר היא מפקחת ומקפידה שהסגנון יהיה דומה למקור. כריצ'רד פוויר, אפוא, ובניגוד למתרגמים אחרים, לא היה שום חשש שמישהו בקהל יתקיל אותי עם שאלות בשפה שאינני דובר. ליתר ביטחון, הצטיידתי בסטודנטית זרה מאוקראינה, שתשב בקהל בתור אשתי דוברת הרוסית למקרה הצורך, ויצאתי לדרך כמתרגם העכשווי המוערך ביותר של הספרות הרוסית הקלאסית, זוכה פרס ה-PEN/Book of the Month Club.

ריצ'רד פוויר, מתרגם דגול

מאחר שכבר היו לי הניסיון והביטחון הדרושים, לא טרחתי הפעם לעשות ניסוי כלים בחנויות ספרים קטנות ועצמאיות. הלכתי ישירות לרשתות הספרים הגדולות, ואלה קיבלו את פניי בהתלהבות. גם היענות הקהל הייתה מרשימה. בכל ההקראות שלי נכחו עשרות רבות של אנשים, ובחלק מהמקרים לא היה די בכיסאות שהוצבו על ידי מנהלי הסניפים, ואנשים עמדו מאחוריהם וביניהם בצפיפות רבה. הייתי מקריא קטעים קצרים מן התרגום – לעתים של דוסטויבסקי, לעתים של טולסטוי, ובמקרים נדירים יותר, של צ'כוב וגוגול – ולאחר מכן מסביר את הקשיים שבהם נתקלתי בתרגום הקטעים הללו; כל זאת, כמובן, על בסיס דוגמאות שניתנו בהקדמות לספרים ובראיונות עם פוויר שמצאתי באינטרנט. דיברתי הרבה על כישלונותיהם של מתרגמים קודמים, שלא הצליחו כמוני לדמות את הרוסית האידיומטית המופלאה של ענקי הספרות, וכמובן חתמתי על המון ספרים והצטלמתי עם המון אנשים, מאושר בגין רגעי התהילה שזכיתי בהם. רגע השיא מבחינתי היה כאשר דיברתי בחנות הספרים העצמאית המיתולוגית בניו יורק, The Strand, לאוזני קרוב למאה אנשים שהביטו בי בעיניים נוצצות. אחד מהם הרים את ידו בסיום הערב ואמר שכדובר רוסית, הוא נאלץ להודות שהתרגומים שלי ושל אשתי אף עולים לעתים קרובות על המקור. בביישנות מסוימת ציינתי שהוא לא הראשון שטוען כך. 

אני מקריא מתרגומיו של ריצ'רד פוויר בחנות הספרים המיתולוגית The Strand

ועדיין, אחרי חמש הקראות, הרגשתי שמשהו חסר לי. כי למרות כל מחיאות הכפיים ולחיצות היד והתשבחות וגלי ההערצה, בתוך תוכי ידעתי שלא אותי כולם באים לשמוע, אלא את אלה שאת דבריהם אני מתווך; כי מתרגם, בסופו של דבר, הוא תמיד כינור שני, והצלחתו הגדולה ביותר היא כאשר הוא אינו מורגש. ואני רציתי מאוד להיות מורגש: רציתי שעלי ידברו, ולא על דוסטויבסקי; שאותי יעריצו, ולא את טולסטוי; שמדבריי יצחקו ויבכו, ולא מאלה של צ'כוב. ובשלב הזה, הבנתי שנותרה לי רק ברירה אחת.

בזמן ההקראות שבהן כיכבתי, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שמעטים מאוד היו האנשים שבאמת קראו את היצירות שאותן תרגמתי (לכאורה). רוב הנוכחים היו כאלה ששמעו על הסופרים המפורסמים, כמובן, אבל הם לא באמת קראו אותם, ולכל היותר הכירו את העלילה הבסיסית מעיבודים קולנועיים שצפו בהם לאורך השנים. חלקם הגדול לא הכירו את היצירות כלל, והם הגיעו להקראות רק משום שהיו במקרה בחנות בזמן שהן התחילו ובאו להקשיב מתוך סקרנות. בין הנוכחים היו אמנם תמיד גם אנשים בודדים שקראו את היצירות – בדרך כלל בעבר הרחוק, ובכל מקרה לא את התרגומים שלי – אבל גם התמצאותם של רוב אלה לקתה מאוד בחסר. ניכר היה שאין לרובם מושג מתי הספרים נכתבו, מהו הקונטקסט ההיסטורי שאליו הם מתייחסים, מי מבין הסופרים קדם למי, וכדומה. באחד המקרים אפילו שאל אותי אחד מהנוכחים אם התייעצתי עם צ'כוב כאשר נתקלתי בקשיים בעת תרגום סיפוריו, והאם הוא שיתף אותי בדעתו לגבי איכות התוצר הסופי.

מתוך התגבשותה של ההכרה הזאת בבורותם של רוב השומעים, עלה בדעתי שבמקום להתחזות למתרגמם של ענקי הספרות הרוסית, מדוע שלא אתחזה לענקי הספרות הרוסית עצמם? הנחתי אמנם שבכל קהל יימצאו מספיק אנשים שיידעו שטולסטוי ודוסטויבסקי כבר לא נמצאים עימנו, אבל מה לגבי גוגול, לדוגמה? האם בתוך קהל מקרי של אנשים שהתקבצו לשמוע סופר מקריא בחנות ספרים יימצא מישהו שלא רק יודע שעברו יותר מ-150 שנה מאז שזה הלך לעולמו, אלא גם יהיה משוכנע בכך בכל מאת האחוזים, וגם יעז לומר זאת באופן פומבי ולהסתכן בכך שיהפוך למושא ללעג במקרה שהוא טועה? מתוקף ההיכרות שצברתי עם קהל הקוראים, הרשיתי לעצמי להמר שלא.

