אחרי הפוגה ארוכה מדי, אני חוזר לפרויקט "כך אהפוך לאושיית תרבות", בתקווה שבחודשים הקרובים אספיק להרחיב אותו עוד יותר. לכל מי שזה עבורו המפגש הראשון עם הפרויקט, אני ממליץ מאוד לקרוא לפחות את פרק ההקדמה לפני שימשיך הלאה, על מנת שיידע במה מדובר. אפשר, כמובן, להמשיך ולקרוא גם את שאר פרקי הפרויקט (שבעה עד היום; הפניות ניתן למצוא מצד שמאל או בתחתית הפרק הנוכחי), אבל אין שום חובה או צורך להקפיד על סדר כלשהו.

נתקלתי לראשונה בעבודותיו של האמן הרוסי-אמריקני אלכסנדר קוסולאפוב^* במהלך שיטוט אקראי באזור הגלריות של צ'לסי בניו יורק בדצמבר 2005. העבודות לכדו את תשומת לבי באופן מיידי, משום שהן עסקו – באופן אירוני, מתוחכם, פרובוקטיבי ועם זאת משעשע ומודע לעצמו – בנושאים דומים מאוד לאלה שאותם ניסיתי אני, בדרכי המאוד לא אמנותית, לחקור באותה תקופה. קוסולפוב מתמקד בקשר שבין הקפיטליזם ותרבות הצריכה לבין הדת והפוליטיקה בהתגלמויותיהן המודרניות, וזאת תוך חיבור חוזר ונשנה בין שני העולמות השונים כל כך שאותם חווה: הילדות וחייו הבוגרים הצעירים תחת השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, וחייו במעוז הקפיטליזם האמריקני אליו היגר בשנת 1975, בהיותו בתחילת שנות השלושים לחייו. תוך ערבוב מבריק של הרטוריקה האמנותית המהפכנית הקומוניסטית, על יסודותיה הבומבסטיים והפטישיסטיים, עם השפה הגרפית של עולם הפרסום המערבי, על גילוייו הדתיים והפטישיסטיים לא פחות, מעמיד קוסולפוב יצירות המצביעות על נקודות הדמיון וההשקה בין אמצעי השיווק וגיוס ההמונים של אידיאולוגיות הפוכות לכאורה. השימוש בשפת הפרסומת רחוק כמובן מלהיות סובטילי (כפי שיעידו הדוגמאות שאני מביא כאן), אבל קוסולפוב מצליח לשמור על מרחק בטוח מהפשטנות ומהגסות שעלול היה לגלוש אליהן באמצעות האלמנט ההומוריסטי והמשחקי שתמיד מודגש ביצירותיו, הרומז לנו שגם את האמנות שלו – בדיוק כמו את זו שאיתה הוא מתכתב – אסור לנו לקחת יותר מדי ברצינות, אם איננו רוצים ליפול באותו פח של סגידה למוצרים ולאמונות.

שתי עבודות של אלכסנדר קוסולפוב

כתבתי לקוסולפוב על הפרויקט וניסיתי להסביר לו מדוע פניתי אליו. שיתפתי אותו בחוויותיי האישיות ובתסכול שלי מתפיסתי העצמית כמהפכן כורסה שאינו עושה דבר זולת ההתלוננות והביקורת הבלתי פוסקת. הסברתי לו על הפער הבלתי נסבל בעיניי בין תפיסות העולם הרדיקליות שלי לבין חיי הבורגניים השבעים בפועל, על תחושת הייאוש הנובעת מחוסר האמונה ביכולת לשנות משהו באמת, ועל העובדה שאפילו את הדברים שבהם אני מאמין, לכאורה, אינני מסוגל לאמץ בלי ביקורת ובלי לזהות את המניעים הציניים ואת חוסר התוחלת הפרגמטית שמאחוריהם. כמו האידיאולוג המרקסיסט המבריק ליאון טרוצקי, הסברתי לו, אני מצליח במקביל להיות חדור להט אידיאולוגי בוער, וממש באותו זמן להתחיל להטיל ספק באותם דברים שאני מאמין בהם במידה רבה כל כך של שכנוע. כתוצאה מכך, הודיתי, אינני עושה דבר פרט לכתיבה (רק בלי הכישרון של טרוצקי), וגם זו לא מועילה לאיש. קיוויתי שהוא יבין מתוך הדברים מדוע עבודתו משמעותית כל כך עבורי, ושיידע כיצד לתרגם זאת ליצירה שתשלב אותי בתוכה בדרך כזאת או אחרת, ישירה או עקיפה.

