“כשהספרדים כבשו את מקסיקו, הם החליטו, בחוכמתם כי רבה, לייבש את האגם ששכן בפסגת הרמה המרכזית. את בירתם המקומית, נואבה אספניה, הם בנו על שכבת האדמה הספוגית והבלתי יציבה שנותרה אחרי ייבוש האגם, ועל שכבה זו גם מיקמו את סמלי שלטונם: ארמונות וכנסיות ומבני ציבור, מרהיבים ומוזהבים ובעיקר כבדים. לא חלף זמן רב, והעיר החדשה החלה לבטוש בקרקע המעיכה מתחתיה, להשקיע ולהכריע אותה, עדות איטית אך בלתי ניתנת לערעור לתשוקתו של העבר להוסיף לשחר לטרף גם שנים אחרי שהיה לזיכרון רחוק. ועוד בטרם השביע העבר את רעבונו, באו תושבי העיר, רעבים פחות אך צמאים יותר, והחלו שואבים מים משכבת הסלע התת-קרקעית, משמידים בכוחות עצמם את משקל הנגד היחידי שעמד בפני הקרקע הצוללת, חורצים במו ידיהם את גזר דינם. מקסיקו סיטי שוקעת, תוצאה של עבר והווה, אטימות ואלימות, טיפשות וחוסר אחריות. את המחיר ישלמו כולם.

"כשהגעתי לעיר לראשונה – ב-1967 או 1965, או אולי 1962, אינני זוכרת תאריכים יותר – היו לי תיק יד קטן, מצלמה ואהבה לשירה. נעתי במעגלים, בין בניינים ובין משוררים, והנצחתי את כולם במילים ובתמונות. תצלומיי הראשונים בלבלו אותי: כל אדם היה ישר, וכל מבנה – נטוי על צדו. עבר זמן עד שהבנתי שהבעיה אינה בי אלא בעיר. ובכל זאת, בתפיסתי המשכתי ליישר כל בניין (ודווקא לאנשים הוספתי זוויות, לעתים בצדק, לעתים לא), לצאת מן המעבדה כשכולם יציבים וחזקים ונישאים. עיני התייר, כמו עיני האוהב, מסרבים להכיר בפגמים, כאילו היו מתעוורים מרצון. וכך כל עקוב היה למישור, וכל פצע לנקודת חן.

"התייר, ובוודאי התייר שהוא גם צלם, תופס את היומיומי כאקזוטי ובכך מכשיר כל עוולה. העוני הופך לאסתטי, הכוח לריטואל, האלימות לטקס. עין חיצונית אף פעם איננה בנמצא, וכיצד תהיה? התושב המקומי הוא לא יותר מהיפוכו של התייר, עיוור בלי דעת התופס את האקזוטי כיומיומי ובכך מחמיץ את הייחוד והטירוף הגלומים בו: העוני אינו נקלט, הכוח נתפס כטבעי, האלימות נחווית כגזירת גורל הכרחית. וביניהם, בחרכים ובקצוות, בפינות האפלות ובסדקים הצרים, העיר מוסיפה לשקוע, יותר מ-15 סנטימטרים בשנה, לוקחת עמה את תושביה שאינם כשירים עוד לשים לב. כשתקרוס, יביטו בה בתדהמה ויתקשו להבין. הדג אינו יודע שהוא שוחה במים; והאדם – במה הוא שוחה?".

[אאוסיליו לקוטורה, "מקסיקו שוקעת" (תרגום: תום)]