ברחוב שלי יש מסעדה. היא הייתה חביבה עלי מאוד עד לא מזמן, כי למרות העיצוב המזעזע שלה, האוכל בה מצוין והמחירים הוגנים. גם השירות היה תמיד יעיל ואדיב, והשילוב בין קרבתה לביתי, האווירה הנעימה והמזון המשביע עודד אותי לפקוד אותה לעתים קרובות למדי, ולמעשה אפילו קרובות מדי בהתחשב במצבו של חשבון הבנק שלי.

המסעדה ליד ביתו של תום (אילוסטרציה)

לפני כמה שבועות, כשעברתי ליד המסעדה, ראיתי חבורה של אנשים מתגודדים מחוץ לה ומחלקים פלאיירים לעוברים ולשבים. לקחתי אחד מהם על מנת להבין במה מדובר, וגיליתי שהמפגינים הם נציגים של ארגון הנגרים האזורי, המוחים על כך שבעלת המקום – שבבעלותה כמה מסעדות נוספות בעיר – מעסיקה נגרים שאינם חברים בארגון בשכר הנמוך משכר המינימום של הארגון בתהליך ההקמה של בית הקפה החדש שהיא פותחת במרחק כמה רחובות משם. בעלת המקום, כך מתברר, דחתה את כל בקשותיהם של נציגי ארגון הנגרים להיפגש ולנסות למצוא פתרון לבעיה, והיא מעדיפה – לדברי המוחים – לנסות לשבור את הארגון, תוך ניצול המצב הכלכלי הגורם לאנשים להיות מוכנים לעבוד תמורת משכורות נמוכות בהרבה מאלה הקבועות בכללים של הארגון. שכר זה, יש לציין, איננו גבוה במיוחד כשלעצמו, והוא מקובל על רוב מוחלט של בעלי העסקים בעיר. בפלאייר שאותו חילקו, ביקשו המפגינים מתושבי העיר לא לפקוד את המסעדה הנדונה, כמו גם את שאר המסעדות שבבעלות אותה מנהלת, עד שתחדול מהעסקת אותם נגרים. הם הדגישו שאין ברצונם לפגוע בתעסוקתם של עובדים אחרים, ולכן לא קראו להחרים או להעניש את הספקים השונים המעבירים סחורה לאותן מסעדות.

ההפגנה מחוץ למסעדה (אילוסטרציה)

כעבור שבוע בערך, הצטרפו גם נציגי ארגון המלצרים המקומי להפגנות מול המסעדה. לטענתם, בעלת המקום נוהגת במלצרים באותו אופן כמו בנגרים, והיא מעסיקה גם אותם (או ליתר דיוק, את החדשים שבהם) בתנאים לא הוגנים, נמנעת מלשלם להם שכר מינימום ואינה מעניקה להם תנאים סוציאליים בסיסיים. כתוצאה מכך, נוצרו במקום שני מעמדות של מלצרים – האחד, של הוותיקים יותר, הנהנים משכר מכובד ומתנאים סוציאליים סבירים, והאחר, של החדשים, שתלויים באופן כמעט מוחלט בטיפים ואינם מקבלים אפילו ביטוח בריאות בסיסי. ארגון המלצרים הצטרף אפוא לבקשתו של ארגון הנגרים להטיל חרם צרכנים על המקום, ונציגיו הצטרפו למשמרות המחאה וחילקו גם הם את הפלאיירים שנועדו ליידע את באי הרחוב בנוגע למצב.

אפרטהייד במסעדה (אילוסטרציה)