הוא השיב לי כעבור זמן קצר באופן מנומס והבטיח כי ינסה לחשוב על הדברים בעתיד. סברתי כי ישכח ממני וכי לא אשמע ממנו יותר, אך כעבור כשנתיים הפתיע אותי כששלח לי סדרת תמונות מתערוכה חדשה, העתידה לעלות בגלריה ניו יורקית בחודשים הקרובים.

"לקח לי זמן מה לחשוב על דרך ליישם את מה שדיברנו עליו", כתב לי, "וכדרכם של העניינים האלה, ההארה הגיעה לגמרי במקרה. הייתי בטיול והלכתי לבקר בבית של טרוצקי, שאותו היה נדמה לי שהזכרת כמושא הזדהות, אמביוולנטי כמובן. שוטטתי שם בין החדרים, תוהה איך ליישב בין האידיאולוג החריף, המהפכן הכושל והבית המפואר שהיו בו אגף למשרתים (שאותם כינה, כמובן, 'משפחה') ומספר חדרים שלא היה מבייש את ארמון הסולטן. היה יום חם נורא, והלכתי לחפש לי משהו לשתות. קפטריה של ממש לא הייתה שם, אבל הייתה מכונה לממכר משקאות, ובהיסח הדעת הכנסתי לתוכה כמה מטבעות ולחצתי על הכפתור שהיה כתוב עליו 'קוקה קולה'. לגמתי מהפחית בשקיקה והמשכתי בסיור בבית, כשפתאום הבנתי שאני צועד בתוך הבית של טרוצקי עם פחית קוקה קולה ביד, וכמה מגוחך נראה בוודאי הדבר למבקרים האחרים – או אולי, מה שגרוע יותר – כמה טבעי זה נראה להם. ואז בא לי הרעיון.

אלכסנדר קוסולפוב, "טרוצקי קולה" (2009)

Alexander Kosolapov, “Trotsky Cola” (2009)

Trotsky’s Kitchen with Coca Cola Can

המטבח של טרוצקי עם פחית קוקה קולה

תצלום דיגיטלי בצבע (2009)

Trotsky’s Office with Coca Cola Can

המשרד של טרוצקי עם פחית קוקה קולה

תצלום דיגיטלי בצבע (2009)

Trotsky’s Bookcase with Coca Cola Can

ארון הספרים של טרוצקי עם פחית קוקה קולה

תצלום דיגיטלי בצבע (2009)

Trotsky’s Dining Room with Coca Cola Can

חדר האוכל של טרוצקי עם פחית קוקה קולה

תצלום דיגיטלי בצבע (2009)

Trotsky’s Study with Coca Cola Can

חדר העבודה של טרוצקי עם פחית קוקה קולה

תצלום דיגיטלי בצבע (2009)

Trotsky’s Bedroom with Coca Cola Can

חדר השינה של טרוצקי עם פחית קוקה קולה

תצלום דיגיטלי בצבע (2009)

Trotsky’s Toilet with Coca Cola Can

בית השימוש של טרוצקי עם פחית קוקה קולה

תצלום דיגיטלי בצבע (2009)

Trotsky’s Grave with Giant Coca Cola Can

הקבר של טרוצקי עם פחית קוקה קולה ענקית

תצלום דיגיטלי בצבע (2009)

פחית הקולה שבה נעשה שימוש בתערוכה (צילום: תום)