"ארקאדי סיפר אי-אלה חדשות מפטרבורג, אבל חש מבוכה קלה, אותה מבוכה היורדת בדרך כלל על אדם צעיר, שעתה זה יצא מכלל ילדות והוא שב אל המקום שהוא מוחזק שם עדיין ילד. הוא האריך בדברים ללא צורך, נמנע מן המילה 'אבא' ופעם אחת אף החליפה ב'אבי', שאותה התיז, אמנם, מבין שיניו; בחופשיות-יתר מזג לעצמו יין, הרבה יותר ממה שרצה, ושתה את כולו".
(איוואן טורגנייב, מתוך "אבות ובנים"; מרוסית: נילי מירסקי)
"באופן עקרוני יותר, אני מתעניין בזיכרון משום שזהו הפילטר שדרכו אנו רואים את חיינו, ומאחר שהוא מעורפל ולא ברור, גלומות בו האפשרויות להונאה עצמית. בסופו של דבר, ככותב, אני מתעניין יותר במה שאנשים מספרים לעצמם שקרה מאשר במה שקרה באמת".
(קזואו אישיגורו, מתוך ראיון לאדם דאן בסי-אן-אן; מאנגלית: תום)
"אני מודע לכך שאנשים עדיין קוראים ספרים ושיש אנשים שממש אוהבים אותם, אבל ב-1946 בגריניץ' וילג' הרגשות שלנו ביחס לספרים – אני מדבר על החברים שלי ועל עצמי – היו חזקים יותר מאהבה. זה היה כאילו שלא ידענו היכן מסתיימים אנחנו ומתחילים הספרים. ספרים היו מזג האוויר שלנו, הסביבה שלנו, הלבוש שלנו. אנחנו לא סתם קראנו ספרים. אנחנו הפכנו להם. לקחנו אותם לתוך עצמנו והפכנו אותם להיסטוריה שלנו. בעוד שקל יהיה לומר שברחנו לתוך ספרים, ייתכן שיהיה נכון יותר לומר שספרים ברחו לתוכנו. ספרים היו בעבורנו מה שסמים היו בעבור אנשים צעירים בשנות השישים. (...) אלמלא הספרים, היינו נתונים באופן מוחלט לחסדים של המין. לא היה כמעט שום דבר אחר שהיה רב עוצמה מספיק כדי להסיח את דעתנו או להסיט אותנו מדרכנו; היינו זוחלים אחר סקס, מתפתלים ומתעוותים בעקבותיו כל הזמן. ספרים אפשרו לנו לראות את עצמנו כדמויות – כן, היינו דמויות! – וזה נתן לנו מידה קטנה של שליטה".
(אנטול ברויארד, מתוך "Kafka Was the Rage"; מאנגלית: תום)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