מנהלי החנויות היו עניין אחר. בתמימותי, הנחתי שלאלה תהיה התמצאות מינימלית בתולדות הספרות העולמית, ושמשהו ייראה להם חשוד באדם המופיע ומכריז שהוא ניקולאי גוגול בכבודו ובעצמו. אבל בניגוד לחששות שלי מהתחזות לסופרים חיים, במקרה הזה הרגשתי שאין לי יותר מדי ממה לפחד. לכל היותר, שכנעתי את עצמי, מנהל החנות יחשוד שמדובר במטורף ויבקש ממני לעזוב את המקום. החלטתי לנסות את מזלי. ליתר ביטחון, בחרתי בסניף של רשת הספרים "בורדרס" הממוקם ממש בלב העיר, כדי שייקל עלי לברוח ולהיעלם בתוך ההמון במקרה הצורך.

ניקולאי גוגול האמיתי

למותר לציין, כל חששותיי היו מיותרים. מנהל החנות שאליה נכנסתי שלשום היה בחופש, וסגנו לא היסס לרגע לפני שהזמין אותי להקראה ולחתימה על ספרים. מאחר שלא רציתי לתת ליותר מדי אנשים לראות את המודעה ולהסתכן בכך שמישהו מביניהם יבין שמשהו בה לא הגיוני, הסברתי שאני נמצא בעיר רק יומיים, ולכן אוכל להקריא רק באותו ערב או למחרת. סגן המנהל הנהן בהבנה וקבע איתי לשעות הצהריים של יום המחרת. כשהגעתי למקום, לא הופתעתי לגלות על הקיר שלט סטנדרטי שבישר על הגעתו של הסופר הדגול ניקולאי גוגול לחנות לצורך דיון וחתימה על ספרו, "נפשות מתות".

השלט המבשר על הגעתו של ניקולאי גוגול (1852-1809) לסניף "בורדרס"

בשל ההתרעה הקצרה, מספר הנוכחים במקום לא היה עצום, אבל עדיין נכחו שם כמה עשרות, והם התרגשו מאוד כשדווח להם שהסופר הענק, מחבר "יצירת המופת הקומית הגדולה ביותר בתולדות הספרות הרוסית", כהגדרת סגן מנהל החנות הנרגש, מכבד אותם בנוכחותו. סגן המנהל אמנם היסס לשנייה כשהקריא מתוך כריכת הספר משפט שבו נטען שזהו התרגום החדש הראשון זה כמה עשרות שנים, אבל בתוך כל הלחץ הוא החליט שהוא כנראה לא הבין משהו ופינה לי את הבמה.

מה אומר, זה היה הערב הגדול ביותר של חיי. כל הנוכחים תלו בי עיניים מעריצות בזמן שהקראתי, בהטעמה רוסית קלה שאימצתי לצורך העניין, קטעים נבחרים מספרי, ובפעם הראשונה הרגשתי שהתהילה היא אכן שלי בדין, ולא של מישהו אחר. לא שכחתי כמובן להרעיף תשבחות על המתרגמים, ועניתי בהרחבה על מספר שאלות בנוגע למשבר העובר על רוסיה בימים אלה (למזלי, קראתי לא מזמן את "רוסיה של פוטין" של אנה פוליטקובסקאיה ויכולתי לתבל בפרטים פיקנטיים).

משבר קטן התעורר רק בשלב שבו מישהו בקהל ביקש ממני לקרוא קטע מהספר ברוסית, על מנת שהוא יידע איך זה נשמע במקור. חככתי בדעתי לשנייה, וכבר תכננתי להגיד שלצערי אין הנוסח הרוסי מצוי בידי, כשפתאום חשבתי על רעיון אחר. ניגשתי לתיק שלי, שהיה מונח על כיסא צמוד לשולחן שמאחוריי, ושלפתי ממנו את העותק העברי של "העולם, קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד, שאותו עדיין לא סיימתי. פתחתי את הספר במקום שסימנתי לעצמי, והקראתי ממנו בעברית את אותו קטע על השואה שהייתי מקריא תמיד, זוכר להוסיף מבטא רוסי ולהפוך את היטלר לגיטלר, למען האמינות. השואל התמוגג ואמר שמעולם לא שמע שפה יפה כל כך, ואני הודיתי לו במבוכה מעושה.

בסיום הערב חתמתי על יותר מארבעים ספרים, ואני לא יכול שלא לתהות מה יהיה ערכם של אלה כאשר יוצעו למכירה על ידי חלק מהקונים, וכיצד הם יישבו את הסתירה בין תאריך פטירתו של הסופר לבין העובדה שחתם להם על הספר במו ידיו ועטו המהודר.

אני משיב לשאלות כניקולאי גוגול

הבחור האחרון שעמד בתור כדי שאחתום על ספרי התנהג באופן קצת מוזר, ומדי פעם, כשמישהו הצטרף לתור מאחוריו, ביקש ממנו לעקוף אותו כדי לוודא שיישאר אחרון. אחרי שתורו הגיע סוף סוף, והמקום כבר החל להתרוקן, הוא הגיש לי את ספרו וביקש שאקדיש לו את הספר באופן מיוחד. "מה אתה רוצה שאכתוב?", שאלתי. "לאדם, הלא-אידיוט היחיד בקהל", הוא השיב, וחייך לעברי חיוך של שותפות לעבירה. חייכתי אליו בחזרה, חתמתי כבקשתו, לקחתי את התיק שלי מהכיסא ויצאתי אל הלילה הגשום, יודע שהקריירה הספרותית הקצרה שלי הגיעה לסיומה.