אחת התופעות המרתקות בהתנהלות התקשורת שלנו נוגעת לאופן שבו זו הפנימה את הציפייה ממנה להיות "ביקורתית", בלי לחשוב אפילו לרגע על המשמעויות המהותיות של המילה הזאת, "ביקורת". הביקורת, כך לומדים אנשי התקשורת שלנו כבר בראשית דרכם בתחום, היא נשמת אפה של העיתונות החופשית, ולכן הם צריכים להקפיד לא רק לדווח על העובדות של המקרה שאותו הם מתארים, אלא גם להפנות אצבע מאשימה כלפי מי שאיפשר לו להתרחש, מי ש"אשם" במחדל או בעוולה או במעשה הרשלני שבהם מדובר. ברמה העקרונית, זו תפיסה מבורכת, לפחות בקרב אלה מבינינו – ואני בהחלט מחשיב את עצמי ביניהם – המאמינים שעיתונות טובה צריכה לא רק לתאר, אלא גם לפרש, לשים את הדברים בקונטקסט ולהאיר היבטים רחבים יותר העלולים להיות סמויים מן העין במבט ראשון. אלא שככל שהדברים נוגעים ליישום הפרגמטי של העקרונות המבורכים הללו, מתגלה תמונה עגומה למדי: חלק גדול מהעיתונאים, כך נראה, אינם עוסקים יותר מדי בשאלה את מי הם מבקרים, מדוע הם מבקרים אותו, והאם האצבע המאשימה מכוונת למקום הנכון. ה"ביקורת" הופכת להיות העיקר, לסמן המרכזי לכך שהעיתונאי עושה את עבודתו נאמנה, בלי שתוקדש מחשבה יתרה לשאלה אם ל"ביקורת" הזו יש היבט מהותי או סתם נוכחות אינסטרומנטלית. כשהוא מצליח להיות "ביקורתי", העיתונאי מרגיש שהוא ממלא את חובתו המקצועית, גם אם בפועל ה"ביקורת" הזו משרתת דווקא את אותם גורמים שכלפיהם הוא אמור בעצם להיות ביקורתי.

עיתונאי ביקורתי (אילוסטרציה)

קל כמובן להמחיש את הדברים בסיקור המדיני והביטחוני, שבהם התלהמות פופוליסטית הטובה רק מעט בניסוחיה ובתכניה מהטוקבק הממוצע מתחזה לא אחת ל"ביקורת" מהותית על הממשל, על הצבא, או על כל אלה שמפריעים לנו לעשות את מה שאנחנו צריכים באמת – הקהילה הבינלאומית, תנועות המחאה המקומיות, ה"משתמטים" ומי לא. אבל דווקא מאחר שהתמקדות בתחום זה היא קלה מדי, אני מעדיף להצביע על שתי דוגמאות מתחום אחר לחלוטין (ואולי, בעצם, לא כל כך). מדובר בהיסטריה התקשורתית הבון טונית סביב מה שמכונה "מכת האלימות" או "שרשרת מעשי הרצח שמציפה את המדינה".

שרשרת מעשי הרצח שמציפה את המדינה (אילוסטרציה)

