בפגישה הראשונה שלנו הלכנו לסרט של מייק לי, וכשהסרט נגמר הייתי צריכה להילחם בדמעות שבקצה העיניים והמשכתי לשבת עוד כמה דקות, מנקה את המשקפיים וממלמלת משהו מטופש על זה שאני אוהבת לכבד את האנשים שמופיעים בקרדיטים, מקווה מאוד שהוא לא מאמין לי. היה נדמה לי שגם הוא קצת פּריר, אבל לא העזתי לשאול ועד שהגענו למדרגות הרגע חלף וקצת הצטערתי שגם השתיקה נמוגה. הוא שאל אם אני רוצה לשבת איפשהו ואני הנהנתי וחיבקתי את עצמי כי היה לי קר, וצעדנו לאורך הרחוב עד שמצאנו בית קפה צרפתי קטן שנראה נחמד, התיישבנו ומאחר שלא באמת הייתי רעבה הצעתי שאולי נחלוק קינוח. הוא הסכים מיד בטון של מי שהיה נעתר לכל בקשה, והתעקש שאני אבחר, אז הצצתי בתפריט והזמנתי את העוגה עם השם הכי מתוחכם, משהו שוקולדי ובצקי ואלכוהולי ומחמם עם הרבה מילים צרפתיות שאני זוכרת רק את האחרונה שבהן, "פְלָמְבֶּה", כי הוא הגה אותה במדויק והוסיף בדיחה לא מצחיקה וחייכתי. וכשחיכינו מוללתי את האצבעות מתחת לשולחן ודיברתי על מוסיקה והוא הביט בי במבט רציני והקשיב, ואז המלצר הגיע סוף סוף והניח את הצלחת עם העוגה בינינו ושלף מצית משוכלל והבעיר את הנוזל השקוף מסביב והלך. ושנינו ישבנו בדממה ובהינו בלהבה הכחלחלה מאכלת את הקינוח שלנו, מתיכה אותו לעיסה צמיגית כהה שהלכה והתאיידה, וידעתי שצריך לכבות ואני חושבת שגם הוא ידע, אבל המשכנו לשתוק עד שהמלצר הגיע בבהלה ואמר שבסוף לא יישאר לנו שום דבר וכיבה את הבּעֵרה בעצמו. והיום אני חושבת כמה חבל שלא יכולנו לקחת משם את המלצר הזה איתנו, שיבוא ויגן עלינו וידאג לכבות את האש בזמן, שנים לפני שהספיקה לשרוף את הכל.