דייב דוֹבּין הוא זמר ניו זילנדי נהדר, גם אם לא לגמרי עקבי ברמתו. קצת מביך אותי לכתוב עליו, כי הוא קשור בזיכרוני לתקופה אחרת כל כך שעצם הניסיון לחזור לשם משול בעיניי לניסיון לקרוא שירים שכתבתי בגיל 16, אבל אני מקווה שמתוקף אווירת החג – ויותר מכך, מתוקף הניסיון הלא אופייני שלי לקצר באופן יחסי – ייסלח לי הפעם. אני רוצה לכתוב על דובין כי די במקרה, בעת העברת עוד נתח מאוסף הדיסקים שלי לנגן ה-mp3 לקראת נסיעה ארוכה, הקשבתי לשירו האהוב עלי ביותר, Don’t Hold Your Breath, ופתאום חזרתי, אולי בניגוד לרצוני, ללילות הארוכים של לפני 15 שנה שבהם א' ואני היינו יושבים כל הלילה, מאזינים למוזיקה ומאמינים שיש דברים בעולם הזה שאפשר לשנות. ולדייב דובין היה חלק בזה, כי האלבום המצוין שלו שממנו השיר הזה לקוח, Lament for the Numb, הצליח להבקיע את חומות הציניות שלנו דווקא משום שהכיר בהן והתעקש להעמיד את הנאיביות והאמונה לצדן ולא במקומן, להכיל גם את הזעם וגם את התקווה, גם את הייאוש הגלובלי וגם את הנחמה הפרטית.

דייב דובין (אילוסטרציה)

לא מצאתי את השיר ביו-טיוב (או בכל מקום אחר ברשת), אז העליתי אותו בעצמי (אפשר בהחלט להתעלם מהווידאו הלא קשור והחוזר על עצמו שהדבקתי לו). גם לשיר אתם כמובן לא חייבים להקשיב, אבל כדאי לכם.

זה שיר על פנטזיה, והפנטזיה הזאת נושאת אופי של סיפור – ציני במודע – שאותו  מספר הגיבור לזו שאיתה הוא חולק את חייו. זו פנטזיה על עולם מושלם, שבו חוסר הצדק והעדר השוויון נעלמים, והמדוכאים זוכים מחדש בכל מה שנושלו ממנו. בנרטיב הקסום של דובין, החברות הגדולות בעולם מתכנסות בז'נבה, ליד האגם, על מנת לארגן מחדש את העולם באופן הוגן יותר. תוך שבוע מסיום הכנס, כל הפליטים ברחבי העולם כבר משוכנים במלונות חמישה כוכבים, וכל עודפי העולם המערבי מועברים למדינות הנחשלות באפריקה; הקונגרס האמריקני מחליט להחזיר את טקסס למקסיקנים (וגם, משום מה, את קליפורניה ליהודים), והצרפתים מפסיקים לבצע ניסויים גרעיניים באוקיינוס השקט ובמקום זאת שותלים עצים בברזיל; וזו רק ההתחלה. וכמובן, אפילו אנחנו מצליחים להידחף פנימה, כי אצל דובין, "The twelve tribes of Israel got down in Gaza for the last time; by the time they got to the West Bank, baby, it was Palestine". אכן, מתברר שכבר אז היו אנטישמים בז'נבה, לתשומת לבו של ליברמן (שבוודאי לא מופתע).

טקסס מוחזרת למקסיקו (אילוסטרציה)

הבתים מבשרי הפנטזיה נשברים בכל פעם על ידי הפזמון החוזר, שבו בת זוגו של הדובר מפצירה בו, מתחננת, "אל תעבוד עלי, אני מאמינה לכל מילה שאמרת; אל תפסיק, כשהכל נשמע כל כך טוב; אל תתבדח, כי מה שאתה מאמין בו יכול להתגשם". ועל כל אלה, משיב הדובר, מפוכח כתמיד, זה שנושא את הציניות שלו כמו תייר עם מצלמה: "Don't hold your breath" – כי לכל הדברים האלה באמת אין טעם להמתין, ומי שעושה זאת, דינו להתאכזב.

מה שאתה מאמין בו יכול להתגשם (אילוסטרציה)

בבית האחרון, הטריטוריה הגלובלית שבה עוסק רוב השיר עד אז מצטמצמת למרחב הפרטי של הדובר ואהובתו, כשהוא מספר לה – עדיין בציניות – איך הם יזדקנו בכבוד ויוכלו לצפות בילדיהם משנים את הכל: "Watch them change it, watch it burn!". והיא, שוב, מבקשת שיפסיק להתל בה; אבל אפילו שברור שהדיאלוג הזה יימשך לעד, ואפילו שברור שדובין לא באמת מאמין ששום דבר ישתנה, הרי שמעצם הצמצום המרחבי וההתמקדות באישי נמהל הייאוש והופך לסמיך פחות, טבול בקמצוץ של חמלה ותקווה; העולם אולי לא ישתנה, אבל את היכולת לספר זה לזו סיפורים לא יוכלו לקחת להם, ומתוך כך הופכים גם הסיפורים להיות חלק מהעולם, גם אם חלק שתמיד יישאר שולי. אנטוניו גרמשי כתב בעודו יושב בכלא – ואני מצטט כאן מהתרגום האנגלי כי אין לי מושג איך לתרגם זאת לעברית – שהאתגר של המודרניות הוא "to live without illusions and without becoming disillusioned". אני חושב שפעם, בתקופה שבה שמעתי את השיר הזה לראשונה, לפחות ניסיתי לעמוד באתגר הזה. היום אני בדרך כלל מוותר מראש.

Watch them change it, watch it burn (אילוסטרציה)

אני בדרך כלל לא אוהב התחלות, כי יש בהן אשליה של פוטנציאל בלתי ממומש. אני מעדיף סופים, שמאפשרים הסתכלות מפוכחת ורצינית. אז זה לא פוסט לשנה החדשה, אלא פוסט לסופה של השנה הקודמת, שהעולם שוב לא השתנה בה, אבל לפחות היו לי בה המון סיפורים יפים – כאלה שסופרו לי וכאלה, אני מקווה, שסיפרתי לאחרים. ולמי שבכל זאת מעדיף את התקווה שבהתחלה, שתהיה שנה טובה. אני לבטח לא אתנגד לכך.