כסוג של הקדמה, כדאי לציין שמבחינה סטטיסטית, ישראל היא אכן אחת המדינות האלימות ביותר בעולם המערבי. אלא שהאלימות הזאת מופנית ברובה הגדול החוצה, כלפי בני אדם המתגוררים בסמוך אלינו, ולא פנימה. ככל שהדבר נוגע למציאות בתוך מדינת ישראל עצמה, אנחנו נמצאים במקום די ממוצע בהשוואה למדינות העולם המערבי, ולבטח אי אפשר לדבר על רמת אלימות יוצאת דופן. אי אפשר לדבר גם על עלייה דרמטית בשיעור מקרי האלימות בתוך המדינה – בחינה השוואתית שלוקחת בחשבון את השינוי בגודל האוכלוסייה מצביעה על כך שמספר מקרי הרצח והתקיפות האלימות כמעט לא השתנה לאורך כל שנות המדינה. ההתלהמות התקשורתית בנושא, ולבטח בפרופורציה שבה הדברים מתבצעים, היא לפיכך התלהמות שאין לה בסיס מציאותי ממשי, והיא משרתת בעיקר אינטרסים תקשורתיים צרים של סנסציונליזציה וניסיון למצוא תחומי סיקור לא קונטרוברסליים שאפשר לאחד סביבם איזה "עם" מדומיין – ומי לא יזדעזע ממעשי רצח אכזריים ויחשוב שצריך להעניש את הפושעים בחומרה? מהבחינה הזאת, אני מרשה לעצמי אפילו לומר שההיסטריה התקשורתית סביב "גל האלימות" היא חלק מאותו גל אלימות, הבא לידי ביטוי באופנים סימבוליים ולא פיזיים, הרבה יותר משהיא מבטאת איזושהי מציאות או איזשהו זעזוע אמיתי מהמצב.

תחומי סיקור לא קונטרוברסליים (אילוסטרציה)

אבל לא זה העניין המרכזי שבו רציתי לעסוק. רציתי לדבר דווקא על האופן שבו הציפייה המקצועית העיתונאית ל"ביקורתיות" מולידה סוגים של "ביקורת" שאין ביניהם ובין ביקורת מהותית ורצינית דבר וחצי דבר. לצורך כך אשתמש בשתי דוגמאות אופייניות, אך מקריות למדי במובן הזה שהן אינן שונות לדעתי משמעותית משלל דוגמאות אחרות שהייתי יכול לתת. הראשונה שבהן היא ידיעה מ-Ynet (1.10) המדווחת על כך שוודגה מינליק, החשוד בדקירת אורי חן ז"ל בראשון לציון, יואשם בהריגה ולא ברצח. חשוב לציין שבכתבה עצמה (של ורד לוביץ') אין בעייתיות יוצאת דופן: היא אמנם מגמתית מעט (קשה לראות את הרלוונטיות בציון העובדה שחן ז"ל "לחם בגבורה ב'עופרת יצוקה'" וש"שעות ספורות לפני שנרצח עוד שיחק... עם אחיו הקטנים, עומר ואיתי"), אך בהתחשב בנסיבות המקרה קשה לבוא בטענות לכך. אבל בכותרת ובכותרת המשנה של הכתבה, מותחים העורכים באופן חצי-גלוי, חצי-סמוי "ביקורת" על החלטת הפרקליטות להאשים את מינליק בהריגה ולא ברצח. כך, אחרי שהכותרת מבשרת ש"הצעיר שדקר חייל – נאשם בהריגה ולא ברצח" (שוב, קשה להבין למה ההרוג הוא דווקא "חייל"), נכתב בכותרת המשנה כי "וודגה מינליק שלף סכין במהלך ויכוח עם אורי חן ז"ל ודקר אותו דקירה אחת בבטנו. אורי חן איבד דם רב ומת. אם לא די בכך, הגיע לדיונים בבית המשפט מצויד בסכין. משפחת החייל: למה זה הריגה ולא רצח? התובעת: לא ניתן להוכיח שהמעשה תוכנן". (ובואו נעזוב לרגע את העובדה שמהניסוח העילג הזה משתמע כאילו ההרוג הוא שהגיע לבית המשפט מצויד בסכין, כי זה כבר עניין לפוסט אחר לגמרי.)

לא ניתן להוכיח שהמעשה הנורא תוכנן (אילוסטרציה)

