הפער בין הצלחה לכישלון יכול להיות קטן מאוד, והפער בין מחאה פוליטית חתרנית לקיטש תיירותי זול – קטן עוד יותר. לפני כמה שנים עברתי ליד הפסל המשעשע של גולדה מאיר הניצב בפינת רחוב ברודוויי ורחוב 39 בניו יורק בדיוק בשעה שיונה בעלת תודעה פוליטית מפותחת החליטה לעמוד על ראשה של גולדה ולחרבן עליו. כמי שהיה מכור מאז ומעולם לסימבוליזם אידיאולוגי פשטני, ניסיתי כמובן ללכוד את הרגע, נעמדתי ליד הפסל וביקשתי מאחד הנוכחים שהיו עימי לצלם אותי לצד גולדה והיונה המחרבנת. הוא שלף את המצלמה בזריזות, התמקם מול הפסל, וכחצי שנייה לפני שלחץ על הכפתור, היונה השלימה את מלאכתה והתעופפה מהמקום, חסרת מודעות לחלוטין לדרמה הגדולה שבה נטלה חלק. אני נותרתי עם תמונה תיירותית זולה ונטולת ערך פוליטי, שאותה אני שולח עד היום לכל מי שמבקש תמונה שלי, בסוג של ריטואל היזכרות חוזר ונשנה בכוחן הבלתי מספק של כוונות טובות.

כתבתי לא מזמן על יופיים של דברים לא שלמים (ולמעשה, זה מה שאני כותב עליו כבר שלוש שנים לפחות), אבל יש החמצות שאי אפשר שלא להצטער עליהן. את אליוט סמית, שאותו פספסתי בגלל טיסה שאיחרה ביום, לא אזכה עוד לראות; את התואר האחר, שברחתי ממנו כי נפחדתי ברגע האחרון, לא אשוב עוד לעשות; ואת הדברים שאמרתי והרחיקו, או הפסיקו, או הכאיבו, לא אוכל עוד להשיב.

ואולי לכן, צריך לשמוח במיוחד על ציפורים שלא עפות מוקדם מדי:

ועל פסלים שאינם זקוקים בכלל לציפורים:

ויותר מכל, על כך שפרפרים אוהבים כל כך להתיישב עלי, ולא בורחים גם כשמסתכלים עליהם, וגם כשמצלמים אותם, וגם כשאני אומר להם את כל הדברים הלא נכונים.