מאחר שאני אוהב לחשוב על עצמי כעל מי שזכויות עובדים חשובות לו, ולאחר שהשתכנעתי שבטענותיהם של הנגרים ושל המלצרים יש מידה רבה של צדק, הצטרפתי לחרם בלב שלם, גם אם בצער מסוים על כך שיימנע ממני לשבת במקום שאהבתי מאוד. ומאחר שמשמרות המחאה אינן נמצאות שם בכל שעות היום, דאגתי להפיץ את המידע בדבר נוהלי התעסוקה הבעייתיים של בעלת המקום גם בקרב מכריי. להפתעתי המסוימת, רובם לא ששו להחרים את המקום בעצמם. הם דיברו על הצורך לברר את הפרטים במלואם, ציינו שייתכן שיש סיבות מוצדקות לאפלייתם של המלצרים החדשים לעומת הישנים ולהעסקתם של נגרים שאינם בארגון במקום אלה שחברים בו ודורשים תשלום גבוה יותר, והודו שלצערם שהם אינם יכולים להיאבק בכל עוולות העולם, ושאין שום סיבה להניח שאי-הצדק במקרה הנדון גדול יותר מעוולות מוסריות אחרות שהם שותפים להן מתוך אי-ידיעה או אדישות. בכל הטיעונים הללו הייתה כמובן מידה רבה של אמת, ולכן הוויכוחים המעטים בינינו לא הביאו שום תועלת. התוצאה העגומה – ככל שהדבר נוגע לסטטוס החברתי האישי שלי, לא לצדק החברתי האוניברסלי – הייתה שחבריי המשיכו לשבת במסעדה בזמן שהנגרים והמלצרים מפגינים מחוץ לה, ואני נאלצתי לנדוד למקומות רחוקים יותר וטעימים פחות.

החברים של תום (אילוסטרציה)

הדרמה האמיתית החלה בשבוע שעבר, ומי שחולל אותה היה אחד המלצרים הוותיקים העובדים במסעדה. הלה נוהג לעבוד במשמרת הצהריים, ומתברר שבאחד הימים, לאחר שסיים את משמרתו, הוא נשאר בבגדי העבודה שלו (כל המלצרים במקום מחויבים בתלבושת אחידה), יצא החוצה והצטרף לנציגי המלצרים והנגרים המפגינים. וכך, בזמן שחבריו לעבודה המשיכו לשרת את הלקוחות במקום, עמד המלצר הנ"ל בחוץ וקרא לעוברים ולשבים להימנע מלהיכנס לתוכו, אף שבמעשה זה היה כדי לפגוע בפרנסתם של שאר המלצרים, וכמובן גם בפרנסתו שלו. בתגובה יצאו שניים מן המלצרים האחרים החוצה, ובמקום התפתח קרב צעקות חריף בינם לבין המלצר המפגין שכמעט וגלש לאלימות. למרות זאת, ביום שלאחר מכן שוב יצא המלצר להפגין אחרי סיום המשמרת שלו.

המלצר המפגין (אילוסטרציה)

כתוצאה מהמאורעות הדרמטיים, הגיעה למקום כתבת של אחד העיתונים המקומיים, ובסוף השבוע התפרסמה בעיתון כתבה ארוכה למדי המגוללת את טענות כל הצדדים. בעלת המסעדה טענה שהתנהגותו של המלצר מהווה בגידה של ממש ומבטאת חוסר נאמנות הן למקום והן לעובדיו. לשאלתה של הכתבת, היא השיבה כי בכוונתה לפטר את המלצר אם לא יחזור בו באופן מיידי ממעשיו ומהצהרותיו.

רוב המלצרים האחרים שרואיינו בכתבה (גם חדשים וגם ותיקים, יש לציין) צידדו בעמדת המנהלת וטענו כי כל עוד המלצר עובד במקום, אסור לו בשום אופן לבקר את ההתנהלות בו, ולכל היותר הוא זכאי להביע את מחאתו באוזני המנהלת בשיחה פרטית. שני מלצרים ותיקים שהתראיינו בעילום שם הודו כי באופן אישי הם אמנם מסכימים עם תוכן המחאה של המלצר, אולם הם סבורים שהדרך להיאבק במדיניות המנהלת היא מבפנים, כי אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ ולהשמיץ את המסעדה בפני זרים ועל ידי כך להביא לפגיעה בכל עובדיה, מה גם שיש נסיבות כלכליות אובייקטיביות שהופכות את מעשיה של המנהלת למובנים יותר. "אני מבין את מה שהביא אותו לעשות את זה", אמר אחד מהם, "אבל מסתייג באופן מוחלט מהדרך שבה הוא בחר. גם אם יש לו ביקורת, אסור לו להשמיע אותה באוזני זרים שאינם מבינים את כל הקונטקסט של המקרה".