אפשר לבצע ניתוח רטורי מלא של כל המבע הזה ולהצביע על כל האמצעים שדרכם הוא מותח "ביקורת" על החלטת הפרקליטות, אבל על מנת לקצר, אסתפק במשפט "אם לא די בכך, הגיע לדיונים בבית המשפט מצויד בסכין", הנאמר על הנאשם, שאחריו מובאת תגובת משפחתו של חן. לא צריך להיות משפטן בכיר כדי להבין שהעובדה שהנאשם הגיע לבית המשפט מצויד בסכין אינה קשורה כהוא זה לשאלת האשמתו של מינליק ברצח או בהריגה. ההבחנה בין שני סוגי האישום נוגעת לשאלה אם הייתה כוונה תחילה או תכנון מראש להרוג; אפשר אמנם לעתים להסיק על כוונה כזאת גם ממעשיו של נאשם אחרי ביצוע המעשה (בדוגמה הנ"ל, מצוין בגוף הכתבה כי מינליק ביקש להתקשר למגן דוד אדום לאחר הדקירה, מה שמצביע לכאורה דווקא על כך שאולי לא התכוון להרוג), אבל לבטח שקשה להסיק על כוונה כזאת מכך שהנאשם הגיע לבית המשפט כמה שבועות לאחר מכן כשהוא מצויד בסכין. למעשה, אי אפשר היה להסיק דבר על כוונותיו של מינליק להרוג את אורי חן שלושה שבועות קודם לכן אפילו אם הוא היה מגיע לבית המשפט עם טנק, רובה קצוץ קנה או פצצת אטום, כי כל אלה אינם קשורים כלל למעשה שבו הוא מואשם. ציון העובדה הזו בכותרת המשנה נועד, לפיכך, לאפיין את דמותו של הנאשם וכאילו לומר לקוראים: "תראו איזה בן אדם אלים ומסוכן ולא נחמד הוא, הוא אפילו מגיע לבית משפט עם סכין; ותראו את הפרקליטות הרשלנית שלנו, שמתעלמת מכך והולכת להאשים אותו בהריגה ולא ברצח".

אני מניח שמינליק הוא אכן אלים ומסוכן ולא נחמד, אבל ההחלטה אם להאשים אותו בהריגה או ברצח היא החלטה מקצועית שאמורה להישען על עובדות המקרה, ולא על השאלה אם הנאשם אלים או מסוכן או נחמד באופן כללי או במקרים אחרים. אם יש איסור חוקי על הכנסת סכין לאולם בית המשפט, ניתן בהחלט להאשים את מינליק גם בעבירה הזאת; אבל אסור שהעבירה הזאת תשפיע על ההחלטה אם להאשימו בהריגה או ברצח, ולפחות מנסיבות המקרה כפי שהן מתוארות בגוף הכתבה, עולה כי ההחלטה להאשימו בהריגה היא הגיונית, סבירה, וכנראה גם מוצדקת. אבל החלטות הגיוניות, סבירות ומוצדקות הן לא בסיס טוב ל"ביקורת" עיתונאית, ולכן יש צורך לייצר "ביקורת" כזאת יש מאין, ולגייס לצורך כך עובדות שאין להן כל קשר למקרה. וכך, התקשורת יוצאת "ביקורתית", כי היא מוצאת דופי בעבודת הפרקליטות, גם אם בפועל ה"ביקורת" הזאת אינה נתמכת בממצא עובדתי כלשהו, מהסוג הדורש עבודה עיתונאית אמיתית.

אלים, מסוכן ולא נחמד (אילוסטרציה)

הדוגמה השנייה, הקיצונית עוד יותר, עוסקת באבי דר, החשוד בדקירתה למוות של בעלת הדירה שלו בירושלים, ציפורה נחמו. על פי הידיעה מ-Ynet (1.10), קבעה חוות דעת פסיכיאטרית כי דר אינו כשיר לעמוד לדין, משום שהוא סובל ממחלה נפשית ולא היה מודע למעשיו בזמן הדקירה. אלא שהכתב (אביעד גליקמן) ו/או העורכים אינם מסתפקים במידע זה, ומעדיפים להסביר לקוראים בדיוק כיצד עליהם להתייחס לחוות הדעת הזאת. כותרת הכתבה תוהה: "יחמוק מעונש? רוצח בעלת הדירה – לא כשיר לדין", והידיעה נפתחת בתהייה "עוד רוצח לא ייענש?". לאחר מכן מדווח כי אפילו דר בעצמו טען כי הוא אינו חולה נפש וביקש לעמוד לדין. (עניין זה מוזכר גם בכותרת המשנה; אני תוהה אם עורכי Ynet סומכים על חוות דעתם של חולי נפש בנוגע לכשירותם הנפשית באופן כללי, או שזו פריווילגיה השמורה רק לחולי נפש מהזן הרוצח. ואם דר היה טוען שהוא כן חולה נפש ולכן אסור להעמידו לדין, האם גם אז דעתו הייתה נחשבת כל כך?).

