איש לא ידע מאין היא תצא, אם בכלל, ובעת שהמתין, מכלה באופן סופי את שאריות העור האחרונות שנותרו מסביב לציפורניו, הוא חשב על כל מה שעברו ביחד ותהה אם דווקא עכשיו, באופן פתאומי ומיותר וחסר משמעות כל כך, הכל ייגמר. עברו בסך הכל שלוש עשרה שעות מאז שראה אותה, אבל מה שעבר עליה בזמן הזה היה עבורו – ועוד יותר מכך עבורה – בלתי ניתן לחלוטין להבנה; הוא דמיין אותה מיטלטלת מאדם לאדם, מנסה למצוא בהם סדר או היגיון, מושלכת כחפץ בין חפצים אחרים, מוקפת תיקים ורעשים ותנודות וריחות; וכולם לא מוכרים, לא מזוהים, מאיימים, מסוכנים. הוא ידע שהמרחק ביניהם, אילו מדדו אותו ביחידות השגרתיות, היה קטן להפליא, אבל כמה מגוחכות היחידות האלה כשהן ניצבות בפני המציאות, שבה מרחקים נמדדים לא בסנטימטרים אלא בפעימות של הלב, בדרגות של ציפייה ותקווה וייאוש. היה לה טוב, הוא ניסה לשכנע את עצמו, היה לה טוב, אבל כל השנים והימים והשעות נמחקו באחת, נמוגות אל תוך השעה האחרונה שבה, מעבר לכל ספק, היה לה רע, רע מאוד, ואלה שבאו אחריהן – הראשונות זה זמן רב שאותן לא יוכל לפענח לעולם – לבטח לא הביאו עימן נחמה. והוא המשיך להמתין, מתפלל שהדלת תיפתח סוף סוף, לעזאזל, שתיפתח, וממרחק ראה אנשים שמחים, דרוכים, אנשים שאינם יודעים דבר.

הוא עמד לברוח, לחפש מענה אנושי כלשהו, ודווקא אז החלה הדלת לנוע במפתיע, ציריה חורקים באיטיות מרגיזה, אך בכל זאת עדיפה, בכיוון המבוקש. כשרכן בזווית מסוימת ועיקם את צווארו עד כאב היה נדמה לו שהוא יכול לראות אותה נעה לעברו, אך הנסיבות לא אפשרו לו להגיע אפילו למסקנה הראשונית והחשובה ביותר, והדממה המעיקה מכיוונה פצעה בו כקורנס. ועדיין, מה שכנראה היה היא המשיך להזדחל לעברו, ומשנייה לשנייה נגלה לו יותר ממנה, והוא ראה שהיא מכונסת בפינה, לא זעה ולא משמיעה הגה, ספק חיה ספק לא, ורק ברגע האחרון, כשכבר כמעט אמר נואש, הוא חשב לקרוא בשמה, והיא פשטה איבריה בתדהמה והוציאה מפיה יללה אומללה כל כך, שעוד לפני שהספיק לעכל את משמעות הדברים כבר חש את הצמרמורת חולפת בגוו, את הדמעות הנקוות בשולי העיניים, ואת ההקלה העצומה שכבשה את כל הווייתו, חורצת חריצים של תקווה בנשמתו. יהיה בסדר, לחש לה בלי מילים. יהיה בסדר, אני נשבע.