"כל החיים שיכולים היינו לחיות, כל האנשים שאף פעם לא נכיר, אף פעם לא נהיה, הם נמצאים בכל מקום. זהו העולם" (אלכסנדר המון, "פרויקט לזרוס")

מספרים על ארכימדס שביום שבו הרומאים כבשו סוף סוף את סירקוזה, בה התגורר, הוא היה עסוק כל כך בשרטוט איזו בעיה גיאומטרית באדמה שלא שם לב לכך שעירו נכבשה. כשאחד החיילים הרומאים ציווה עליו לקום ולבוא עימו למפקד הצבא, נבח עליו ארכימדס בזעם, "אל תמחק את המעגלים שלי". החייל, כדרכם של רבים מדי מאלה, לא התלהב מהיחס המזלזל, נעץ בו את חרבו והרגו.

אם יבוא יום ורומאים יכבשו את עירי, אין לי ספק שאצליח גם אני להחמיץ אותם. בינתיים, בנסיבות דרמטיות פחות, אני מצליח להחמיץ גם אירועים מינוריים, ולפיכך גם מעוררי אמפתיה, הרבה יותר. וכך, בין שלל הצבעים והצורות שניסיתי ללכוד, מתחת לשלט הרחוב הנושא את שמו של המתמטיקאי היווני, משמאל לשיחים הירוקים ולרמזור הירוק מעט פחות, אני מופתע למצוא זוג מקסים ברגע של אהבה וכמעט מתפתה לצעוק "אאורקה". הוא נושא את התיקים (שלו? של שניהם?), היא נשענת על העמוד מאחוריה ובמקביל רוכנת מעט לעברו, ומשהו בהם משדר ראשוניות ומבוכה ותקווה, וביחד הם מייצרים שיווי משקל חדש, משברים את הקווים האנכיים והאופקיים ומסיטים את המבט הצידה, שם נמצא תמיד את מה שראוי באמת למצוא, וחדוות הגילוי תגרום לנו להאמין שמעתה נזכור למקד את מבטנו מחדש כבר מהרגע הראשון, אבל אז, כרגיל, שוב נשכח.