עוד רוצח יחמוק מעונש (אילוסטרציה)

האמת היא שבמקרה הזה, דומה שמושאי הביקורת לא כל כך ברורים אפילו לעורכים עצמם. האם הביקורת מופנית לממסד הפסיכיאטרי, שדר הצליח לעבוד עליו? לפרקליטות ששוקלת לקבל את חוות הדעת הפסיכיאטרית? או אולי לדר עצמו, שמעז להציג את עצמו כשפוי ואז להיחשף כחולה נפש? יהיו מושאיה אשר יהיו, ברור שיש כאן "ביקורת" קשה על כך ש"עוד רוצח לא ייענש" (אני תוהה, אגב, על אילו רוצחים נוספים שלא נענשו Ynet מדבר. האם הארץ שורצת רוצחים שהצליחו לחמוק מעונש, ורק אני מצליח להחמיץ את כולם? האם זו תגובה מאוחרת לפרשת או-ג'יי סימפסון?). זה מאפשר ל-Ynet להיות "ביקורתי", ומתוקף כך "מקצועי", בלי שמאחורי ה"ביקורת" הזאת יעמוד דבר.

ייתכן שיש מקום להפנות ביקורת מהותית לגורמים ממסדיים כלשהם בסיפור הזה, אבל ביקורת כזאת תצריך עבודה עיתונאית אמיתית, ולא רק שליפות "ביקורתיות" מהמותן ומהקורקבן. ו-Ynet לא רק מבקר, במקרה הזה, הוא גם חורץ את הדין: דר, על פי קביעתו, הוא כבר "רוצח" שעתיד "לחמוק מעונש" – כי למה בכלל אנחנו צריכים משפט, או חוות דעת פסיכיאטרית, או גורם מקצועי כלשהו שיבחן את העובדות ויקבע על פיהן, אם אמצעי התקשורת יכולים לקבוע בשבילנו?

למה אנחנו בכלל צריכים חוות דעת פסיכיאטרית? (אילוסטרציה)

יש סיבות פילוסופיות, פסיכולוגיות, אתיות ומשפטיות לכך שאנחנו בוחנים את שאלת כשירותו של אדם לעמוד לדין פלילי על פי מידת הבנתו הנפשית את משמעות מעשיו. יש סיבות לכך שההחלטה על כשירותו של אדם לעמוד למשפט פלילי נמסרת לידי הגורמים המקצועיים הרלוונטיים, ולא לידי ההמון המתלהם או לשליחיו באמצעי התקשורת. ויש גם דרכים שבהן אנחנו, כחברה, נוהגים באנשים שאינם כשירים נפשית ועם זאת מסוכנים לאחרים (ומדובר, כמובן, במיעוט אפסי מכלל הסובלים ממחלות נפשיות). אם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים יקבעו כי דר אינו כשיר לעמוד לדין, הרי שהוא לא יחמוק מעונש – הוא פשוט לא ראוי ל"עונש", משום שהוא לא מבין את משמעות מעשיו, שזהו התנאי הבסיסי לכך שאדם יהיה ראוי "להיענש". אם כבר, הוא ראוי לאשפוז ולטיפול, וזה בדיוק מה שיינתן לו אם חוות הדעת הפסיכיאטרית תתקבל על ידי הפרקליטות. בניגוד לנרמז מהכתבה, חוות הדעת הזו לא תוביל לכך שדר ישוחרר לחופשי על מנת להמשיך ולדקור אנשים כאוות נפשו; היא רק תאפשר לו לקבל את הטיפול שככל הנראה הוא זקוק לו.